מרבה אהבה

הכירו את מערכת היחסים בצורתה החדשה: הפוליאמוריה. לא מדובר פה על יחסים פתוחים או על סטוצים בלבד, אלא על האמונה שבני אדם יכולים לקיים כמה קשרי אהבה חזקים בו זמנית, בלי לשקר ולבגוד בדרך לשם. זה לא חוסך שברונות לב או משברי קנאה, אבל עם קצת אמונה ומחשבה חופשית תוכלו גם אתם להזדיין בכיף עם החברה ולקבל מהאישה הודעה: "תרים את המכנסים, הילד חולה".

שירלי וינר היא תל אביבית בת 39, הבעלים של דלי הפקות, חברה להפקות וייצוג אמנים. לפני כארבע שנים היא התגרשה מאבי בנה בן ה־8. כיום היא מג'גלגת בין הבן, הקריירה ובן הזוג בחצי השנה האחרונה – זמר בן 35 ששם הבמה שלו הוא אוליב. רק שלאוליב יש חברה נוספת. וינר, אגב, שידכה ביניהם. עם אוליב היא התחילה לצאת כשעוד היתה עם בן זוגה הקודם, שגם לו היו חברות נוספות במקביל לקשר איתה.

"הייתי במערכות יחסים מונוגמיות מאוד, ארוכות ורבות מהן הסתיימו בגלל תחושת חנק או בגידה. מהרגע שהתגרשתי לא חיפשתי יחסים מונוגמיים, אני כבר לא מאמינה שבן אדם אחד יכול למלא את כל הצרכים שלך בחיים", היא מספרת, ולא, אל תקראו לזה יחסים פתוחים, "בניגוד ליחסים פתוחים זה לא עניין מיני בלבד, אלא פיתוח של מערכות יחסים שונות במקביל, שכולן מתפקדות כזוגיות ברמה זאת או אחרת. זה כמו שיש לך חברים שונים שאת עושה איתם דברים שונים – חברה שהולכים איתה לקניות, חברה שטסים איתה לחו"ל, חברה לשיחות נפש וחברה שמשתכרים איתה בברים. אני מאמינה שגם בזוגיות יש אנשים שונים בחיים שלך שמקיימים דברים שונים עבורך. הציפייה למצוא את כל מה שאתה צריך בבן זוג אחד היא לא ריאלית, בטח לא בעולם שאנחנו חיים בו היום. אני מסתכלת על מערכות היחסים שמסביבי, ואלה מערכות של שקרים ובגידות וחארטות וירטואליות – אני מעדיפה שזה יהיה אמיתי ועל השולחן ולא להתחבא מאחורי מסך מחשב".

ובכל זאת, את מגדירה את אוליב כבן זוגך. מה ההבדל בינו לבין שאר בני הזוג שלך?

"באופן עקרוני יש את העניין של בן זוג ראשוני ובני זוג משניים. בכלל, כל ההתעסקות בלאהוב יותר מבן אדם אחד היא מאוד מורכבת, כי אין הרבה אנשים שאנחנו מכירים שחיים ככה וזה לא נכנס בתבניות המוכרות, אבל בוא נגיד שעם בן הזוג הראשוני מדברים על מגורים משותפים, ילד משותף, ארוחות משפחתיות משותפות, דברים שהם הגדרות של יחסים מונוגמיים מקובלים, ואילו בני הזוג המשניים נשמרים ברמה של ידידות, רומנטיקה ומין, בלי המוסדות שמתלווים לכך".

שנים אנשים הסתפקו במונוגמיה.

"בעולם שבו ההורים שלנו חיו היה מפרנס אחד. האשה נשארה עם הילדים, וזה היה מקום כזה שמאוד שמר על התא המשפחתי. כיום אנחנו בדור שאנשים מפתחים קריירה ורוב הזמן נמצאים בעבודה ולא בבית. השהות הזאת במקומות העבודה מייצרת אינטראקציות חדשות, במיוחד כשאתה מקדם קריירה אינטנסיבית ונמצא עם אנשים אחרים המון שעות, נוצרות הכרויות וגם אהבות. אני חושבת שהיום לשמור על המקום הזה של 'אני ואתה ואין אף אחד אחר בעולם' זה מקום מאוד לא ריאלי. אנשים נמצאים בפייסבוק, במסנג'ר, מצ'וטטים בכל מיני מקומות ומפתחים מערכות יחסים עם כל מיני אנשים שהם לא פגשו מעולם".

