הבועה

האם תל אביב היא באמת עיר חילונית? לא בטוח בכלל

היא אוהבת לראות את עצמה כמעוז האחרון בישראל של התנגדות לכפייה הדתית, אבל כל עוד ההתנגדות לסגירת סופרמרקטים בשבת היא הסמל לזהות החילונית שלה, יש לה עוד דרך ארוכה

חרדי בתל אביב (צילום: Shutterstock)
חרדי בתל אביב (צילום: Shutterstock)
7 בנובמבר 2019

כל תל אביבי יודע להיזהר מהצירוף "תחבורה ציבורית בשבת", שהפך להבטחה ריקה מתוכן נוסח "כשתהיה גדול לא יהיה צבא". והנה לאחרונה הכריזה עיריית תל אביב־יפו כי תפרסם מכרז להפעלת תחבורה ציבורית בשבת בחינם. אין תל אביבי שלא הופתע לטובה מההגשמה הפתאומית והבלתי צפויה הזאת של חלום הילדות של מחוסרי המכונית שחולמים לבקר את המשפחה, לטייל בפארק הירקון או סתם להסתובב בעיר. האפשרות לא להיתקע בבית ביום שבת נראית כמעט מהפכנית, אבל האם באמת מדובר במהפכה? האם מדובר בתהליך חילון אמיתי בעיר?

בניגוד למה שנהוג לחשוב, חילוניות לא הייתה חלק מהחזון של העיר העברית הראשונה. "החילוניות היא השלכה של הדימוי העכשווי של העיר להיסטוריה הקדומה", אומר פרופ' מעוז עזריהו, מחבר הספר "תל אביב – העיר האמיתית". "היא חלק מה'דיבור' על העיר של ממתגי העיר בהווה, אך ההיסטוריה של העיר מספרת סיפור שונה".

"קהלים רחבים יותר מתחברים להיבט הצרכני של החילוניות. יטריד אותם יותר שיסגרו עסקים בשבת מאשר שבנות שירות לאומי ילמדו את הילדים שלהם"

תל אביב אמנם לא קמה כעיר חילונית בהגדרה, אבל עוד בימיה הראשונים הייתה השבת זירה לקונפליקטים, כולל מלחמת השבת של 1923 שבה השכונות היהודיות שסביב תל אביב הכריזו שלא יצטרפו לעיר אם הפעילות בה לא תושבת לחלוטין בשבת, וההכרזה של ראש העיר מאיר דיזנגוף ב-1933 שיש לשמור על השבת בפרהסיה. בפועל המשיכו החיים החילוניים להתקיים באופן רגיל ויצרו סטטוס קוו ייחודי ומוקד חיכוך בלתי פוסק.

בספר "אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט" כותבת ענת הלמן שלאורך שנות ה־20־30, "כמעט לא נמצא ביטויים רשמיים של ליברליזם אידיאולוגי או של גישה אנטי דתית מגובשת. ההתנהגות השבתית נקבעה על ידי חוקי הביקוש וההיצע – הצרכנים רצו לבלות את יומם החופשי באופן שיספק אותם מבחינה אסתטית וחושית, והספקים מיהרו להציע את הסחורות ואת השירותים המבוקשים. העדפות הבילוי של רוב התושבים גברו כנראה על מחויבותם לשמור את השבת באופן המסורתי. הגדרותיהם ל'חילול שבת' היו גמישות מאלו של הדתיים".

הקונפליקט המסחרי בשבת בא לידי ביטוי עד היום, והוא אחד הסממנים הבולטים של המאבק החילוני בעיר, כזה שבמידה רבה הוא עבור התל אביבים בבחינת קרב בלימה. "חוק המרכולים", שבו הובילה העירייה מאבק לפתיחת עסקים בשבת, עדיין מככב בדרישות ובתנאים להקמת ממשלה. לפי מיכל שליו רייכר, נשיאת הפורום החילוני, המאבק הזה היה קל יותר לניהול מניסיונות אחרים להתנגד להדתה. "קהלים רחבים יותר מתחברים להיבט הצרכני של החילוניות. יטריד אותם יותר שיסגרו עסקים בשבת מאשר שבנות שירות לאומי ילמדו את הילדים שלהם. קל יותר להבין חנויות סגורות ואת הכפייה שבכך, מאשר 'מה רע בקצת מסורת'. קשה יותר להסביר מה רע בהדתה בחינוך כי לא מבינים את המנגנונים המתוקצבים והמתוזמרים", היא אומרת.

