בואו נדבר על זה: דירוג מנחי הטוק שואו הגדולים אי פעם

איש בחליפה יוצא מבעל לוילון, תזמורת ביג בנד מנגנת והקהל מריע. כשהאות מסתיים, הוא מספר בדיחות בענייני היום. אחר כך יגיעו מערכונים, אורח מפורסם, ואז עוד אורח קצת פחות מפורסם ואז להקה או זמר שחותמים את הלילה. או בשתי מילים: "טוק שואו". למרות כל השינויים שעברו על הפורמט, הוא נשאר אחד הדברים הכי יציבים בעולם המשוגע שלנו. איש מצחיק (ולרוב זה איש, כי מיזוגניה) שמסיים את היום של הצופה האמריקאי בטעם טוב.

>>

השנים האחרונות לא היטיבו עם הפורמט, שעבר מלהיות ספינת דגל של רשתות שידור בקצה היום ללרדוף אחרי טרנדים בטיקטוק, אבל מי שמנסה להחיות את המצב הוא הקומיקאי ג'ון מולייני, שהשבוע עלה עם תכנית חדשה בנטפליקס בשם "כולם בשידור חי". היא בעיקר צוחקת על הפורמט המוכר והידוע – אבל גם מנסה להעיר בו חיים חדשים. לרגל התכנית החדשה החלטנו לדרג את 15 מגישי הטוק שואו הגדולים בכל הזמנים. יש לנו תכנית מצוינת, מיד נשוב.

15. מישל וולף

ספוילר: לא יהיו הרבה נשים ברשימה הזאת. מקצוע הטוק שואו תמיד הוחזק בעיקר על ידי גברים, לא בשונה מרוב הדברים שנוצרו בשנות השישים. אחת שהצליחה להשתחל למועדון האקסקלוסיבי של נשות הטוק שואו זו מישל וולף, קומיקאית צעירה ואנרגטית שבשנת 2018 הנחתה תכנית מעולה בשם "The Break" ששודרה בנטפליקס. לצד ההומור הפוליטי היא אירחה גם אנשים בתכנית הקצרה יחסית, במטרה "להפוך את החדשות לכיפיות שוב". התכנית החזיקה מעמד 10 פרקים, עד שנטפליקס הורידה אותה – אבל ממש אהבנו לראות גרסה ג'ינג'י-ניירוטית לטוק שואו שהיא לא רק קונאן.

14. ג'ימי פאלון

הילד שגדל על "סיינפלד" והתבגר ב-SNL נכנס לרשימה המצומצמת של אנשים שקיבלו את ההזדמנות להיכנס ל"רולס רויס" של תכניות האירוח – "הטונייט שואו". פאלון, שהצליח להחזיק לא רע בתכנית הלייט נייט, נכנס לנעליו הדי גדולות והלא קלות לפינוי של ג'יי לנו ב-2014, ומגיש אותה עד עצם היום הזה. פאלון גם אחראי על שינוי הפורמט בעולם המשתנה שהפך את הפינות לקטעים וויראליים, התחבר לתרבות העכשווית באמצעות אמנים טרנדיים והתחנף את דרכו ללב אמריקה המשעממת. עם זאת, הוא גם בין האחראים על שקיעת הפורמט וחנפן לא קטן, לכן הוא רק במקום ה-14.

13. אריק אנדרה

מלך האנטי טוק שואו האחרון, מגיש שלקח את הפורמט הקבוע של הטוק שואו ושבר לו את הצורה בכל דרך אפשרית, תוך הפיכתו לסוג של תוכנית עינויים לאורחים. לא בכדי אנדרה הגיע מדור האינטרנט הציני שלא משאיר שום אבן קדושה לא הפוכה, הוא תוצר של תקופה שמאסה בטוק-שואו וטלוויזיה בכלל, ובהתאם יצר טוק שואו מהסיוטים. ובקטע מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא לרוב פתח כל תוכנית בהרס וירטואוזי מוחלט של האולפן ולא פעם מסיים את התוכנים עירום, הוא החזיק את מושב ההנחיה באופן די מוצלח. קיצר, הרבה יותר כיף ג'ימי פאלון על אסיד.

