150 מ"ר של חופש טוטאלי: הלופט הכי צבעוני בפלורנטין
לוקס שובה הוא אמן שעלה מארגנטינה לפני 14 שנים הישר לסטודיו של מנשה קדישמן, אבל עכשיו הוא גר בלופט של 150 מ"ר. אין לו אמצע והבית הצבעוני שלו הוא ההוכחה לכך. והשיא? כשהוא הניח את כוס המאטה והפעיל את המזרקה בסלון
מעוניינים שהדירה שלכם תופיע במדור "דירה להכיר"? כתבו לנו
מי: לוקס שובה, 39, אמן וארט דיירקטור
איפה: רחוב אבולעפיה
ותק: שנתיים
מטראז': 150 מ"ר (!)
כמה משלמים שכירות? 8,500
ספר על עצמך.
"עליתי מארגנטינה לפני 14 שנים", הוא אומר בזמן שהוא לוגם מהמאטה, משקה דרום אמריקאי רווי קפאין, "החלטתי להגיע לארץ כדי להחשף למציאות חדשה ולקבל השראה לאומנות שלי. אמרו לי ללכת לפגוש את מנשה קדישמן, הוא קרוב משפחה שלי. הייתה לי את הזכות לעבוד איתו בסטודיו שלו ולקבל השראה מבן אדם שהוא גדול בתחומו. כמו לנגן עם ג'ימי הנדריקס. קדישמן יצר מתוך האמת שלו בהצלחה ענקית והמשיך עד היום האחרון שלו. זה נתן לי את הפוש להחליט שגם אני רוצה להמשיך עם האומנות למרות שזה לא תמיד רווחי".
"למרות שהדירה שלי מאוד צבעונית, אצלי הדברים שחור או לבן. תמיד הרגשתי שאני נע בין קטבים. או שהבית מתוקתק או שהכל הפוך על הרצפה. מצד אחד אני אמן, ומהצד השני ארט דיירקטור, ביצירה יש לי חופש טוטאלי ובארט דיירקשן הכל צריך להיות מדויק. מטרות, תקציבים, אנשי צוות. לא מזמן חשבתי על זה גם שנולדתי בארגנטינה בדיוק בשנה שהמדינה עברה מדיקטטורה לדמוקרטיה. משליטה לחופש. וככה תמיד חוויתי את החיים שלי. רגע אחד אני חי פה בשקט ובדידות וברגע הבא יש חמישים אנשים. אני אוהב את האקסטרימים בחיים והקשר שנוצר ביניהם".
"גם המעבר לדירה הזאת היה שינוי מאוד קיצוני, לפני זה גרתי בדירה קטנטנה בכרם התימנים עם שותפה, פה אני גר לבד בדירה של 150 מ"ר. היה לי את הויז'ן ללופט. מקום שאני יוכל לתלות בו חלק גדול מהעבודות שלי ולהסתכל עליהן. קצת כמו גלריה. שיהיה לי מספיק מקום ליצירה אבל בלי שזה יחנוק אותי. קשה למצוא ספייס פתוח פה בעיר, גם אם מוצאים דירה גדולה בדרך כלל היא מחולקת לארבעה חדרים. כשקיבלתי את הדירה היא הייתה קוביה לבנה, בלי מזגן, בלי מנורות, בלי כלום. עברתי רק עם רהיט אחד, הכורסה החומה. בתקופה של הקורונה בסוג של אובססיה הרמתי את כל הבית הזה".
איך בחרת לעצב ככה את הדירה?
"אני חושב שהבית הזה לא באמת מעוצב, לא עיצבתי אותו, הוא תוצאה של צרכים. באים אנשים, איפה ישבו? שמים ספות, כורסאות, כיסאות. יש לי עבודות יצירה, נשים אותן על הקיר. בדרך כלל אני לא מעצב כאלה חללים, אבל פה אני יכול לאפשר לעצמי לעשות מה שבא לי כי בסוף זה מה שיוצר את האווירה, וזה מספר את הסיפור שלי. אפילו מה שנראה פה הכי חסר משמעות יכול להיות הדבר הכי יקר לי".
הסלון
"הפסל היווני זאת מזרקה שלקחתי מפרסומת שהייתי בה ארט דיירקטור. היא אפילו פועלת. לפעמים הבית שקט ואני מקשיב לצליל פכפוך המים שהיא מוציאה. מי צריך טלוויזיה?"
"כשעבדתי עם קדישמן שמתי לב שהוא מזדקן. הבנתי שזה עומד להיות הסוף של הדבר ההיסטורי הזה. רציתי להנציח אותו, אז התחלתי לאסוף את כל מיני דברים שהוא עבד איתם שרצו לזרוק לפח, ועשיתי מזה יצירות. רציתי להפוך את הדבר הזמני הזה לנצחי. זאת דרך לחבר את כל הדברים ולהתחיל לגלגל את היצירה. ראיתי את היצירה עצמה וראיתי את הדברים שמשמשים ליצירה, את הכלי, ובדימיון שלי, בגלל שיש לי קרוהן, עברתי וראיתי שפורפרת שמכופלת באמצע לשניים, וכשלי יש כאב בטן אני מתקפל ככה לשניים. לקחתי את זה והתחלתי לאסוף דברים. זה היה כמו עבודה של ארכיאולוג, לגלות ולחשוף לאט לאט את הדברים. במקום להשתמש בפנדות שלו כרגיל הפכתי את זה ליצירה שמקבלת משמעות אחרת".