דו קיום? AM:PM בשינקין (צילום: בן קלמר)
דו קיום? AM:PM בשינקין (צילום: בן קלמר)

האם אנחנו עדים לתהליך חילון בתל אביב? הכל תלוי בהגדרה. לפי שליו רייכר, "בסוף ההדתה והחילון הם דברים שקורים תמיד יחד. אני יכולה להצביע על גידול בתודעה החילונית – אם קודם היה קשה לשכנע אנשים שיש משמעות ערכית ופרקטית לחילוניות שלהם, היום הרבה יותר קל לנו, כי יש יותר שיח. יש גידול במודעות והבנה. לפני ארבע שנים לא הבינו למה חשוב להגיד 'אנחנו חילונים'. בבחירות האחרונות היו שלוש מפלגות שדיברו על זה".

השיח בבחירות האחרונות הוליד מכתב שנשלח ליו"ר כחול לבן בני גנץ, שבו דורשים סגן ראש עיריית תל אביב-יפו ראובן לדיאנסקי וחברי מועצות מרחבי הארץ לקדם אג'נדה חילונית: תחבורה ציבורית בשבת, ביטול חוק המרכולים, איסור הדרה והפרדה במרחב הציבורי ומניעת כניסת עמותות דתיות למוסדות החינוך. הדרישות הללו הן לב האג'נדה החילונית בתל אביב. האם זה מספיק?

הסטטוס קוו נשבר

תל אביב אמנם נוסדה כשכונה מסורתית, אך עוד מראשיתה הייתה מקור משיכה לאמנים ולאנשי ונשות תרבות שהשפיעו על הצביון החילוני שלה ויצרו תרבות עברית חדשה בארץ ישראל – תרבות חילונית. לפי פרופ' זהר שביט עוד בתחילת דרכה הייתה תל אביב מרכז תרבותי, לא רק בארץ ישראל אלא בכל המזרח התיכון. במאמר "שותים קפה בעברית – על מקומם של בתי הקפה הספרותיים בסצנה התרבותית בתל אביב בתקופת היישוב", מצטטת שביט את הסופר שלום אש שאמר ב־1936: "בתל אביב יש יותר קונצרטים, וקונצרטים יותר טובים, מאשר בכל ארצות המזרח. בתל אביב נמצא התיאטרון היחיד הטוב לא רק בארץ ישראל אלא בחצי כדור הארץ, המוזיאון האירופי היחיד, ספריות השאלה, מבול של קלובים ומסיבות בתי קפה".

בית הכנסת הגדול, 1934 (צילום: Kluger Zoltan/לע"מ)
בית הכנסת הגדול, 1934 (צילום: Kluger Zoltan/לע"מ)

מתחילתה הייתה תל אביב מעצמת בתי קפה, שהפופולריות שלהם, עד היום, תרמה לדימוי האליטיסטי והמנותק שלה כ"בועה", ובמידה מטעה אולי גרמה לה להיראות כעיר חילונית אמיתית. ב־1934 הוגדרו 178 בתי אוכל כבתי קפה שבהם ישבו קהלים שונים, מחיילים בריטים עד לפועלים. אז גם פרחו בתי קפה הספרותיים, מקומות מפגש אגדיים שמשוררים מיתולוגיים כמו גולדברג, אלתרמן ושלונסקי כתבו בהם ועליהם שירים שהפכו למפורסמים. בתי הקפה האלו היו אלטרנטיבה לבית הכנסת, לא כמרד בדת אלא כמוסדות חילוניים חלוציים.

קפה כסית (צילום: יעל רוזן)
קפה כסית (צילום: יעל רוזן)

למרות מאבקים על השבת לאורך השנים וההתפשטות של תרבות בתי הקפה והקונצרטים, ה"חילוניזציה" האמיתית מתחילה, לפי פרופ' עזריהו, בשלהי שנות ה־70, שבהן "רבים מבני המגזר הדתי־לאומי עוזבים את תל אביב ועוברים לישובים הומוגניים יותר ולהתנחלויות. החרדים ברובם המכריע עזבו למעט איים זעירים. המאבק התמקד בפתיחת בתי קולנוע בערב שבת כתגובה מקומית ומאוחרת לעליית הימין לשלטון ב־1977 ובשם הרעיון שלא לתת 'לקבוצה קטנה ותאבת שלטון' (הדתיים) לקבוע את אורח החיים של האוכלוסייה כולה. ראש העיר צ'יץ' תומך במאבק, בתי הקולנוע נפתחו, הסטטוס קוו נשבר, ה'דתיים' הפסידו, ה'חילונים' ניצחו, ומאז התקבע שתל אביב היא עיר 'חילונית'".