12. לארי סנדרס

עוד לפני אנדרה, גארי שנדלינג השכיל ליצר פארודיה הרבה יותר מעודנת על תוכניות הטוק-שואו, ולמרות ש"המופע של לארי סנדרס" הוא בכלל סיטקום מתוסרט על מאחורי הקלעים של טוק שואו, היא כל כך מבריקה עד שמתבקש לשים את הדמות ברשימה. למעשה, דווקא בגלל שהוא היה דמות פיקטיבית, לארי סנדרס איפשר לנו לראות הרבה יותר מקרוב את מנחה הטוק שואו – ניסיון חיים ששנדלינג אסף כשהנחה טוק שואו משל עצמו. אבל הסיטקום המבריק הזה נתן לנו גם דמות של מנחה אותנטי ומתוק תוך כדי שהוא גם תככן וקטנוני, ומבחינתנו גם אם הוא לא קיים – הוא ללא ספק אחד ממנחי הטוק שואו הגדולים בהיסטוריה.

11. ארסיניו הול

מגיש שעשה לא פחות ממהפכה קטנה. הול היה קומיקאי צעיר מקליבלנד שאחרי קריירת הסטנד אפ קיבל הזדמנות להיסטוריה – להפוך למגיש הטוק שואו השחור הראשון בעולם שנשלט (כפי שניכר מרשימה זו) בעיקר על ידי גברים לבנים. "המופע של ארסיניו הול" החלה ב-1989 וירדה מהאוויר ב-1994 היתה חגיגה של אמריקה השחורה – היא נתנה ביטוי להיפ-הופ הרבה לפני שהממסד הכיר בסגנון המוזיקלי; היתה שערורייתית ובוטה (חלק מהיתרונות מהעובדה שהיא לא היתה תחת רשת גדולה, אלא בסינדיקציה של ערוצים מקומיים), וגם נכנסה להיסטוריה כשאירחה לראשונה מועמד לנשיאות בשם ביל קלינטון, שניגן אצלה בסקסופון, שינה את התדמית המרובעת והפך בסופו של דבר לנשיא. לקול שבשנות השמונים עוד היה פרינג', והיום במידה רבה שולט בתרבות. תשאלו את קנדריק למאר.

10. צ'לסי הנדלר

הנה מישהי שהצליחה להצטרף למועדון המנחות, וגם להחזיק מעמד. הנדלר היא קומיקאית ממוצא יהודי שהחלה את דרכה בערוץ הבידור "E!" כמגישה של תכנית מערכונים, ואז נוצרה "Chelsea Lately" – תכנית שבמוקד שלה עמד אורח אחד, בדרך כלל מפורסם, אבל השיא שלה היה פאנל של אנשים מצחיקים שידע לסנוט באירועי השבוע בעולם הבידור של קליפורניה. הנדלר היתה ביטוי ראשון לאישה שלא שיחקה לפי הכללים של התרבות האמריקנית – היא היתה בוטה וסקסית בו זמנית, ובעיקר מאוד מאוד מצחיקה. שבע שנים שרדה התכנית, עד שהנדלר התמקדה בסטנד אפ, אבל אנחנו עוד מתגעגעים לערב איתה על המסך.

9. ג'ואן ריברס

פורצת דרך אמיתית שגם שילמה את המחיר שבכך. ריברס היא קומיקאית שהפכה למוסד – מישהי שאף פעם לא פחדה להיות בוטה, לפעמים אפילו אכזרית בקומדיה שלה, אבל שגשגה בדרכה והצליחה לא מעט בזכות מופעי הסטנד אפ. ב-1986 היא הפכה לאישה הראשונה שהגישה תכנית טוק שואו, כאשר "פוקס" ניסו להיכנס למשחק מול ג'וני קרסון ו-NBC – ונתנו לה את התכנית "לייט שואו עם ג'ואן ריברס", אחרי שהיא שימשה כמגישה אורחת מצליחה במיוחד במקום קרסון – מה שגרם לסכסוך קשה ביניהם. התכנית שרדה רק שנתיים וירדה מהאוויר (יש האומרים בגלל רייטינג נמוך, יש האומרים בגלל שקרסון לחץ אמנים ואורחים לא להופיע בתכנית של ריברס), אבל היא עדיין היתה הראשונה – וראויה לרספקט.

