הסיום של "האחרונים מבינינו" נאמן למקור. זה לא תמיד מספיק

*הריקאפ שלפניכם מכיל ספוילרים לפרק התשיעי של "האחרונים מבינינו", ועל הדרך גם למשחק The Last of Us I, ועל הדרך כנראה גם לאפוקליפסת הזומבים שעוד תבוא עלינו יום אחד*

זה אולי יגרום לגיימרים מביניכם להרגיש טיפה זקנים: המשחק The Last of Us יצא לפני עשר שנים. כל האינטרנט השתגע אז מהמשחק הזה, ממכניקות הלחימה וההתגנבות שלו, מהזומבים אבל בעיקר – מהסיפור שלו, שהיה קשה וחסר רחמים לא פחות מהאקשן עצמו. אז כן, היו הרבה ספקות לגבי העיבוד הטלוויזיוני שלו ב-HBO – מה שכיום גם אנשים שלא החזיקו שלט פלייסטיישן בחיים שלהם מכירים בתור "האחרונים מבינינו". הרבה שחקנים ותיקים לא רצו שיגעו במשחק האהוב שלהם. ובכנות, גם אני לא רציתי. חשבתי שהמשחק עצמו כבר נותן חוויה מלאה ואימרסיבית שמכניסה אותך לעולם ונותנת לך להרגיש את הקושי של לשרוד בעולם שנחרב ושאין צורך לגעת בו. הסיפור מצוין וכתוב היטב ואין צורך להכניס בו שינויים.

אבל הבנתי גם את הסיבה שהסדרה הזאת קיימת. כלומר, הסיבה שהיא לא "כסף, כסף, כסף" – הסדרה הזאת קיימת גם עבור המעריצים, אבל יותר מכל, המטרה היא לתת סיפור טוב לכמה שיותר אנשים. לא כולם גיימרים, בטח לא בקונסולות, והרבה מאוד אנשים שהיו נהנים מהסיפור בכלל לא הכירו את המשחק הזה, כך שברור שיש לסדרה הזאת מקום בטלוויזיה. לא רק שיש לה מקום, היא גם הוסיפה דברים שלא היה אפשר לעשות במשחק. ולמרות זאת, היא לא מושלמת. בואו נתחיל מהסוף, או יותר נכון, ההתחלה של הסוף.

הפרק האחרון של "האחרונים מבינינו" נפתח עם פלאשבק נוסף (הכלי האהוב על יוצרי הסדרה, ניל דרוקמן וקרייג מאזין – שנעשה בשלב הזה, יש להודות, קצת לעוס). אופי הפלאשבקים השתנה לאורך העונה: הראשונים מביניהם היו רחוקים מהדמויות, כמו ראיון פיקטיבי משנות ה-60 עם מיקולוג מפורסם בפרק הראשון, הצצה לפרוץ המגפה בג'קרטה בפרק השני – בקיצור, בניית עולם. אך ככל שהסדרה המשיכה, הפלאשבקים הפכו לאישיים יותר ויותר והפעם אנחנו חוזרים למקום הכי אישי שיש: רגע הלידה של אלי.

את אנה וויליאמס, אמא של אלי משחקת אשלי ג'ונסון – מי שדובבה את אלי במשחקים. הרבה צופים ניבאו שהיא תלוהק באופן כלשהו מאחר וכבר ראינו את טרוי בייקר (ג'ואל במשחק המקורי, ג'יימס – העוזר של דיוויד מהפרק הקודם – בסדרה), ג'פרי פירס (טומי במשחק, פירס בסדרה) וגם את מרלה דנדרידג', היחידה מהקאסט ששיחקה את הדמות אותה היא דובבה במקור (מרלין, המנהיגה של הגחליליות, שראינו בפרק הראשון ושתכף תחזור). זו קריצה ממש כיפית למעריצים, היא עוברת מעל ראשי הצופים החדשים וזה בסדר גמור. בכל מקרה, בחזרה לפלאשבק עצמו: אנה בורחת לבית נטוש שככל הנראה שימש בסיס לה ולחבריה. היא נכנסת, חוסמת את הדלת ואחריה זומבי, הראשון והאחרון לפרק זה. לאחר מאבק מהיר מדי, אנה הורגת את הזומבי ויולדת את אלי. היא רואה שהיא ננשכה וחותכת לה את חבל התבור – וכך אנחנו מגלים, לראשונה בתולדות הפרנצ'ייז, שככה בעצם אלי הפכה לחסינה – סוגיה שנותרה עלומה במשחקים. ואז מגיעה מרלין, מוצאת בבית את אנה ומבינה שהיא צריכה להרוג את החברה הכי טובה שלה. היא לוקחת את התינוקת ויורה באנה. דנדרידג' מצוינת בסצינה הזאת ואפילו שהחיסול הוא מהיר מאוד, הכאב שלה ברור. היא הורגת את אנה כמו שהיא מורידה פלסטר.