מרגע שהחלה האוכלוסייה הדתית להתמעט החל גם תהליך שרשרת, שקשור בעיקר בקהילה הגאה ובמיתוג המצליח של תל אביב כעיר ללא הפסקה, מרכז אורבני שמציע אלטרנטיבה לפריפריה, הדתית יותר. "יש מצעדי הגאווה, עלייה בהשפעה התרבותית־פוליטית של הקהילה הגאה בעיר שגם מקבלת משאבים עירוניים", אומר פרופ' עזריהו. "הניסיונות הדתיים לחזור לעיר הם ברמה המקומית של מרכזי לימוד, ובינתיים החילוניות של העיר הפכה בעיני העילית המגדירה את תל אביב לסימן היכר מובהק, עד כדי הרעיון שתל אביב נוסדה כאלטרנטיבה לירושלים הדתית. זה לא נכון, כי תל אביב נוסדה כשכונה שומרת מסורת, והחילוניזציה היא תוצאה של התפתחויות דמוגרפיות ופוליטיות מאוחרות יחסית".

המוות אינו מחוסר עבודה

אף שתל אביב אמורה לייצג כיום את התרבות החילונית בארץ, בדבר אחד אין עוררין – הדת שלטת בה באין מפריע. רק לאחרונה עלה לכותרות היעדר האפשרות לקבורה חילונית בעיר, עם מותו של הגיטריסט המוערך רוני פיטרסון שקבורתו נדחתה על ידי חברה קדישא מפני שאינו יהודי. "חברה קדישא נותנת שירותים על פי חוק שירותי הדת היהודיים", אומר אלדד מזרחי, יו"ר המועצה הדתית בתל אביב, ומסביר שקבורה של לא יהודים אינה באחריותו.
קבורה אזרחית שוויונית אינה אופציה, ועל משפחת הנפטר להוציא סכומי כסף גדולים על קבורה פרטית. המוות אינו מחוסר עבודה, וכמותו כל נושא דומה אחר שדורש ביורוקרטיה כגון נישואים וגירושים שאותם אפשר לבצע ברמה העירונית אך ורק דרך הרבנות.

אולי דווקא עכשיו, כשהשלטון המרכזי בישראל אינו מתפקד – מה שמאפשר לחולדאי להעביר רפורמות שונות ללא התנגדות (כמו התחבורה הציבורית בשבת) – הגיעה שעת הכושר ליוזמה שתעביר את השליטה גם בנושאים הללו לעירייה? לא כל כך מהר. כבמקרים רבים אחרים גם כאן לחולדאי נוח להסתתר מאחורי מדיניות הממשלה. "במצב הקיים אין לעירייה סמכות חוקית בכל הנוגע לעריכת נישואים וגירושים", נמסר מהעירייה. "ככל שבעתיד תינתן לה סמכות כזו, היא תפעל כך".

יהדות במקום פילוסופיה

אחד הנושאים הבולטים שבהם תל אביב מובילה במאבק בהדתה הוא החינוך. חולדאי – שהיה בעברו מנהל הגימנסיה הרצליה – מקפיד שלא לאפשר לארגונים ועמותות דתיות "לחטוף" את מערכת החינוך. משרד החינוך מאפשר הפרטה של שעות הלימוד לגורמים חיצוניים וכן כניסה של עמותות שונות לבתי הספר, בהן עמותות חרדיות וגרעינים תורניים. ההוראה "מלמעלה", כלומר ממינהל החינוך של העירייה, היא מדיניות של אפס סובלנות. "עיריית תל אביב־יפו אינה מעודדת עמותות דת, והעמדה העקרונית שלה היא שחינוך צריך להיעשות על ידי המחנכים", אומרת שליו רייכר. "זה בהחלט אומר שבתי הספר בתל אביב מוגנים יותר, אף שכניסת העמותות אינה חסומה באופן הרמטי ולכן הורים חייבים להיות על המשמר".

העמותות שמעבירות תוכן לא מפוקח בכיתות בבתי הספר החילוניים הם רק חלק ממנגנוני ההדתה במערכת החינוך. שליו רייכר מספרת על "ספרי לימוד, אירועים חווייתיים כמו טיולים שנתיים להפרשות חלה, לקיחת ילדים לטקסי קבלת ספר תורה ועוד". חברי הפורום החילוני עוקבים אחרי הנכתב בספרי הלימוד וההורים מעלים סקירות של הספרים כדי לוודא שהתכנים אינם פוגעניים, סקסיסטיים או מעודדים שנאת זרים, כפי ששליו רייכר (ואינספור הורים אחרים) טוענת שגילתה לא פעם בספרי הלימוד של ילדיה.

אפס סובלנות להדתה. רון חולדאי (צילום: איליה מלניקוב)
אפס סובלנות להדתה. רון חולדאי (צילום: איליה מלניקוב)

עם זאת השפעתו של חולדאי אינה אינסופית, וחלק מההחלטות מתקבלות על ידי בתי הספר עצמם, שפעמים רבות בוחרים באופציה הדתית, זאת נוסף לתכנים שהם חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך ובהם תוכנית הליבה "תרבות יהודית ישראלית" שידועה בשם "מורשת" והיא חובה בכל בית ספר. לפי חברי הפורום תכנית זו מעודדת את הקשר בין זהות יהודית לזהות דתית־אמונית וכופה על התלמידים בבתי הספר הממלכתיים תכנים דתיים ללא חשיבה ביקורתית.

