ההופעות המיתולוגיות

כולנו עם מטאליקה: אגרוף למעלה, שירה מאוחדת, זעם מתועל

ג'יימס האטפילד, סולן מטאליקה, בהופעה ב-1993 (צילום: גטי אימג'ס)
ג'יימס האטפילד, סולן מטאליקה, בהופעה ב-1993 (צילום: גטי אימג'ס)

שרון קנטור איבדה מזמן עניין בהופעות גדולות, אבל תמיד תהיה לה את ההופעה אליה הגיעה בראש צבא של טישירטים וחצ'קונים, עם רוק מהסוג שמאפשר לך לחוות חוויות פשיסטיות בלי להיות פשיסט ובירה שגרמה לה לפרכס מעונג

20 במאי 2022

עם השנים איבדתי ענין בהופעות גדולות. קודם כל התוכן: הופעה גדולה זו הופעה שפונה, מן הסתם, להרבה אנשים, ואילו אני רואה את אחד ההישגים הגדולים שלי כצרכנית מוזיקה בשיזום יצירות שאיש לא שזם לפני. אנשים שחיפשו: 0. זה הטופ, כמו אספנות. לצד זה, כבר איני מזהה את הקשר בין ההמון לבין מוזיקה, בין גודל לבין מוזיקה. מסכים מרוחקים, הגברה מוגזמת, תור של חצי שעה לבירה, צעדה הירואית לחניון – כל אלו נפרדו, עבורי, מהחוויה המוזיקלית. זו חוויה אחרת. במקביל, אני יותר נהנית מפרוסת מלפפון עם כמות גרגרי המלח הנכונה עליה מאשר מגמר של תכנית בישול. וכן, כיף איתי במסיבות.

>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל

ראיתי הרבה הופעות. לא אומרת כדי להשוויץ, אלא כדי שיהיה ברור שיש לי עם מה להשוות. למעשה ראיתי כמעט כל אמן שרציתי לראות. אני מרגישה שההיסטוריה המוזיקלית של הדור שלי וההיסטוריה הפרטית שלי מעורבבות יחד באותו בקבוק. כמו כל חוויה, ואולי אפילו יותר בגלל האופי המשוחרר של הסוגה, ההנאה של אנשים מהופעות מושפעת לא מעט מהתנאים האישיים: בעיקר עם מי באו ואם היתה שם אהבה. בשארית רשימה צנועה זו אנסה לנטרל את האלמנטים האלו, שכן הכנסתם פנימה תביא לבחירות תמוהות במיוחד.

>> מתן שרון גילה איך להזיז למדינה את הישבן עם דה לה סול ולי סקראץ' פרי
>> ירון טן ברינק כל כך התמוגג מההופעה של הפרודיג'י עד שהוא התפוגג לתוכה
>> אייל גולדמן יודע שאין מצב שההופעה של הביסטי בויז באמת קרתה

ללא שיקולים זרים, כהופעה טובה בקטגוריית "הופעות קטנות של אמנים מחו"ל שראיתי בישראל", הגיעה לגמר הופעה מאוחרת יחסית, מ-2015. אנשים קוראים הרבה ספרים והולכים להרבה סדנאות כדי להתפרק ולהתחבר מחדש, כדי לחוש אושר, או לפחות לאשש את קיומם. לי זה קרה בהופעה של WOLF EYES בלבונטין. בפשטות, יצאתי אדם אחר ממה שנכנסתי. איזו חבורה של BAD ASSES, איזה קימוט מפואר של זמן ומרחב. כמה הלימה בין סופת החול שסיימה בדיוק לחלוף בארץ לבין השיט סטורם הזה. כמו לשמוע הופעה במלונה מפח בה גרים לא בכיף בכלל מאה שכפולים של סרברוס, שבדיוק למדו להפעיל מסור חשמלי ומתחרים בכריתת ראשים.

