בוא, סוף העולם, בוא: הלהיט של נטפליקס הוא הדיסטופיה של כולנו

הסדרה הארגנטינאית החדשה של נטפליקס, "האטרנאוט", מתחילה עם סצנה יומיומית בבואנוס איירס בירת ארגנטינה: משחק קלפים רווי אלכוהול ועשן בין חברים ותיקים במרתף הבית של אחד מהם, הכל נורמלי, ואז מתחילה סופת שלגים, וכל מי שנוגע בפתית שלג – מת מיד במקום. מכאן מתחיל מסע שבו תזהו כצופים דברים שכבר ראיתם בסדרות פוסט אפוקליפטיות. אבל הפעם מדובר במשהו שונה לגמרי. הפעם מדובר בלהיט הבא של נטפליקס.

>> יש אליפות: "רסלינג ישראל" היא ממתק טלוויזיוני. ורק התחלנו
>> סליחה, אבל איך לעזאזל טינה פיי עשתה סדרה על החיים שלי?

חואן סאלבו (ריקרדו דרין), הדמות הראשית של הסדרה, עסוק רוב העונה בחיפושים אחר אשתו והבת שלו, ורואה במו עיניו את האנושות מתפוררת. החלק המעניין כאן הוא האופן בו האנרכיה מארגנת מחדש את העולם מכאוס מוחלט לכנופיות ומשם לארגון אזרחי מחודש. העיסוק בנושאים האלה נובע ככל הנראה מהאופי החתרני שהיה לחומר המקור, קומיקס משנות ה-50' בעל אותו השם מאת הקטור חרמן אוסטרהלד (נשבע לכם, ככה כותבים את השם שלו), שגם היה דובר לוחמי הגרילה של מונטונרוס, ארגון שנלחם בחונטה הצבאית ששלטה אז בארגנטינה. בסוף שנות ה-70', לקראת סיום המלחמה, הוא נעלם באופן מסתורי, בנותיו נעצרו ונעלמו גם הן וכך גם בעליהן. השושלת של אוסטרהלד הייתה נגדעת לחלוטין, אלמלא שני נכדיו היו שורדים.

את כל זה גיליתי רק כשסיימתי את הסדרה. וכשהבנתי מי המוח היוצר שמאחוריה – המסר היה הרבה יותר ברור ודברים פתאום התחילו להסתדר בראש. כמו רוב הסדרות הדיסטופיות, גם בתחילת הסדרה הזאת יש תחושה שהמסר הראשוני הוא "האנושות היא האויב האמיתי", אבל לאורך העונה המסר האמיתי מחלחל ורואים את זה בעיקר באופן בו האפוקליפסה מתוכננת – והיא מתוכננת לעילא ולעילא. מבלי לעשות ספוילרים – השלג הוא ממש לא הסיפור, הוא רק אמצעי, ומעבר לזה לאורך העונה יש תחושה חזקה שיש ברקע מין תוכנית-על, והיא אכן נחשפת באופן חלקי רק ברגע האחרון, אבל זה היה שם גם כשהבנו שחואן הוא גיבור פוסט-טראומטי. הוא לא אדם עשיר במיוחד, הוא לא איזה יוצר או איש רוח, או מהפכן גדול, הוא אדם שנלחם כדי לשרוד ולהגן על המשפחה שלו.

חואן גם רחוק מלהיות גיבור מושלם. הוא יכול להיות עצבני או תקיף והוא עושה כמה בחירות לא קלות לאורך העונה, ולמרות היותו איש פשוט, יוצא שהוא דווקא די מורכב. האופן שבו בנו את חואן מכוון, ומעורר אמפתיה שגורמת לחשוב – איפה תהיה כשהשלג ייפול? איך הייתם מגיבים? האם הייתם שורדים? הסיבה שהמחשבות הללו מלוות את חוויית הצפייה בסדרה, ומעוררות המון הזדהות, כי אנחנו יכולים לראות את עצמנו בחואן. אנחנו יכולים לראות גיבור שהוא לא מלך, ולא נסיך ולא בן אצולה. זה למעשה היסוד שעומד מאחורי הז'אנר הריאליסטי בתיאטרון, והפעם זה לוקח אותנו לקיצון השני – מדע בדיוני. וכן – עדיין אפשר להזדהות, במיוחד כשמבינים מה עומד מאחורי הכל.

אני לא רוצה להרוס לאף אחד אז אני לא יכול להגיד יותר מדי, אבל כשתגיעו לפרק האחרון, אתם תבינו בדיוק מה המסר ולמה הסיפור סופר כפי שהוא סופר, וזה לא שיש כאן טוויסט מטורף וחסר תקדים, אבל זה פשוט עשוי כל כך טוב שבאמת חבל להרוס. אני כן אגיד שנורא קל, דווקא בישראל של שנת 2025, להזדהות עם הנושאים בהם הסדרה עוסקת: מלחמה, הישרדות ועריצות. והיא לא מתביישת להגיד באיזה צד היא בוחרת.

העולם כרגע מרגיש כמו חבית נפץ ואנחנו לא רואים המון יצירות פוליטיות שבוחרות צד (תסתכלו על "יום האפס" הסתמית, לדוגמה), אז יצירה כמו "האטרנאוט" היא בהחלט חריגה בנוף, והיא לא הייתה נראית כך אם הוליווד הייתה מטפלת בה.  למעמד "הסדרה הזרה בנטפליקס" יש יתרון ברור: הוא אינו כפוף לסטנדרט הוליוודי כלשהו. זה אומר ש"האתרנאוט" יכולה להראות דברים מזעזעים באמת, כמו ילד מת לדוגמה, שלא היו עוברים את הפילטר האמריקאי. הנושאים פה לא פשוטים והצפייה לא קלה, אבל הזעזוע פה אינו רק לשם הזעזוע, הוא לשם האמירה והוא עושה את זה מבלי להאכיל את הקהל בכפית. בלי שמות מפוצצים, בלי יקומים קולנועיים, עם המון כבוד ליוצר ענק וכתיבה מצוינת ואוניברסלית שאפשר להתחבר אליה בקלות. האפוקליפסה יכולה להגיע.
>> "האתרנאוט", עונה ראשונה, שישה פרקים, עכשיו בנטפליקס