"האחרונים מבינינו" מתחילה להתנתק מהמשחק וזה עושה לה טוב

*הריקאפ שלפניכם מכיל ספוילרים לפרק השני של "האחרונים מבינינו", ועל הדרך גם למשחק The Last of Us I, ועל הדרך כנראה גם לאפוקליפסת הזומבים שעוד תבוא עלינו יום אחד*

אם צפיתם בשבוע שעבר בפרק הראשון של "האחרונים מבינינו" אחרי שלפני כמעט עשור שיחקתם במשחק עליו היא מבוססת, בטח התרגשתם מרגעי הדה ז'ה וו היזומים שבנו עבורכם יוצרי הסדרה, ניל דרוקמן וקרייג מאזין. זו הייתה עבודה עדינה ומדויקת שהצליחה ליצור עיבוד למשחק שזכה מיידית גם לאהבת הצופים וגם לאהדת מעריצי המשחק – מבלי ליפול לחנפנות. אבל הפרק השני, כך נראה, מרגיש פחות מחויב להרגיע את המעריצים. אם הפרק הראשון היה מחווה מלאה למשחק – בין אם מדובר בפתקים שמקדמים את העלילה, זוויות צילום מסויימות שקורצות ללוק של המשחק ושיחזור נאמן (או כמעט נאמן) של אירועים מתוכו, הפרק השני הוא הרבה יותר טלוויזיוני. סגנונית ועלילתית הוא עדיין ממשיך באותו כיוון, אבל הוא כבר לא מרפרר למשחק באותה מידה. הדבר המעניין פה הוא שאת הפרק הראשון, שהתכתב יותר עם המשחקיות של The Last of Us, ביים קרייג מאזין ("צ'רנוביל"), איש הקולנוע והטלוויזיה מבין שני היוצרים, ואת הפרק השני שהוא יותר קולנועי, ביים דווקא ניל דרוקמן, יוצר המשחק.

הפרק נפתח עם פריקוול קצר שלוקח אותנו לאינדונזיה, שם מיקולוגית מקומית מתבקשת לבדוק את הפטריה שבהמשך תחריב את רוב הציווילזציה העולמית ותהפוך חלק ניכר מבני האדם לזומבים אוכלי אדם. הסצינה הזאת מזכירה את ההקדמה של הפרק הקודם, שנפתחה בראיון טלוויזיוני עם מיקולוג שחזה (כמה עשורים לפני תחילת העלילה) את סוף העולם, מה שמרחיב לנו אפילו יותר את העולם הבנוי היטב של "האחרונים מבינינו". זה גם החופש העלילתי האינהרנטי שיש לסדרה על פני משחק – שלרוב יישאר צמוד לדמות עליה שולט השחקן, וטוב עושה "האחרונים מבינינו" שמנצלת את החופש הזה.

המיקולוגית (כריסטין חקים) היא אמנם דמות קטנה שלא תחזור בהמשך, אבל היא נותנת המון לסדרה. לצערי, בזמן שראיתי את ההקדמה הזאת, אכלתי ארוחת ערב – פעולה שהתחרטתי עליה ברגע שהמיקולוגית החלה לבחון לעומק גופה של מטופל. זה הרגע היחיד בפרק שהצליח להפתיע אותי, גם בגלל ביסוס האנטומיה של הנדבקים ומה בדיוק הפטריה עושה להם, וגם בגלל שזה נתן לי, כצופה ששיחק במשחקים, משהו שלא ראיתי בעבר.

חתכנו החוצה את החלק המגעיל באמת. "האחרונים מבינינו"

לאחר מכן אנחנו, כמובן, ממהרים לחזור לג'ואל, אלי וטס שמתחילים ביחד את המסע שלהם למערב. פדרו פסקל הביא בפרק הראשון גרסה קצת פחות מחוספסת של ג'ואל, שקצת חטאה למטרה המקורית של הדמות (בהמשך העונה נראה אם זה מתוכנן או שמדובר פשוט במעידות קלות של פרק פתיחה) ובלה רמזי הביאה גרסה קצת יותר מוחצנת ועוינת של אלי. אבל תחת הבימוי של דרוקמן בפרק הזה ג'ואל ואלי מרגישים הרבה יותר נאמנים למקור. בפרק הזה, כאמור, הסדרה מפסיקה להרגיש כמו המשחק (אף שיש סצינה שמבהירה לנו שאלי לא יודעת לשחות – קריצה לאלמנט משחקי חוזר, נשנה וגם די מציק במשחק המקורי), אבל זה רק לטובה. לא הייתי רוצה לצפות בשחזור אחד לאחד של המשחק, אחרת פשוט הייתי יכול לשחק במשחק.

למרבה המזל, בפרק הזה הסדרה נזכרת בשביל מה כולנו פה באמת, ונותנת לנו את מה שלא נתנה בפרק הראשון: לראות את הגיבורים שלנו מפוצצים זומבים-פטריות. אנחנו ממהרים להיפגש עם ה-זומבים שהפכו את המשחק לסיר הלחץ שהוא: הקליקרס, זומבי בשלב התפתחותי יחסית מתקדם שאיבד את יכולת הראייה וכעת משתמש בסונאר ובקליקים שהוא משמיע כדי לצוד, למקם את עצמו ואפילו לתקשר. ג'ואל וטס כבר יודעים איך להתמודד איתם, אבל לאלי הם חדשים ובפעם הראשונה מאז שהסדרה התחילה, אלי חסרת הזהירות מבינה שהיא יכולה למות, גם אם היא חסינה לפטריה עצמה. ההבנה הזאת גם מעמיקה את הדמות של אלי וגם נותנת לרמזי סצינה מצוינת. בכלל, המפגש עם הקליקרים הוא המקום היחיד בו הצלחתי להרגיש את ההשפעה של העיצוב של המשחק, וזה בגלל העובדה שג'ואל היה צריך לפרק מחסנית שלמה כדי להרוג קליקר אחד. מי משחקי המשחק לא זוכר את הפעם הראשונה שהוא ירה בקליקר וגילה שכדור אחד לראש זה לא מספיק? כל רגע שהם היו על המסך היה כיף טהור.

הצילומים עדיין מדהימים. פדרו פסקל (והכתף של בלה רמזי) ב"האחרונים מבינינו"

ואז מגיע השלב שכל שחקני המשחק (ובתכלס, כל מי שראה סרטי/סדרות זומבים) ידע שיגיע: טס צריכה למות. הסיפור הוא, אחרי הכל, על ג'ואל ואלי (ידעתם את זה עוד מהפוסטר) וטס לא יכולה לשרוד. השאלה הייתה: האם הם יעשו משהו מאד שונה הפעם עם המוות של טס? התשובה היא לא: טס, שיודעת שאין לה סיכוי להינצל, מקריבה את עצמה כדי להציל את ג'ואל ואלי – למרבה הצער, בסצינת פיצוץ לא כל כך הגיונית וגם לא מצולמת כל כך טוב.

יש המון דברים טובים בפרק הזה: עיצוב דמויות נאמן יותר למקור, רגעים מדהימים עם הקליקרים שמבטיחים אקשן זומבים מצוין בהמשך העונה וכמה קריצות עדינות לצופים שגם שיחקו, לצד גם כמה רגעים חלשים. כך או כך, עכשיו עם המוות של טס שמותיר את ג'ואל ואלי לבדם, אפשר להגיד שהסדרה התחילה באמת, וסוף סוף עוסקת בנושא העיקרי שיעסיק אותה בהמשך.