באו להרים: האנשים שצובעים את הסצנה הגאה בתל אביב

20 שנה אחרי מצעד הגאווה הראשון בתל אביב, ב-2018 חוגגים את ההיסטוריה, ההישגים, הצעדים והאנשים שמרכיבים את גווני הקשת של הדגל הגאה. לכבוד המאורע דיזל משיקה חולצה מיוחדת לעיר תל אביב וחוגגת את הזכות להגדרה עצמית וחופש. בחרנו שבעה תל אביבים שממשיכים את הדרך ההיסטורית בחינוך, בחיי הלילה, בתרבות ובאופנה ולובשים את הצבעים הכי בוהקים בלי להתנצל על זה.

ענת ניר, 38

מקימת פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית", יזמת תרבות ופעילה חברתית

"למה שלא נהיה כוח אלקטורלי?", ענת ניר. צילום: אלכס פרגמנט

"ב–20 השנים שעברו מאז שהתחלנו לצעוד קרו פה הרבה דברים יפים. הצבעים שלנו בוהקים והם יוצאים החוצה, יש לנו מצעד עם 150 אלף איש שצועדים, יש לנו ארגונים מדהימים, הנראות שלנו מדהימה, אנחנו בתקשורת, במדיה, בבידור, במוזיקה, אנחנו עורכים, כותבים, יוצרים וזה מרגש לעומת איפה שהדברים עמדו כשאני רק התחלתי להיות פעילה. הדלת הייתה סגורה בפנינו הרבה שנים אז נכנסנו דרך החלון. החלון הוא המקום היצירתי, ואנחנו אלופים בזה.

במשך שני העשורים האלה עשינו הכל בדרך היצירתית, פעלנו בתושייה, חגגנו אהבת חינם, אבל הגיע הזמן לעבור לנתיב הראשי. הקהילה עברה איזשהי התבגרות בשנים האלה, אנחנו כבר מזמן כוח תרבותי וצרכני, אז למה שלא נהיה כוח אלקטורלי? הקהילה היא לא רק אוסף תרבויות וזהויות שרוצה שוויון, זו קהילה שמבוססת על ערכים, ואני מאמינה שאנחנו יכולים סוף סוף לדאוג בעצמנו לעצמנו ולזכויות שלנו".

אסף באבו, 42

מאפר

"לא הבנתי אף פעם איך 'מאפר' צריך להיראות". אסף באבו. צילום: אלכס פרגמנט

"בנוגע למיניות שלי לא היו לי הרבה ספקות או התחבטויות, אבל היו הרבה פעמים שהייתי בארון עם המקצוע שלי. היו רגעים בחיים שלי שאם הצגתי את עצמי כמאפר באפליקציית הכרויות או דייט, הייתי מקבל כתף קרה מגברים ותגובות כמו 'אתה לא נראה מאפר', לא הבנתי אף פעם איך 'מאפר' צריך להיראות.

הרבה פעמים הרגשתי שאם מישהו מאוד מצא חן בעיניי הייתי צריך להסתיר את זה כי זה נחשב נשי, להשתמש בכל מיני כיבוסים ותחכומים כדי שחלילה לא יפסלו אותי לפני שמכירים אותי. הדברים האלה קורים היום פחות, אבל עדיין. למדתי לקבל את זה עם עצמי ולהציג את זה לסביבה בגאווה, מי שזה לא מתאים לו כנראה לא שווה את הזמן שלי. כל אחד צריך להיות מה שהוא, אנחנו לא חיילים באיזשהו צבא, אנחנו לא צריכים להיראות ולעשות אותו הדבר רק כדי לרצות את הסביבה".

גיל נוה (גלינה פור דה ברה), 35

מלכת דראג ודובר אמנסטי אינטרנשיונל ישראל

"האתנחתא הקומית הזו פותחת לאנשים את הראש". גיל נוה. צילום: אלכס פגרמנט

"לנהל חיים פתוחים וחופשיים מצד אחד ומצד שני לבחור בהרבה אלמנטים מאותה 'נורמליות' חברתית לא נראה לי כמו אופציה פעם. היום אני לובש שמלות ומופיע כדראג ומצד שני מנהל חיי קריירה ומשפחה, לא דמיינתי שזה יהיה אפשרי. אני מרגיש שיש היום יותר פתיחות לסוגים שונים של גבריות, ואם לפני 20 שנה בנות פסיה היו אומרות שקשה למצוא חברה כשאתה גונב לה את החזיות, היום מובן שדראג מזוהה עם הקהילה הגאה.

הרבה שנים ניסו להזיז את הדראג הצדה, והמבוכה הזו הולכת ושוכחת. העובדה שפאות קדושות מופיעות היום מול ועדי עובדים, ממלאות אולמות ומופיעות מול אנשים בכל הארץ – זה שינוי מטורף. האתנחתא הקומית הזו פותחת לאנשים את הראש, גורמת להם לחשוב. דראג הוא כלי, ואפשר לעשות המון באמצעות בידור. זה גורם לאנשים להעז לפחד פחות ולהיפתח יותר".

