האהבה הביאה אותו לתל אביב. ואז החזירה אותו לכאן 64 פעמים
הצלם האורבני תומאס סלייפר הגיע לתל אביב לפני 20 שנה בעקבות אהבה, התאהב בעיר ומאז הוא אוהב אותה שוב ושוב דרך העדשה שלו. רגע לפני שהוא מנסה להשתקע כאן, שוב בעקבות האהבה, דיברנו קצת על הסלידה שלו מחדשות, על החיים בפלורנטין ובעזה ועל האנשים שעושים את תל אביב
תומאס סלייפר, 46, בזוגיות. צלם אורבני שנמצא על קו אמסטרדם-תל אביב-פריז. הוא הגיע לראשונה לתל אביב בעקבות אהבה בשנת 2002 כשהיה בן 26, ובכלל התאהב בעיר. הוא ביקר מאז בתל אביב 64 פעמים שונות, שמסתכמות בסך הכל בשנתיים ושלושה חודשים במצטבר. בקרוב זה גם יהפוך לממושך יותר בזכות הזוגיות עם רותם. על הפרק יש תוכנית לעבור לגור כאן בעקבות האהבה והפעם גם כדי להישאר. בכבוד מוחלט לאורבניות המדוברת, ישבנו בפארק המסילה ודיברנו באנגלית על העיר, על צילום ועל האהבה בתל אביב ולתל אביב. באתר שלו תוכלו לראות כמה יפה תל אביב בעיניו.
אתה מגדיר את עצמך כצלם עירוני אורבני, מה ההבדל בין זה לבין צלם רחוב?
"צלם רחוב מוגדר כמי שמחפש תמונות מיוחדות, אבל אני מתרחק מדברים מיוחדים. אני אובססיבי לנורמליות. אני לא מפחד לצלם תמונות משעממות, כי אני מרותק מהדרך שבה דברים נראים עכשיו. הם לא יראו ככה בעתיד. אני לא ארצה להתבונן בעתיד באיזו תמונה נחמדה או יפה שאיזה צלם תפס, אלא באיך דברים עבדו ואיך הם נראו בדיוק כמו שהיו".
זה ניכר בסרטונים שאתה מפרסם. אתה תופס רגע בזמן, ולא בהכרח קורה בו משהו מעניין במיוחד. אתה תופס את הרגעים הרגילים.
"כן, אני לא אקבל מזה הרבה צפיות ביוטיוב. אני מצלם את הווידיאו בזווית אחת, מבלי לזוז כי אני יודע שיהיה מרתק בעוד 30 שנה לראות איך פינת הרחוב הזאת נראתה. בעוד כמה שנים יכול להיות שמכוניות ייעלמו ואנחנו נצפה בווידיאו ונשאל 'מה עשינו עם כל הקופסאות הנוסעות האלו'. זה קרה לי גם פה בעיר בלוינסקי. לא הבנתי למה יש כל כך הרבה מכוניות שמפריעות לדרך אם כל כך אוהבים את הרחוב הזה. מה שלא ידעתי זה שעם המדרחוב, המצב הזה יהפוך מהר מאוד להיסטוריה".
זאת העבודה העיקרית שלך?
"כן, זאת העבודה המרכזית שלי. אבל זה לא תמיד נחשב כהכנסה עיקרית. ההכנסה שלי מגיעה רק מצילום אבל לא רק אורבני. אני מצלם תמונות למשרדי עורכי דין, לפרויקט שמחדש בתים באמסטרדם ולפעמים גם מגזינים או רשויות מקומיות קונות את התמונות שלי. 95 אחוז מהזמן אני מחפש דברים שאני רוצה לצלם ואני מצלם, אין לי מודל עסקי. אני מפרסם תמונות כל יום באתר שלי. התחלתי בשנת 2000, כשאתרים היו עדיין עניין. היום אנשים לא כל כך נכנסים לאתרים, אבל אני לא אפסיק עם זה כי שם נמצאות כל העבודות שלי, ודרכו יוצרים איתי קשר לעבודות".
מתי התחלת לצלם?
"למדתי בבית ספר לאמנות בין 95'-99' ועבדתי כצלם עיתונות במשרה מלאה בשני עיתוני חדשות בהולנד. אחרי שלוש או ארבע שנים בעבודה הזאת לא אהבתי אותה. הבנתי שאם כותבים היסטוריה על בסיס תמונות עיתונות, כותבים היסטוריה מעוותת כי חדשות הן בהכרח היוצאות מן הכלל של המציאות. הסתקרנתי יותר לראות תמונות של החיים הנורמליים בהיסטוריה, איך רחוב נראה, האם היו מכוניות או לא. משם עברתי לתחום של צילום עירוני תיעודי".