8. גרהאם נורטון

יורדים לרגע מהפורמט הקלאסי ומאמריקה לטובת הממלכה הבריטית, ולמגיש שמחזיק מעמד עד עצם היום הזה. נורטון, שכנראה מעולם לא היה בתוך הארון, הוא עוד אחד ששינה את הפורמט – ולמרות הריחוק מארה"ב הצליח לארח אצלו את כל הכוכבים הגדולים, גם מאמריקה. לימים הפך גם לאיש שמגיש את האירוויזיון בממלכה המאוחדת, אבל הישג הטוק שואו שלו בתור תכנית שהחזיקה מעמד 18 שנה הוא מרשים. מישהו שקצת שינה את הפורמט, במקום דסק ומונולוג היתה ספה אחת שעליה כולם התארחו (לפעמים גם הרבה יותר משלושה אנשים), אבל יצר תכנית שהצליחה באנגליה ומחוצה לה.

7. קרייג פרגוסון

רוב האנשים ברשימה הזאת הגישו את אחת מתכניות האירוח המרכזיות. פרגוסון לא, אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאגדה בתחום. ב-2005, פרגוסון הגיש את "הלייט לייט שואו", התכנית שבאה אחרי התכנית שהגיש דייויד לטרמן ב-CBS. אבל בדרכו המיוחדת, הוא הפך אותה למעניינת במיוחד – לא רק בזכות ראיונות פלרטטניים (והאיש עשה את זה באמנות), אלא גם בזכות רגעים חשובים כמו הראיון עם דזמונד טוטו, שבו האיר את האפרטהייד בדרום אפריקה. במבטא סקוטי כבד הוא הצליח לעשות את המעבר לאמריקה ועשה תכנית בלתי נשכחת ודי חתרנית וביזארית לשעות הלילה, עד שירדה מהאוויר ב-2014.

6. סטיבן קולבר

מישהו שקיבל נעליים גדולות, והצליח למלא אותן בתבונה. קולבר, שהחל את דרכו ככתב ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, ואחר כך הפך לפארודיה על מגישי חדשות רפובליקניים ב"קולבר ריפורט", היה האיש שניסה להחליף את דייויד לטרמן אחרי הפרישה המתוקשרת היטב במאי 2015. קולבר שינה את האופי של התכנית – הוא לא היה לטרמן, אבל הוא גם לא ניסה להיות. הוא הטעין אותה בהומור פוליטי (סלידה ברורה מהנשיא דונלד טראמפ, כולל פעם שבה קילל אותו בשידור), בראיונות משעשעים ובהומור המיוחד שלו, הפעם בתור עצמו. כבר עשר שנים הוא באוויר, וממשיך להיות רלוונטי.

5. ג'ימי קימל

אולי השינוי הכי גדול שראינו בעולמות הלייט נייט. קימל החל את דרכו בתור קומיקאי די בוטה וסליזי כמגיש התכנית "The Man Show", אחד שהיה מזוהה בעיקר עם הומור מאוד מאצ'ואיסטי. רשת ABC, שאף פעם לא הצליחה להתחרות עם הרשתות הגדולות האחרות בתחום תכניות האירוח, נתנה לו את המפתחות ב-2003 – והוא שם עד היום, כולל רגעים שבהם הצליח להפוך למעניין במיוחד – הקליפ הויראלי לשיר "איים פאקינג מאט דיימון", עם זוגתו דאז שרה סילברמן; הפעם שבה ירד באופן גלוי על ג'יי לנו, אחרי הסכסוך הגדול עם קונאן אובריין ב-2010; מערכונים שהפכו לזכירים במיוחד כמו "ציוצים מרושעים" או "צנזורה בלתי הכרחית", שידעו לתפוס את רוח הרשת; וגם המונולוג היפהפה על בנו הקטן ושירות רפואי בארה"ב. קימל כבר 22 שנה מגיש את התכנית, ועושה את זה בדרכו הבוטה והמשעשעת שמוכיחה איך הוא התבגר לתוך התפקיד.

4. ג'יי לנו

הוא אולי שנוי במחלוקת, בטח כאדם, אבל אי אפשר לכתוב את היסטוריית תכניות האירוח בלעדיו. לנו, קומיקאי ממוצא אמריקאי-איטלקי שהחל את דרכו במועדונים של בוסטון, הפך לאהוב ליבו של המיינסטרים האמריקאי – והיה למי שהחזיר את ה"טונייט שואו" להיות מספר אחת במשך תקופה ארוכה, ולא משנה מי יפגע בדרך. הוא נכנס להיות מגיש תכנית האירוח הלילית החשובה ביותר, במקומו של קרסון, ב-1993 – וזכור כמי שהפך את המונולוג ללב העניין, כולל כמה ראיונות בלתי נשכחים (למשל, זה עם יו גרנט – הרגע שהפך את התכנית ללהיט), ובעיקר בהומור שלו שידר משהו מאוד קל לעיכול, שהפך אותו לכוכב. בדרך הוא הסתכסך עם קונאן אובריין, פוטר וחזר, הפך לשנוא הוליווד, עבר כמה ניסיונות כושלים במחוזות אחרים ואז פרש סופית ב-2014. לנו הפך לאחד הגדולים – זה משך גם לא מעט אש, אבל בעיקר הפך אותו לכוכב.