וכעת אנחנו חוזרים להווה של הסדרה – ואחרי הפרק הקודם שהיה מאד חורפי, אנחנו מגיעים לאביב. אחרי הטראומה של אירועי פרק 8 (כולל ניסיון קניבליזם), אלי הופכת למרוחקת ושקטה ובדיוק כמו במשחק, ג'ואל מנסה לעודד אותה ומתחיל לתכנן תכניות לעתיד. מכאן מגיע סיקוונס עם כמה אלמנטים מהמשחק שנעלמו מהסדרה: איסוף צידה לדרך, הטריק של להרים את אלי לאיזור גבוה יותר כדי שתביא לג'ואל סולם – ויש תחושה שאלו פשוט דברים שחשוב לסמן עליהם וי לפני הסוף. ואז מגיע הרגע האמיתי שכל מי שסיים את המשחק חיכה לו: הג'ירפות. זהו אחד הרגעים האיקוניים במשחק, בו ג'ואל ואלי נתקלים פתאום בשתי ג'ירפות שהשתחררו ומסתובבות חופשיות בעיר (קצת באווירת "12 קופים"). זהו רגע שנותן תחושה של תקווה, שמראה שאחרי כל המוות והפטריות – עדיין קיים יופי בעולם של "האחרונים מבינינו". זהו אחד הרגעים השלווים והיפים בסדרה, אפילו שבתור צופה שחווה את הסצינה הזאת בפעם השנייה, זה כבר לא אותו דבר. בדרך ליעד הבא (למצוא את הגחליליות) ג'ואל מבקש מאלי עוד משחקי מילים מטופשים ואלי, כמובן, נענית בחיוב. אבל מאחוריהם מתגנבת גחלילית ומשליכה לעברם רימון הלם – וג'ואל מתעורר בבית החולים, לצד מרלין.

וכאן מרלין מפילה על ג'ואל את הפצצה העלילתית הגדולה של הסדרה: ההליך שאלי צריפה לעבור, שעשוי להוביל לפיתוח חיסון לפטריה שהחריבה את העולם, יהרוג את אלי, מאחר והפטרייה צומחת במוח. ג'ואל מנסה להתנגד אבל מרלין בוחרת להקריב את אלי לטובת הכלל. היא מורה לחייליה ללוות את ג'ואל לכביש המהיר וברגע שהם מגיעים לחדר המדרגות – הוא כבר קיבל את הבחירה שלו בכל מה שנוגע לטובת הכל, מסתובב והורג את שני החיילים. כאן הסאונד נעשה מעומעם, לחלש יותר, ככל שג'ואל מנתק את המצפון החברתי שלו כדי לשמור על אלי. כאן במשחק מגיעה בסצינת אקשן ארוכה בה ג'ואל עובר מחדר לחדר בחיפוש אחרי אלי, רוצח את כל מי שעומד בדרכו עד שהוא מגיע לחדר בו היא מורדמת רגע לפני הניתוח. אז נכון, זה לא בדיוק כמו לעבור את הסצינה הזאת במשחק – למעשה, להיאלץ לעבור אותה בין אם השחקן מסכים עם הבחירה של ג'ואל או חושב שהיא מזעזעת – אבל זה עדיין עובד.

