תערוכה חדשה עוקבת אחרי הסטייל של עפרה חזה

את החינוך לאהבת הפופ קיבלו ילדי ראשית האייטיז הרכים משוש עטרי ז"ל, שהייתה לה גם ח' אוריגינל וגם R מתגלגלת. במקביל כלל הפלייליסט הלאומי, בצד תיסלם ומני בגר, גם את שימי תבורי, זוהר ארגוב, חיים משה, בעז שרעבי, ג'קי מקייטן וכמובן – עפרה חזה. כולם היו אחים במסדר הפופ, ללא הבדל דת, גזע ומין, כל עוד היו עשויים מהחומרים של "מעריב לנוער" ומצעד הפזמונים. יש שיטענו שמדובר בחסרי החוליות שהסכימו להתרפס בפני איזה קנון, אבל התוצאה בפועל הייתה תמהיל ישראלי מדויק, מעורב ים תיכוני טבעי. זה הכיוון שראינו את ישראל זורמת אליו. ווי אר דה וורלד, ווי אר דה צ'ילדרן.

את עפרה חזה חווינו כגרסה מקומית לאלילות פופ מהעולם, כמו אוליביה ניוטון ג'ון או פט בנאטר, שכמובן חשבנו שקוראים לה פט בן עטר, ולא היה צריך להיות פרח שכונות כדי להעדיף את עפרה על פני ירדנה או על פני אילנית. האחרונות היו מה שישראל הביאה על מגש, ואף אחד לא רוצה את הפופ שלו על מגש. בידיעה שבדיעבד הבחירה של חזה למהול את התימניות שלה בסגנון מערבי או כללי היא זו שנתפסה אצלנו כאותנטית, כי הרי גם צרכני פופ צעירים נוטים להפנות גב (או לפחות כתף) למקום שממנו באו. אפילו האלמנטים האוריינטליים שהופיעו לפתע אצל חזה ב־1984, בשלב שאחרי הפן, נתפסו אצל הינוקות כגרסה כלשהי של טירלול אייטיזי עיצובי. הרי כולם שמו דברים מוזרים על הראש והאוזניים, אפילו מיק ג'אגר.
באותה תקופה הכה גל שורשי בארץ כולה: חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר, דיוויד ברוזה – כולם חזרו פתאום הביתה.

חזה הוציאה את "שירי תימן" והמלתחה שלה השתנתה איתו. כשנשאל מנהלה המיתולוגי בצלאל אלוני בריאיון ל"מעריב" ב־2010 על מהלך שינוי הסגנון אצל חזה, הוא הודה שהדבר נעשה במטרה לחזק את ההצלחה של האלבום. חזה ערבבה פריטים מאזורים שונים מתימן וכאלו שמיועדים לאירועים שונים, ויצרה פרסונה שקרצה גם לג'ון פיל, שדרן ה־BBC שנפל לרגליה והפך אותה להצלחה עולמית פנומנלית.

עופרה חזה. צילום: בן לם

יובל כספין, שעיצב את השמלה שלבשה חזה לטקס פעמוני היובל – שתוצג בתערוכת הענק "גַּלְבִּי" (לבי, בתימנית) בגלריית המשכן בית מאירוב בחולון, שתיפתח במוצ"ש (24.9) – מבקש בראש ובראשונה להזכיר עד כמה הייתה חזה כוכבת בינלאומית גדולה. "גרתי בניו יורק, ולא היה אז מגזין אופנה שהיא לא הייתה עליו – 'ווג', 'אל', 'הרפרס באזאר' – בגלל הלוק שלה שהתחבר למוזיקה". אם בארץ הרשתה לעצמה חזה באותה תקופה לתבל בעדינות את המראה שלה בחוואיג', הרי שבחו"ל, נזכר כספין, "היא הלכה על זה אול דה וויי. על עטיפות דיסקים ובהופעות בעולם, היא הייתה כולה עדיים: מאצבעות הידיים, לצמידים, לעגילי דמאר שאני אפילו לא בטוח שהיו תקועים באוזניים. והשיער המאוד מתולתל. תוסיפי לזה את המסתורין של הבגד האתני שהיה קצת תימני וקצת מרוקאי והרבה כל מיני. היה בזה משהו מסקרן. גל אתני שלט אז בכל תחומי הלייף סטייל, וכשאתה על גל כזה אסור לאחר אותו או להקדים אותו. עפרה הייתה בול בזמן ובמקום הנכון וידעה להצטלם. מובן שכל זה לא היה עובד בלי קול הפעמונים".

השמלה שעיצב כספין – שנשמרה כל השנים אצל אחייניתה – נבחרה על ידי חזה עצמה. מדובר בדגם מורכב במיוחד שעוצב במקור בלבן ולרגל שירת "ירושלים של זהב" נתפר מחדש בזהב, כמובן. "החנות הייתה מלאה בשמלות ערב, ועפרה בחרה כמובן את השמלה הכי מסובכת ששולבה בה הרבה עבודת יד. אימא שלי מספרת עד היום איך היא באה במיוחד מחיפה כדי לחבר את השמלה של עפרה".

בין תלבושת לתחפושת

כשפרצה חזה לתודעה הישראלית היא כבר הייתה מלווה בסטייליסטית צמודה, מעצבת האופנה דורין פרנקפורט, שנתבקשה להלביש אותה לסיבוב הופעות בשבדיה שבו נדרשה להחליף את – שימו לב – ירדנה ארזי.