3. ג'וני קרסון

האיש שממנו הכל התחיל. קרסון לקח את תכנית האירוח של רשת NBC אחרי סטיב אלן וג'ק פאר, והפך אותה למוסד אמריקאי מקודש. דרך ההומור הסרקסטי והקול הייחודי, הוא הפך לאיש שאמריקה הולכת לישון איתו במשך לא פחות משלושים שנה (ריצה בלתי תיאמן, בטח בהתחשב בטלוויזיה התזזיתית של היום), עד שפרש ב-1992. קרסון היה האיש שסחב את אמריקה בשנים לא קלות, עם הכניסה המאתגרת לשנות התשעים, וסיפק לה את האתנחתא הקומית – ובעיקר, הוא היה ההשראה הברורה של כל מי שבא אחריו, כולל שני המנחים שעקפו אותו אצלנו בדירוג.

2. דייויד לטרמן

האיש שהמציא את תכנית האירוח מחדש. לטרמן, קומיקאי שדרכו הטלוויזיונית החלה בכלל כמגיש תכנית בוקר, נכנס ב-1980 למשבצת תכנית "הלייט נייט" של NBC אחרי קרסון, ועשה מהפכה. אם קרסון היה בעיקר אהוב ומיינסטרימי, לטרמן היה סאטירי יותר, אדג'י יותר – ואחד שהרשה לעצמו לעשות הומור חדשני ואפילו מוזר. העלייה שלו היתה איטית, אבל עקבית – הוא הפך ל"ילד הרע" של הרשת הממוסדת, וגיבורם של נערים רבים – חלקם הלא קטן הפך בעצמו למגישי תכניות אירוח. גם אחרי שעבר שעה אחת קדימה, עם התכנית ברשת CBS, הוא נשאר דייב. קיצוני, אסהול, מוזר – אבל מי שהצליח לנצח את השמרנות הבסיסית. ב-2015 הוא פרש מאורות הזרקורים, אבל המשיך לראיין אנשים גם אחרי בנטפליקס, ונשאר האיש ששינה את הבידור האמריקני לעולם.

1. קונאן אובריין

סיפור הסינדרלה הגדול מכולם. בחור אירי, גבוה, עם שיער ג'ינג'י, שם מוזר וקול מוזר עוד יותר, שלא היה קומיקאי ולא עמד מול קהל עד התכנית הראשונה שלו ב-1993, הפך למלך של הלייט נייט האמריקאי ולכישרון הכי פרוע של תוכניות האירוח. קונאן היה זה שנכנס לנעליו הענקיות של לטרמן, ולמרות שהחל את דרכו בצורה קשה מאוד, הצליח להחזיק מעמד מספיק כדי להפוך לקאלט. קונאן הפך את המונולוג מפוליטי לאבסורדי, הרים מערכונים הזויים שהפכו למשעשעים, ובעיקר הצליח להמשיך את המורשת שהמציאה מונטי פייטון – להיות בדיוק באמצע, בין הכי דבילי להכי חכם.

לא פשוט להציב את אובריין במקום הראשון, כשלפניו אגדות של ממש. אבל הנה הסיבה: אובריין, במשך 28 שנה באוויר (עד התכנית האחרונה ברשת הכבלים TBS), עבר לא מעט שינויים – רשתות, שעות שידור, אפילו שיער פנים. אבל קונאן תמיד נשאר קונאן – האנדרדוג שניצח את האריות הגדולים, ומי ששמר על האינטגריטי שלו כקומיקאי וכאדם. ולכן הוא מקדים את כולם. בגיל 61, הוא הגיש לא מזמן את טקס האוסקר – אבל המשיך את אותה הדרך שהחלה כשהיה אנונימי לגמרי, בתחילת הניינטיז. ולכן הוא המלך.