מה הייתה עבודת הצילום האורבנית הראשונה שזכורה לך במיוחד, אחת שגרמה לך לדבוק בז'אנר הזה?
"זה לא בדיוק עונה על השאלה, אבל אני זוכר רגע שבו התחלתי לסלוד מצילום לחדשות. נסעתי בשבת בבוקר לסקר אירוע. בשטח זה היה אירוע ממש קטן והיו שם כמה אנשים שעמדו עם שלטים. יכולתי לנסות להפוך את זה למשהו מעניין בצילום, אבל החלטתי ללכת קצת אחורה ולצלם את כל הסצנה עם השממה מסביב. היה שם מספר שווה של אקטיביסטיים, עיתונאים וצלמים. התמונה לא פורסמה כי זה לא היה אייטם. קיבלתי פחות כסף בגלל זה. צלם אחר באירוע הזה ירד על הברכיים והתאמץ כדי לקבל זווית טובה ולייצר תחושה שהייתה שם התקהלות. מאוחר יותר באותו שבוע, התמונה שלי פורסמה כדי להוכיח שלא היה שם אירוע משמעותי. הבנתי שאני לא אוהב את העניין של החדשות. אני אוהב ללכת שני צעדים אחורה, ולהראות את הנושא בתוך ההקשר שלו, זה פחות מרגש אבל זה נותן יותר מידע".
>> גם אתם מאוהבים בתל אביב? בואו להשיב על חידון הטריוויה התל אביבי הגדול
>> חושבות שתל אביב היא עיר מעולה או מעצבנת? בואו להשיב על שאלון טיים אאוט העולמי
מה הביא אותך לתל אביב בפעם הראשונה?
"גם אהבה. הכרתי בחורה ישראלית מדהימה דרך חברה משותפת באמסטרדם. אף פעם לא חשבתי שאבקר פה. מההתרשמות שלי חשבתי שישראל מעצבנת, שיש בה קונפליקטים ובלאגן. כשהכרנו, ניהלנו קשר טלפוני מרחוק, כי גם לא הייתה הרבה תקשורת אונליין, בשלב מסוים היא אמרה שהיא רוצה שאגיע. פחדתי כי עדיין היו פה אוטובוסים מתפוצצים. בבוקר הראשון לביקור שלי הלכנו לבוגרשוב והיה מאבטח או שוטר לידנו. וכמו שהתאהבתי בבחורה, התאהבתי גם בתל אביב. בערים גדולות כמו הונג קונג או ניו יורק עסוקים בלזוז ממקום אחד לשני ובתל אביב זה ההפך. אפשר לעבור בקלות בין השכונות והאזורים. יש אווירה מיוחדת בין המקומות, מזג האוויר טוב יותר מאירופה, יש מסעדות מעולות ויש יותר אור. ואם אתה רוצה ללכת לים לא צריך לתכנן את זה, אפשר לפדל או ללכת לשם".
ההתלהבות הזאת עדיין איתך כי אתה כל פעם בסטטוס או מצב רוח של חופשה?
"אנשים אומרים לי את זה, אבל לא. לפעמים אני פה כמה פעמים בשנה וגם למשך כמה חודשים, ואני עדיין מרגיש את זה. עכשיו אני בזוגיות פה עם רותם, ובזכות זה אני מבלה כאן יותר זמן. כשרק הגעתי הייתי ממש בהתרגשות, חלק מההתרגשות הזאת עברה. יש גם דברים שאני שונא בנעימים כמו הצפירות, זה מעצבן אותי. זה רעש חסר תכלית. אבל אני שמח שאני שם לב לדברים האלו כי אני מתכנן לעבור לפה, אז שלא אחשוב שהכל ענן ורוד".
אתה מתכנן לעשות עלייה?
"אני לא יהודי אז זאת לא עלייה, אני צריך לטפל בוויזה ואישורים. זה גם משהו שמפתיע אנשים, שאני לא יהודי ואני כל כך אוהב את תל אביב. אני אוהב אותה בגלל האנשים , לא בגלל קשר דתי לישראל".
מה למדת על האנשים התל אביביים?
"הם ישירים. אין כמעט גבולות. הם תקשורתיים ויש אווירה משפחתית. באמסטרדם שקט מדי ובודד. בשפה האנגלית משתמשים בהרבה מילים כדי לתאר משהו אחד, וזה מייצר מרחק. פה בתל אביב נכנסים ישר לעומק ואני אוהב את זה, מוותרים על השטויות בדרך. אני יודע שיש ישראלים שחוזרים מאמסטרדם ואוהבים את זה ששם יש מרחב אישי, אבל אני אוהב את זה שלא משאירים לי פה מרחב אישי".
איך אתה פוגש אנשים ומדבר איתם?