"זה היה ב־1977", היא נזכרת, "באה אליי ילדה מהממת משכונת התקווה, ואני כולה בת 26. שתי ילדות סך הכל. סגנון הלבוש שלה, זה שחשבו שהיא באה איתו מהבית, עוצב על ידי. זה היה קונספט, לטוב ולרע – מושקע, מוקפד, מחושב. ניסיתי לעשות משהו ישראלי – פופי אבל מחובר לעבר. היו אזכורים של אלמנטים אוריינטליים־תימניים בכל הבגדים שלה. זו הייתה החלטה, והמשימה המרכזית והמורכבת הייתה איך מנכיחים שורשים בלי לעשות מהם תחפושת".

עפרה חזה. מתוך ארכיון דורין פרנקפורט

"עפרה הייתה אותנטית לגמרי", מעידה פרנקפורט, "להגיד שהיא בחרה כך או כך בגלל מזרחיות זה להדביק לה אג'נדות. היא הייתה פשוט משכונת התקווה וחיה עם זה בשלום, וגם אני ניסיתי לעשות משהו שהיא תחיה איתו בשלום. התפקיד שלי היה לקחת את הצליל שלה ולהמחיש אותו במראה. עשיתי את זה, להבדיל, גם עם תיסלם. זה לא שעפרה באה ואמרה: 'אני רוצה שתעבור מזרחיות'. המזרחיות פשוט עברה. היא לא ניסתה להתחזות לכלום".
הזעם של פרנקפורט מופנה בעיקר כלפי קולות הטוענים שבתחילת דרכה חזה לא הייתה "מספיק" מזרחית. "מה את צריכה כדי להיות זמרת מזרחית? שהמעצב שלך יהיה מזרחי? מה, אייל גולן לובש מטבעות על הראש? יש התקוממות על ההשתכנזות שלה, אבל אם לא נשכיל לעשות את התמהיל של המקומיות עם השורשים, של המזרחיות עם האשכנזיות, אין לנו צ'אנס לבנות תרבות משלנו".

פרנקפורט, שהלכה עם חזה יד ביד לכל צילום ל"להיטון" ולכל הופעה בעיר הנוער, הפסיקה לעבוד איתה במקביל לצילומים לרגל האלבום "שירי תימן" ב־1984. "היא לבשה שם תלבושת תימנית אותנטית. היה צילום אחד עם משקפי ריי באן שחורים, שהיה בו אזכור לכאן ועכשיו, ובסוף בחרו את הצילום בלי הריי באן. ברגע שזה הפך להיות תלבושות שמדמות את האוריינט, לבקשת חברת התקליטים באנגליה, יצאתי מהתמונה. אני עושה בגדים, לא תחפושות".

בחזרה לתימן

בגדים, תחפושות, תקליטים, תכשיטים מאוספים אישיים של משפחה ומעריצים וגם השמלה ההיא של כספין ייחשפו לקהל הרחב לראשונה בתערוכה שאצר ד"ר גיא מורג צפלביץ', במסגרת פתיחת עונת העיצוב בחולון. לצד הממורביליה המרשימה יציגו בתערוכה כ־30 מעצבים ואמנים את פרשנותם לסגנונה של חזה. שניים מהמציגים, איתי מינץ ויעל קאילה שגיא, מעידים אולי על כך שהמראה התימני ה"אותנטי" שלה נוכח יותר בזיכרון הקולקטיבי, או שהוא קל יותר לעיבוד מאשר הניסיון האמיץ של פרנקפורט וחזה לייצר סטייל ישראלי. מינץ מציג "תכשיט ענקי ומתכתי המורכב מחוליה ששוכפלה ושוחזרה, תחת הקונספט של DNA של התרבות הישראלית שעפרה הייתה חלק גדול ממה שהרכיב אותה. תכשיטים תימניים תמיד עשו לי את זה ומה שלי נחקק מעפרה זה דווקא הלוקים היותר מסורתיים שהיא בחרה בהם".

גם קאילה שגיא בחרה להתכתב עם המסורת התימנית. "אני מציגה סוג של כובע־תכשיט שהוא אינטרפרטציה לשני כובעים תימניים שעפרה לבשה: קרקוש – הכובע שנלבש אחרי חתונה, והכובע הגדול הכבד של החינה שאין לו שם. שני הכובעים שמתייחסים לנשיות ולמוסד הנישואים, האחד יותר צנוע ומסורתי, והשני יותר אקסטרווגנטי ומטרתו להדגיש מחד גיסא את היופי של הכלה ומאידך גיסא את עול הנישואים. בעפרה היה משהו מאוד שמרני, שקט, פרטי וצנוע, ומצד שני היה בה משהו דיוואי, גדול מן החיים, חוגג נשיות, נוצץ. העבודה מדברת על שני העולמות". קאילה שגיא מספרת שהיא בכלל הייתה שייכת ל"טים ירדנה", כהגדרתה. "אבל כשעפרה הפכה להיות יותר אתנית, התהפכתי. התחברתי לזה, אפילו שזה ממש לא הרקע שלי מהבית".

בעידן פוליטיקת הזהויות כולם כבר יודעים שהעבר שחשבת שאפשר וכדאי לטאטא מתחת לפן, עשוי להיות קלף מנצח. אך התאווה ל"אותנטיות" – שהיא למעשה כמיהה לאקזוטיקה – והדרישה ההולכת וגוברת מכל מוזיקאי או פוליטיקאי להביא פנימה את הגינאולוגיה המשפחתית שלו, מתבררות ככובלות וגזעניות אולי לא פחות מהמהלך ההפוך של מחיקת זהויות. יש הטוענים ש"צלילי תימן" והמיתוג שלו הגדירו מחדש את המושג מוזיקת עולם. מה שבטוח, זה היה המהלך החכם ביותר בקריירה של חזה, ועל שאלת קיומה של אג'נדה מאחוריו כבר לא נקבל תשובה.

"גַּלְבִּי" (עפרה חזה: התערוכה), גלריית המשכן בית מאירוב, הרצפלד 31 חולון, עד 3.12. הכניסה חופשית