חן יאני, 35

דוגמנית, שחקנית ומוזיקאית

"גם בתוך הקהילה רצו שאני אחליט". חן יאני. צילום: אלכס פגרמנט

"השינוי מגיע רק מאיתנו, רק מהעם, זה אמנם קורה לאט אבל זה יקרה, אין אפס. פעם היה קשה להכיל אותי, את המראה האנדרוגני שלי ואת העובדה שאני נמשכת גם לנשים וגם לגברים. גם בתוך הקהילה רצו שאני אחליט, רצו לדעת אם אני ככה או ככה. אני לא צריכה להיות באיזשהי קופסה או הגדרה, יבואו אנשים שיגידו שאני מתחבאת, אבל ההפך, אני לא מרגישה צורך להחליט.

הפלואידיות הזו היא משהו שהוא עדיין בשוליים, קוויריות היא משהו יחסית חדש. זה לא קטע של חוסר החלטיות, זה פשוט מי שאני. הייתי דוגמנית, הפכתי להיות שחקנית, בארבע השנים האחרונות אני במוזיקה, היו לי בני זוג, היו לי בנות זוג, אני משחקת בכל האזורים, אין שחור ולבן".

רן לייבל, 33

מנכ"ל שותף באיגי ובעלים בבר שפגאט

"הזרקור צריך להיות על השיטה, על מה שכולנו רוצים שיהיה פה". רן לייבל. צילום: אלכס פרגמנט

"כשאתה ילד בן 16 מעפולה ואתה מחפש את קבוצת השווים שלך, אז היכולת שלך להתחבר לבני נוער להט"בים אחרים הרבה יותר קלה. כשאתה בן 27 ומתבגר, אתה מתרחק ממה ששונה ממך באופן טבעי. אחד האתגרים המשמעותיים שקיימים היום בקהילה הוא המתח הזה בין היפרדות ליחד. הניסיון הוא כל הזמן למצוא את המכנה המשותף – הקשר ביני לבין פעילה טרנסית בדימונה ופעיל ביסקסואלי בחיפה עדיין לא ברור להרבה מאוד אנשים.

הניסיון לייצר היררכיה של מסכנות ולריב על משאבים הוא תודעה שמשרתת אנשים שרוצים שניפרד, אבל הזרקור צריך להיות על השיטה, על מה שכולנו רוצים שיהיה פה. אני בוחר להאמין שיש בנו יותר דמיון מאשר הבדל, אנחנו הרבה יותר חזקים יחד".

קרן סוויסה, 37

מקימת ליין המסיבות זותי ויזמית סטארטאפ

"תל אביב יוצאת החוצה לעולם כעיר של גייז". קרן סוויסה. צילום: אלכס פרגמנט

"חיי לילה זו מתנה. זו פלטפורמה מטורפת להעביר בה מסרים, להתאגד, לראות מי נמצא איתך. פאן יכול וצריך לשלב בתוכו מסרים יותר עמוקים, יש קהילה שנוצרת במסיבה והמרחב הזה יכול לצאת החוצה אחר כך וליצור הד מאוד גדול. אני המון שנים בחיי הלילה וכבליינית חיפשתי משהו אחר בסצנת מסיבות הנשים שלא היה שם לפני כן, משהו מעושן יותר, חשוך יותר, עם מוזיקה אחרת.

בזותי יצרנו מסיבות וחיי לילה יותר סקסיים ואינטיליגנטיים. תל אביב יוצאת החוצה לעולם כעיר של גייז, אבל חיי הלילה ללסביות כאן מדהימים ביחס לעולם. המסות הן אמנם שונות, אבל קורה פה משהו נכון ומתפתח שצריך לתקשר אותו גם כלפי חוץ".

דלית רצ'סטר, 29

שדרנית רדיו ודי.ג'יי

"אנשים מפחדים עדיין ממה שהם לא מכירים". דלית רצ'סטר. צילום: אלכס פרגמנט

"יש לי את הפריבילגיה לגור בתל אביב, להיות מחוץ לארון, ואני חושבת שבשנים האחרונות זה פחות זר ליותר ויותר אנשים בחברה. יש משהו במצעד הגאווה שעושה שירות מאוד גדול לילד או ילדה שמרגישים שונים, מגיעים למצעד ורואים את העוצמה הזו ואת המסה הזו של האנשים – זה מצעד שעוסק בקבלת השונה לפני הכל, הוא מעלה על סדר היום את נושא הקהילה ואת הדרך שעוד יש לנו לעשות כדי להגיע לשוויון זכויות מלא.

אנשים מפחדים עדיין ממה שהם לא מכירים, והיום הם רואים להט"בים בפריים טיים, זה הופך להרבה פחות זר. אני מאוד גאה להיות מזוהה עם הקהילה, אני חושבת שעצם היותי מי שאני ומה שאני זו האג'נדה שלי".