כמה טוב שבאת: סדרה ישראלית שהיא כיף טהור ובלתי מתנצל

התקופה האחרונה, יודע כל ישראלי, מלאת מחנק. השילוב בין המלחמה, החטופים, השמועות הכוזבות, הוויכוחים שמוציאים ורידים מהצוואר, כל הכעס הזה מסביב – כל הדבר הזה ביחד מייצר תחושה קשה מאוד. ובתוך התחושה הקשה הזאת נוצר רצון ברור להתנתק מהכל. לברוח למקום שהוא ההפך הגמור מההווייה הטראומטית והחרדתית של עכשיו. עבור הרבה אנשים, המקום המושלם להתנתק הוא הודו. לשם גם לוקחת אותנו העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" שחזרה אלינו לסיבוב פרידה אחרי חמש שנות היעדרות ארוכות מדי. הפקת העונה הזאת בהודו נולדה הרבה לפני המלחמה, אבל נדמה שאחרי 7.10 זה מתבקש ממש ומספק סוג של התנתקות מבורכת.

>> גם "המפקדת" חזרה. ועכשיו זה כואב // ביקורת
>> "שבויים" היא יצירת מופת דוקומנטרית // ביקורת

יש בעיה גדולה עם אסקפיזם בימים האלה: הוא מפוצץ ברגשות אשם. כל דבר שלא מתיימר לעסוק במישרין באקטואליה, מיד פותח בהתנצלות מעושה – "אנחנו כאן, אבל אנחנו לא שוכחים את המלחמה/החטופים/המצב הקשה בחוץ". כאילו מה שרצינו הוא עוד תזכורת למצב הקשה בחוץ. כולנו חווים אותו מספיק. זה באוויר, זה במים, זה בכל פעם שאנחנו מעזים לפתוח רדיו או טלוויזיה. כך שבאופן אבסורדי, ככל שאתה צועק חזק יותר "אנחנו אסקפיזם", אתה הרבה פחות אסקפיסטי – כי אתה שם שוב על הצופה שלך את מעמסות היום יום.

זה אחד הדברים היפים בעונה הזו של "האחיות" – אין בה שום דבר מכל זה. הסדרה הזאת יודעת איפה הלב של כולנו נמצא. היא יודעת שבתום המסע הקצר הזה של ארבעת הפרקים, אנחנו נחזור לדופק המואץ ולאש ולעשן. אי אפשר אחרת. ובכל זאת, היא נותנת לנו יד, כמו חבר טוב בעת צרה, ולוקחת אותנו למסע מנחם מול הירח של בומביי.

במרכז העונה הזאת, לדעתי גם בצדק גמור, עומדת מור (שמגולמת על ידי טס השילוני). הנה וידוי: מור היא הדמות האהובה עליי ב"אחיות המוצלחות שלי". מבין שלוש האחיות היא הכי קרובה אליי. היא לא נלהבת ואקסטטית כמו נטלי, והיא גם לא אידיאליסטית וממוסדת כמו אורית. היא בעיקר מבקשת להיות. כמה שיותר להיות. ואם אפשר – לבד. רחוק מכל האנשים המציקים האלה. אם מור היתה משפט – הוא כנראה היה "אין לי כוח". אם מור היתה תנועה פיזית, היא היתה גלגול עיניים. היא מסמלת את הרצון האנושי הפשוט להתבודד. לא להיות חלק מהג'מעה אלא למצוא את המקום האישי שלה, את הקול שלה, בתוך עולם קקפוני ורועש. לא סתם רגע הזיכוך שלה, הוא הרגע שבו היא נמצאת על הסירה חזרה מגואה. לגמרי לבד.