"הקושי שהתמודדנו איתו לא קשור לבית הספר אלא לתוכנית שמשרד החינוך הכניס כתוכנית ליבה שנלמדת ברוב בתי הספר בארץ", מספרת מנכ"לית הפורום החילוני, דיתי דגני־פלג. "הבת הצעירה שלי למדה שלוש שעות לימודי תרבות יהודית ישראלית ומורשת. בכיתה י' יש יחידת לימודים של השכלה כללית, הזדמנות ללמד מקצועות מתחומי דעת רחבים. בית הספר החליף את זה בלימודי יהדות, במקום פילוסופיה או תקשורת".

לאיסיטה בתל אביב?

"לכוחות החילון אין עניין אמיתי ברדיפה של הדת. ההתחלנות פשוט עוקפת וחותרת תחת הדת ועוברת לדברים אחרים", כתב הארווי קוקס בהקדמה לספרו "העיר החילונית" (The Secular City) משנת 1965. לפי קוקס, ההתחלנות אינה אידיאולוגיה בפני עצמה אלא תופעה היסטורית שבמרכזה שינוי והתפתחות. גם ברחבי העולם מתבצעת התנועה הדו כיוונית שתיארה שליו רייכר בין קדמה לבין היאחזות במסורות ישנות. ממש כמו בתל אביב, החינוך עומד במרכז הקונפליקטים בערים הגדולות בעולם.

בבריטניה חברי הארגון National Secular Society מנסים להילחם בכפייה הדתית בבתי הספר ולשנות את החוקים הישנים שלפיהם כל ילד חייב לבצע "סגידה בכפיה". לדברי הארגון הממלכה המאוחדת – שכוללת את אנגליה, צפון אירלנד וסקוטלנד – היא הדמוקרטיה המערבית היחידה שדורשת בחוק סגידה דתית פומבית של ילדים, מדי יום, בבתי ספר במימון ממשלתי, גם אם לבית הספר אין צביון דתי.

בפריז המתח בנושאי דת מסרב לרדת מהכותרות ומתבטא בעיקר בקונפליקטים בין עקרון הLaïcité (חילוניות) שנטוע בחוקה הצרפתית, לבין פרקטיקות דתיות, בעיקר אסלאמיות, בהן לבישת חיג'אב או כיסוי ראש. הסערות בנושאים אלו נמשכות זה עשורים ומתמקדים פעמים רבות בלבישת החיג'אב כאקט שטומן בחובו לכאורה את סכנות הדת המשתלטת על צרפת החילונית.

החודש פורסם בניו יורק טיימס סיפור נוסף שמסעיר את צרפת ומדגיש את חומרת הפערים בחברה הצרפתית. בטיול בית ספר בעיר דיז'ון, פוליטיקאי צרפתי שנכח במקום לא הצליח להתגבר על העובדה שהאם המלווה בטיול לובשת כיסוי ראש. הוא התעמת איתה ודרש ממנה להסיר אותו, לעיני הילד הבוכה שלה. הוא ביקש ממנה לא ללבוש את כיסוי הראש שלה, "לא כאן, לא היום", והתעקש שמדובר בפרובוקציה בגלל פיגוע בפריז שבו נרצחו בסכין ארבעה שוטרים בידי אדם מוסלמי. התמונה של האם שמחבקת ומנסה לעודד את בנה הבוכה בלי להוריד את כיסוי הראש שלה, הפכה לוויראלית ועוררה מחדש את השיח על הצביון התרבותי בצרפת. בוויכוח הזה, שלא נראה שמתקרב לסיום, זירת הקרב העיקרית היא דווקא לא חינוך הילדים אלא גופן של הנשים הצרפתיות וההחלטה שלהן לחשוף או לכסות אותו, שמייצגת לכאורה כוחות גדולים יותר.

בעוד בצרפת ישנה מערכת אידאולוגית סדורה שמעודדת תפיסת עולם חילונית ומניחה את התשתית לקיום אורח חיים חילוני לחלוטין זה יותר מ־100 שנה, תל אביב עדיין לומדת כיצד לפתח את המרחב החילוני שלה במנותק מהממסד הדתי. חולדאי כראש עיר נמנע לרוב מהתנגשויות עם הממשלה. האם ההחלטה שלו למסד את התחבורה הציבורית בשבת תהיה גיים צ'יינג'ר שישנה את הדרך שבה אנו רגילים לתפוס את הזהות התל אביבית החילונית? לא בטוח. בתור התחלה זה לפחות יחסוך לנו כסף על מונית לים.