אביב מארק צדק בדיעבד, ההופעה של המלווינס בישראל היתה נס

בדיעבד, זה היה סוג של נס. מלווינס הם בדיוק הלהקה מהסוג שיכולה להחזיק קריירה של 39 שנים (נכון לרגע זה) ולא להגיע לישראל לעולם, בין היתר כי הם מהלהקות שלא ברור איך למכור לקהל. הם לא מספיק קשוחים בשביל להיות מטאליסטים, הם מכוערים מדי בשביל אינדי (בטח בשביל האינדי הפרוטו-היפסטרי של 2007), הם מוזרים מדי בשביל הקהל המסורתי יותר של הרוק.

בחו"ל זה עוד איכשהו עבד להם – הייתה להם קצת רוח גבית מכך שהם קמו בסיאטל בשנים הנכונות (המתופף שלהם, דייל קרובר, היה המתופף של נירוונה לאיזה שבוע וחצי), הרבה אלבומים, המון שיתופי פעולה – אבל בסופו של דבר, להקת קאלט. העניין הוא שבחו"ל להיות להקת קאלט יכול להחזיק אותך. להזמין להקת קאלט למלא את הבארבי, בטח ב-2007, היה חתיכת הימור.

>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל

אבל המלווינס הגיעו לכאן ועוד איך, ועוד בהרכב הטוב ביותר שהיה להם אי פעם (כמו תמיד, קרובר על התופים ובאז אוזבורן על השירה והגיטרות, בלא מחוזקים בבאסיסט ג'ארד וורן והמתופף השני המטורף קודי וויליס), בזכות כלום ושום דבר מלבד המונו-מאניה של אחד, אביב מארק. אביב מארק (סאבווי סאקרז וכיו"ב), הסאונדמן המיתולוגי והזעפן של הלבונטין 7, שאיכשהו ארגן את הביקור של הרביעייה, יח"צן את ההופעה כאילו חייו היו תלויים בכך. כתב בפורומים (2007), תלה פוסטרים, כרז מעמדת הסאונד של פסטיבל חוצמזה (סוג של גלגול צפוני מוקדם ונשכח של אינדינגב) לבוא לקנות ממנו כרטיסים ישר בעמדה ושאסור להחמיץ את זה ושזו הופעה של פעם בחיים.

בסוף הספקנים, אם היו כאלה, סתמו את הפה. הבארבי היה מפוצץ לרגל בואו של ההרכב התמהוני מסיאטל, זה שלא היה מוכן לשום סוג של קריירה מלבד נפילה מכוונת בין כל הכיסאות האפשריים. חלקם היו מעריצים ותיקים או חדשים, לפחות חלקם, אני בטוח בזה, הגיעו לשם נטו על אנרגיות האמונה של מארק.

>> אייל גולדמן עדיין מרגיש את הזרם החשמלי שיצא מהרמקולים של הסטוג'ס
>> ספי קרופסקי השווה בין גאנז למטאליקה ב-93, ורק להקה אחת השאירה חותם
>> שרון קנטור הבינה בזכות מטאליקה מהי החוויה הפשיסטית – בלי להיות פשיסטית

קשה לזכור איזה שירים בדיוק היו (עברו 15 שנים וחודש, בכל זאת), אבל כל אחד מהם היה בדיוק מה שצריך באותו רגע. היה חימום נהדר ורועש של Big Business (הלהקה של וורן עם וויליס, שהתמזגה להרכב המורחב בו המלווינס ניגנו דאז). אוזבורן הופיע בגלביה שחורה עם מאוורר מכוון עליו ישר בפנים, ספק בשביל לקרר אותו, ספק בשביל לנפח את הרעמה הלבנה שלו למצב מקסימלי.

קיבלתי את הבאס של ג'ארד וורן בראש (בטעות, הוא קפץ לקהל). הלכתי עם החולצה עם הלוגו שלהם וציור של תמנון במשך 12 שנים עד שהיא נקרעה לגמרי. במשך שנים אחר כך רחובות, לוחות מודעות וחדרי שירותים של מועדונים היו מכוסים בסטיקרים שחורים עם הכיתוב: "אביב מארק צדק!" ובקטן "המלווינס, בארבי תל אביב, 27.4.2007". באמת צדק. היה מושלם.