בעונות הקודמות של "האחיות", מור עמדה בצל של שתי האחיות שלה – וספציפית של נטלי, שבאופן טבעי שאבה את מלוא הפוקוס. קשה לסרב כשמדובר בשחקנית מעולה כמו נלי תגר. מור נתפסה בתור "הנורמלית", זו שיש לה קו עלילה מגובש – אבל הוא לא לב העניין. העונה הזאת מזיזה את כל הסיפורים הצידה – ומתמקדת בסיפור שלה, במסע שלה אחרי הצבא להודו. גם כשנטלי ואורית מצטרפות לסיפור, הן התוספת – ולא הדבר עצמו. וזו התפתחות חשובה. כי מור, יותר מכולן, היתה זקוקה לטיול השחרור הזה. לצאת מהכבלים של המדים ושל המשרד ובוודאי של רוני (שעוד יחזור אליה, בדרך לא דרך) – כדי להיות היא עצמה. לבחון את עצמה, לגלות דברים חדשים, לפגוש אנשים אחרים – ללכת לאיבוד במובן הטוב של המילה. במובן הזה העונה הזאת היא ברכה לדמות שלה – וברכה גם לנו כצופים.

חוץ מזה, יש בעונה הזאת לפחות עוד שתי הברקות שבעיניי ראויות לציון. אחת היא בליהוק. שלושה גיבורי משנה יש בעונה הזאת – והם בינגו אחרי בינגו. אורי רוסו, בן זוגה של נגה ארז, מככב בתפקיד המופלא של שלומי; קובי מימון, בדרך כלל קומיקאי, מביא את הדמות המרהיבה של ארז (הברק כהן שמכר את הפרארי שלו, אם תרצו) ומעל כולם אדם גבאי – בתפקיד הכובש של ידיד צב הים, זה שמעיק על מור ובסוף מספק לה את המפתח ליציאה האמיתית לחופשי.

ההברקה השנייה היא המוזיקה – וספציפית, עלמה גוב. יש מצב שהיא "האחות הרביעית" הסמויה, כי התפקיד שלה בעונה הזאת, דרך המוזיקה שהיא כתבה, מוסיף לסדרה הזאת לא פחות מאשר עוד דמות. הסצנה היפה בסדרה, סצנת הטראק של נטלי, מור ושלומי – כשברקע שיר של גוב (אני מניח שמדובר ב"הרפתקה", לפי הקרדיטים), היא רגע של התרוממות רוח אמיתית. רגע של התאהבות ביצירה טלוויזיונית כיפית, שמעלה חיוך, שמאפשרת לך להרגיש מעט יותר טוב. עכשיו, נשאר רק לזעוק בפלטפורמה הצנועה הזאת: שחררו את השירים! מגיע גם לנו ליהנות מהם.

חוץ מזה, זו עונה שעשתה טוב למשולש היצירתי של הסדרה: גלית חוגי, נעה ארנברג וגורי אלפי-אהרון, שתי היוצרות והבמאי. הן מצליחות ללכת בשביל הזהב: מצד אחד, יש בהחלט התייחסות סאטירית להודו, לחברה הישראלית ואפילו (בקטנה) לכמה נושאים גדולים שמאפילים עלינו. ועדיין, היא מרשה לעצמה גם להצחיק סתם. לייצר רגעים אותנטיים שגורמים לך לחייך. היא לא מתעלמת מהמציאות, כי אי אפשר, אבל היא בהחלט צועדת לידה וממשיכה הלאה.

חמש שנים ש"האחיות המוצלחות" לא היתה איתנו. חובבי הסדרה כבר חשבו שנעלמה אחרי העונה השלישית, ולכן שובה לעונה הזו – מצומצמת ככל שתהיה – בהחלט עורר ציפיות גבוהות. גם אצלי. האם זה עמד בהן? קשה להגיד את זה על עונה של ארבעה פרקים בלבד. אבל גם אם החוויה הזאת היא קומפקטית, מה שאני לוקח ממנה זה את תחושת הרעננות שהיא הביאה. את החוכמה, את ההומור הציני אבל לא מריר, את הכתיבה המעולה ובעיקר את זה שהעונה הזאת, גם אם לא התכוונה לכך, באה לנחם.

כמו חבר טוב בעת צרה, היא מבינה הכל גם בלי שנאמר מילה. לרגע אחד, אתה מצליח לצאת מהלחץ ומהגועל ומהרעל שמסביב – וכמו בקלישאה הכי הודואית שאפשר, לומד להיות ב"כאן ועכשיו". וכאן ועכשיו, העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" היא פשוט כיף טהור ולא מתנצל. ונדמה לי שזה בדיוק מה שכולנו צריכים.