"לפעמים זה קורה כי אני רוצה לצלם מישהו אז אנחנו מדברים. אני גם עובד עם הלפטופ שלי בבתי קפה ואז מדבר עם אנשים מסביב או שהם מדברים איתי. זכורה לי פעם אחת שישבתי באחד הקיוסקים בשדרות רוטשילד והיה ממש חם. בחור אחד ישב על הספסל וליטפתי את הכלב שלו, והוא אמר לי 'אני מכיר מישהי בשבילך'. זה היה המשפט הראשון שלו אלי והוא הביא לי את המספר שלה. לא התקשרתי אליה מחוסר זמן, ושבוע אחרי זה הוא פגש אותי שוב וכעס שבזבזתי לו את הזמן".
אגב כעסים, אפשר לשאול על בחירה קשה? מהי השכונה שאתה הכי אוהב בעיר?
"בעשרים שנה שאני מגיע לתל אביב, אני כל פעם מתקדם דרומה. אני אוהב את פלורנטין אבל אני מתגעגע פה לעצים. בשדרות וושינגטון יש עצים יפים, אבל העצים בשדרות חן ופרישמן מהממים ואני אוהב אותם. אני אוהב את פלורנטין אבל אני אוהב וצריך גם את שאר תל אביב. אני אוהב את פארק המסילה, הוא מדהים. זה גם מקום לשבת בו אבל גם מקום שעוברים בו והוא חלק מהתנועה בעיר, יש פה כמה מימדים. כשראיתי תמונות של פארק המסילה בקורונה זה היה ממש קשה, כי היה לי אסור להיכנס למדינה. לראות את הפארק בלי היכולת לבקר בו זה כמו לראות את האקסית שלך ממשיכה הלאה בחייה ואתה לא חלק מזה יותר".
מהי השיחה הכי מעניינת שזכורה לך סביב הצילומים שלך?
"השיחות הכי מעניינות שהיו לי קרו אחרי שביקרתי בעזה. ב-2015 ביקרתי שם עם חבר עיתונאי ופיקסר מעזה שעזר לטפל בניירות ובנסיעה. ישנתי שם לילה אחד והייתי שם סך הכל יום וחצי. כשחזרתי, כל מי שדיברתי איתו היה כל כך סקרן לגבי מה שראיתי ובו בזמן התנצל על המצב. הרגשתי שאנשים קרועים עם התחושות שלהם. כל ישראלי יודע שזה לא המצב האידיאלי, אי אפשר להסתכל על זה ולחשוב על זה כל הזמן. ישראל לא אחראית על מה שקורה שם במאה אחוז, אבל המצב הזה גם אוכל אנשים מבפנים. דיברתי על זה עם נהגי מוניות וחברים. בנתב"ג, כשיצאתי מהארץ, אנשי הביטחון בדקו את הדברים שלי. עשיתי טעות שלא הראיתי להם את אישור העיתונאי שלי וחקרו אותי. ממש התרשמתי מאיך שהחוקר עשה את העבודה שלו, הוא היה מדהים. הוא בדק את התמונות שלי, וברגע אחד הוא אמר 'עכשיו אני לא בודק את התמונות שלך בגלל נסיבות ביטחוניות אלא בגלל סקרנות', ואז צוות שלם התקבץ סביב המחשב כדי להסתכל על התמונות".
אחרי כל השנים שאתה מצלם בתל אביב, אתה מרגיש שנקודת המבט שלך עדיין זרה או שכבר נטמעת באווירת העיר?
"יש לי נקודת מבט רעננה פה בכל פעם שאני מגיע. אני באמצע בין זרות להיטמעות. אני לא רוצה להיות תייר ואני לא מרגיש תייר. אני רואה את העיר כבר עשרים שנה. אני לא דובר עברית אז אני מפספס הרבה פרטים בגלל השפה, אבל יש לי חברים שכן דוברים עברית ואני יודע מה קורה בחיים שלהם. במשך 22 חודשים לא יכולתי להיכנס לכאן בגלל הקורונה, וכשחזרתי התלהבתי ממש מההתקדמות של הרכבת ושל שבילי האופניים, בזמן שכל התל אביביים התלוננו על השיפוצים ועל הזמן האיטי. מנקודת המבט שלי זה זמן קצר וזאת התקדמות מדהימה".
מה הכי תל אביבי בעינייך?
"הכלבים כאן הם הפרה הקדושה. הכלבים ואיך שמתנהגים אליהם פה זה הכי תל אביבי. אם באמצע הבר יהיה כלב, המלצרית תעבור מעליו. אם תגיע עם הכלב, קודם ילטפו אותו ויביאו לו מים ואחר כך ישאלו מה אתה רוצה".
בונוס למי שהגיע עד כאן: כמה מהצילומים הנהדרים של תומאס סלייפר מעזה