בקטגורית הופעות גדולות, יש זוכה אחת, ברורה, ואני מוכנה לשים ז'יטון או לפחות מלפפון שעוד מישהו מהכותבים לצידי בחר בה. אתם יודעים על איזו הופעה מדובר, כי גם אם עוד לא נולדתם, ועוד לא נולדתם, קראתם עליה בשירשורים של חננות. נכון, גבירותי ורבותיי, אני מדברת על מטאליקה בפארק הירקון, 1993. התמזל מזלי באותה תקופה לעבוד בתכנית המוzיקה "הקופסא", ששודרה בכל רשתות הכבלים בישראל (לעזאזל, אני אפילו לא יודעת היום אם אומרים "רשתות כבלים"). שידרנו הרבה אינדי ישראלי וליווינו הרבה להקות מחו"ל שהגיעו לארץ. יופי של עבודה. כמגישה ראיינתי את הביסטי בויז, ניק קייב, מייק פאטון, סווייד, מגהדת', אירוסמית' ועוד רבים מאוד. אבל מטאליקה היו ליגת העל גם בשבילנו.

אנחנו מדברים על הטור של האלבום השחור, מטאליקה בשיאה, אולי לא בשביל מי שאהב אותם קודם וכעת חזה בלהקה שלו מתפחלצת על כל העולם. לא זכור לי כעת טיבה של הקומבינה – אולי שת"פ כלשהו עם בנק? אולי מגוף השידור? – אבל איכשהו יצא לי להיות אחראית על קבוצה של נערים שזכו בהגרלה וקיבלו כניסה לסנייק-פיט. יצאנו, כצבא של טישירטים וחצ'קונים, מרמת גן. ההליכה היתה ארוכה, טיול שנתי קטן, טעון ונרגש, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע מה מצפה לו. ההופעה של מטאליקה היתה חוויה לכל מי שנכח בפארק בערב ההוא. אבל למי שהיה בגומחה היוקרתית ממש מתחת לאלילי הזעם – זה היה השיא: הזדמנות לבחון מקרוב את מי ששלטו ללא מצרים בז'אנר הופעות האיצטדיון. בירה, אש ותמרות עשן; ווליום, מכנסי עור וזיעת אשכים.

כשכוס הבירה הראשונה ירדה לסנייק פיט מהלהקה – שלוק לי שלוק לכם – פשוט פרכסתי מעונג. רוק מהסוג הזה מאפשר לך לחוות חוויות פשיסטיות בלי להיות פשיסט, ומטאליקה של אז היו אשפי התחושה הזו. כולנו יחד: אגרוף למעלה, שירה מאוחדת, זעם מתועל. רציתי לחזור על החוויה הזו, והלכתי לראות אותם שוב בלונדון כמה חודשים אחר כך. אבל אין כמו ישראל תאמינו לי.

הייתי בהרבה הופעות, מכל הגדלים. ראיתי כמעט כל אמן שרציתי לראות. רוב הפסטיבלים הגדולים מחזיקים בליין אפ השנה שמות מפעם . זה בולט במיוחד בפרימוורה סאונד. באותיות הגדולות של הליין אפ של שנת 2022, כתובים בערך אותם שמות שהיו כתובים שם ב 1994: מאסיב אטאק, פייבמנט, בק… עם קצת חיזוק של "להקות צעירות" כמו יה יה יז והסטרוקס. אפשר לראות את זה כהתפתחות נאה של מסורת אינדי, לחשוב שצעירים היום רוצים לשמוע את נדבכי המוzיקה שהם שומעים. אפשר לציין בסיפוק את העובדה שגיבורי המוzיקה של הניינטיז, בניגוד לרבים מאלו של הסיקסטיז, האריכו ימים. אבל אפשר להודות בכך שהתשובה היא תמיד בכלכלה, סטיופיד. הפסטיבלים האלה מיועדים לסוג החדש של הבורגני. יש לו כסף ויש לו נוסטלגיה. מטאליקה היו כאן בזמן אמת.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שילדתי את בתי הבכורה היה לראות הופעה של מאדהאני. זו היתה הופעה טובה מאוד.