מאוחר יותר אלי מתעוררת ברכב וג'ואל בוחר לשקר לה – אומר שיש עשרות מחוסנים כמוה ושהם הפסיקו לחפש תרופה. בינתיים ג'ואל נזכר באיך שהוא הרג אותה, אפילו כשהיא מבקשת ממנו שיתן לה ללכת – כי הוא יודע שהיא רק תמשיך לרדוף אחריו. כשהמכונית שלהם שובקת חיים והם ממשיכים בדרכם ברגל, אלי פתאום לא בטוחה שכל מה שג'ואל אמר לה נכון. היא מבקשת ממנו שישבע. ובדיוק כמו בסצינה האחרונה של המשחק, ג'ואל נשבע. ומשקר. וכך נגמרת העונה.

אז הבעיה היא שהסוף שחיכינו לו היה הרבה יותר קצר ודחוס מאשר במשחק. במקום סצינות אקשן ארוכות ומותחות, ג'ואל פשוט זז מהר והורג את כולם – נכון שאי אפשר לתרגם את כמות האויבים במשחק לסדרה מבלי להגיע לאבסורד, אבל עדיין זה היה מהיר מדי. הסצינה הזאת (וכל הפרק, האמת) עשויה טוב, אבל בשביל הקליימקס של המשחק היה אפשר יותר. אורך הפרק היה 43 דקות, והיה אפשר להכניס עוד אקשן ולשם שינוי אני לא מדבר על הזומבים. היה אפשר להפוך את הסצינה הכי משמעותית במשחק לקצת יותר משמעותית. אם דרוקמן ומאזין הרשו לעצמם לתת לפרק שלוש להגיע לאורך של שעה ועשרים, אין שום סיבה לדחוס את הפרק האחרון בצורה כזאת.

היחס ל"האחרונים מבינינו" קצת מורכב. היא יצירה שמצד אחד עושה חסד גדול עם הסיפור, האווירה והדמויות ומצליחה להישאר נאמנה למקור, אבל על הדרך היא מוותרת על הרבה דברים שגרמו למשחק לעבוד. חוץ מזה, אמרתי קודם שאני לא מדבר על הזומבים, אבל אני רוצה לדבר על הזומבים: הסדרה מתרחשת בעולם שבו יש זומבים בערימות (לפעמים מילולית), אבל ככל שהתקדמה הזומבים עברו להיות סוג של תפאורה. ברור לי שאי אפשר וגם לא נכון להעביר את כל חוויית המשחק בטלוויזיה אבל האלמנטים המשחקיים, הבחירות של הדמויות והפעלת שיקול הדעת (ואצבע קצת פחות קלה על ההדק) בהינתן העובדה שבכל רגע יכול לצוץ זומבי עצום הם חלק מהותי גם מהסיפור ולא רק מהאקשן. הסדרה נותנת חוויה ממוקדת יותר ששמה דגש על המאבק בבני האדם יותר מאשר במאבק בזומבים, אבל זה לא אומר שלא צריך יותר זומבים. מעבר לכך הסוף מעלה תהיות לגבי העונה השנייה. ידוע שהעונה השנייה תעקוב אחרי המשחק השני, בו אלי כבר מבוגרת יותר. האם הם יחכו כמה שנים כדי שבלה רמזי תגדל או ילהקו מישהי חדשה (אלי במשחק השני היא אמנם בת 19, וזהו גם גילה של בלה רמזי במציאות, אבל היא ממש לא נראית בת 19)? והאם גם הפעם הם ישחזרו את המשחק אחד לאחד או שישנו אותו בשביל לפצות את השחקנים הרבים שלא היו מרוצים מההמשך? מי יודע, כרגע אנחנו רק יכולים להסתכל על היצירה של "האחרונים מבינינו" כמכלול ולהגיד שמדובר בסך הכל בסדרה מוצלחת – אבל להבדיל מהמשחק, העונה הראשונה כנראה לא תופיע בהרבה רשימות של "הגדולה ביותר בכל הזמנים".