"משמאל יש תמונה שסבא שלי צייר. הוא היה אמן ואדריכל מפורסם שגר בניו יורק. הוא מאוד התעניין בעתידנות, כבר בשנות ה-60 הוא עם מחשב, העולם לא ידע מה זה מחשב, מהפכני לזמנו. הוא אהב לחבר בין אומנות לטכנולוגיה חדשה. העבודה הזאת משנת 1969. היא אחת העבודות הראשונות של אומנות עם מחשב והיא הוצגה במוזיאון לאומנות עכשווית בלונדון. בגלל שהיא מאוד יקרה לי היא תלויה מעל הראש שלי במקום שבו אני בדרך כלל יושב בו. לפני כמה ימים במקרה תליתי מימינה ציור של סבתא שלי, בלי לשים לב. בסוף הכל מתחבר. ככה היא נראתה בפעם האחרונה שראיתי אותה, לפני 5 שנים בארגנטינה. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת, יפייפיה. כאן הבנתי שהיא הזדקנה. עד היום הרגע הזה עדיין חרוט לי בראש".
המטבח
"פה כל הבלאגן בבית מתרכז".
"בשנה הראשונה השקעתי כמה אלפי שקלים על רהיטים חדשים ואיכותיים. פתאום קלטתי שאני בלחץ על החפצים שלי. בלילה הראשון שהבאתי את השטיח הלבן היוקרתי לפה חברה שפכה עליו יין אדום. התבאסתי. התגובה שלי עשתה לי לא טוב. אמרתי לעצמי: 'רגע, בשביל מה יש לך בית אם לא בשביל שיחיו בו?' החלטתי שמכל טעות שקורית אני אעשה משהו חיובי, אתחיל יצירה. הבית הזה חי, נושם, משתנה בלי הפסקה. כל דבר שיקרה, ישנה את המסלול שלו".
"לא. אין את האפר של סבא וסבתא שלי בתוך הכדים הזהובים. אבל זה לגמרי נראה ככה. מגניב, לא?"
המסדרון (כן, יש הרבה ממנו)
"בגיל צעיר גילו שאני חולה בקרוהן. עברתי כמה ניתוחים לא פשוטים. מצד אחד הרגשתי צעיר, חזק, שאני אוכל את העולם ומצד שני בכל פעם שהייתי הולך לשירותים הייתי מדמם. גם בזה יש משהו שחור-לבן, אושר מאוד גבוה מצד אחד וטיפולים רפואיים חודרניים וקשים מהצד השני. היצירה הזאת זה מוכרבת מהמון ניירות טואלט. וזה הצבעים שיוצאים בשירותים. לא הכל ורוד בחיים".
"רק אחר כך שמתי לב שמתחת ליצירה על הקרוהן יש את האיש הדואג. הדברים לאט לאט מתחברים ומתיישבים בצורה מסויימת שגורמת לך גם לחשוב. עשיתי את השינוי הזה מהבטן. אני תמיד פועל משם. אולי בגלל זה חתכו לי אותה שלוש פעמים".
"סימן ההיכר של הרבה יצירות שלי זה מכחולים שתקועים בצורת לב. אני אוהב איך הצל שהם עושים על הקנבס משתנה בהתאם לזווית שהאור נשפך עליו. המכחולים לא מודבקים, הם תקועים בפנים בצורה חכמה. אם מתייחסים ליצירה בחוסר עדינות הם יכולים ליפול ולעשות קרע, ממש כמו עם הלב עצמו".
"ציור שקדישמן צייר לי. זאת אחת היצירות האחרונות שלו. אני ביקשתי את זה ממנו. מבחינתי זה ישראל. המילה אהבה כתובה בכל השפות והסימבולוגיה של הדתות שנפגשות בירושלים. בסוף כולם חיים בתוך אותה מסגרת".
"יש פה כל מיני סוגים של רהיטים, תלוי במצב רוח, תלוי באנשים שבאים. יש מלא אינטרקציות בבית. זה מאוד מעניין לראות איפה בוחר לשבת בן אדם שנכנס לחלל. איפה הוא מרגיש בטוח. זה גם כמו Open Space. לפעמים אני עובד בסלון וחבר אחר יכול לעשות שם שיחת טלפון".
"זה ציור של סבא שלי. תמיד דמיינתי שהאישה בתמונה היא אמא שלי".
הכניסה לבית
"התמונה של האישה זה מתערוכת עירום שעשיתי לפני כמה שנים. אני מאוד מסוקרן מנשים. כשגדלתי בארגנטינה הייתי בעיקר עם הנשים. הן אלו שלימדו אותי הכל, הן הדמויות החזקות ביותר בחיים שלי".
חדר השינה
"לכאן אני בא כדי לנוח. בגלל זה הכי רגוע פה".