תכירו את הפוליאמוריה, מגמה שתופסת יותר ויותר תאוצה בעולם ובישראל בפרט. הפירוש המילולי של המונח הוא ריבוי אהבות, וכשמו כן הוא: ניהול כמה מערכות יחסים רומנטיות במקביל. רוב מערכות היחסים הפוליאמוריות מורכבות מבן זוג עיקרי ומבני זוג משניים, מאחד ועד כמה שהלב (והמיטה) יכולים להכיל. כאמור, בניגוד ליחסים פתוחים, כאן הקשרים המשניים לא מבוססים רק על סקס, לא מדובר כאן על סטוצים, אלא על קשרי חברות, מין ואהבה לכל דבר שנמשכים לאורך זמן. בניגוד לפוליגמיה, לא מדובר בבעל עם כמה נשים, אלא בסטטוס הדדי בין שני בני הזוג. את כל מוסדות הזוגיות – נישואים, בית משותף, ילדים ושותפות גורל – הפוליאמוריים, כפי שהם מכנים את עצמם, שומרים בלעדית לבן הזוג העיקרי שלהם. בניגוד אולי לתפיסה הרווחת שרוב מי שמנהל אורך חיים כזה גם מגדל זקן תנ"כי, גר באשרם ולובש וילונות הודיים – מתברר שיש לא מעט אנשים שבכל פרמטר אחר בחייהם מנהלים אורח חיים נורמטיבי, ומה תגידו, הם אפילו גרים בתל אביב.

נשמע מוגזם? כמו שכל לוחם חופש יגיד לכם – השלב הראשון הוא התארגנות. בשנה וחצי האחרונות קמו לחברי הקהילה פורום ראשון וגם קבוצה פוליאמוריה ישראלית הראשונה בפייסבוק שחבריה אף מארגנים מפגשים. וינר עצמה אמנם אינה חברה באף אחד מהקהילות הווירטואליות, אבל היא משתייכת לחבורה של כ־20 פוליאמוריים, כולם תל אביבים בשנות השלושים לחייהם, הנפגשים בשביל משחקים עם הילדים, ומשחקים אמממ… זה עם זה, ולא מדובר בקבוצה בודדת.

זה לא מפתיע שיש מי שמחפש אלטרנטיבה למונוגמיה בימים שבהם אחוז הגירושים שובר שיאים חדשים ותוכניות הטלוויזיה מלאות ברקוויאם למוסד הנישואים. אחד מרבי־ המכר המדוברים של השנה האחרונה היה "סקס אט דאון", של בני הזוג האמריקאיים כריסטופר ריאן וססילדה ג'טה, שטוען שמוסד הנישואים והמונוגמיה הם המצאות מלאכותיות שאינן מתאימות לפסיכולוגיה ולביולוגיה האנושיות. בהתאמה, סקרי הוללות למיניהם מרקיעים שחקים (סקר שהוזמן לפני כמה חודשים על ידי חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל ממכון הסקרים מותגים, מצא כי 85 אחוז מהישראלים הנשואים שאינם חרדים בוגדים כיום בבני זוגם או לא פוסלים את האפשרות שיבגדו בו בעתיד. בעקבות התוצאות הגורפות הזמינה החברה בנובמבר האחרון סקר נוסף, הפעם ממכון הסקרים גיאוקרטוגרפיה, שהגיע לאותן תוצאות בדיוק). גם סקסולוגים ומטפלים זוגיים מצביעים על הפוליאמוריה כתופעה.

האם ייתכן שבעתיד נראה יותר ויותר זוגות חיים ככה? "בטח, אנחנו כבר רואים. באים אליי יותר ויותר אנשים עם השאלה הזאת על השולחן", מספר דני דרבי, פסיכולוג קליני ודוקטור למיניות האדם, המנהל את מרכז חושים – המרכז הישראלי לטיפול מיני, "אנשים הרבה יותר פתוחים לאפשרות של לחיות במשהו שהוא פתוח בווריאציות שונות. זה קורה כי אנשים מגלים שההבטחות שהבטיחו להם על מונוגמיה הן אשליה. כשאנחנו מסתכלים על התרבות שלנו, בלי קשר לפוליאמוריה, אנחנו רואים שהיא נעה לכיוון של מונוגמיה סדרתית, כי לרובנו יהיה יותר מבן זוג אחד. זה גורם לאנשים לפתוח את הראש".

"טבע האדם הוא לא מונוגמי", טוענת תיקי אדלר רז (61), סופרת ומטפלת בטנטרה מאזור הצפון המקיימת כבר 14 שנים יחסים פוליאמוריים עם בעלה זאב אדלר (62), מהנדס לשעבר. "במקום לחיות בסבל, אפשר לאמץ את הטבע שלנו, הטבע שלנו הוא לחוות כמה שיותר, אז למה לא? כמה אפשר לאכול שניצל?".

לא חוסכים בפירוט ויזואלי של אקטים.

אז איך זה עובד בעצם? כמו בכל מערכת יחסים, אין מערכת חוקים ברורה שמשותפת לכולם, מלבד עקרון אחד – כנות מוחלטת, שבשמה נעשה הכל. "זה עדיף מלבגוד", הוא המשפט שחוזר אצל הפוליאמוריים. רמת הכנות שדורשת מערכת יחסים שכזאת מעוררת הלם והערכה בו זמנית.

"זה קודם כל אנחנו", מספרת אולה רוזנפלד (30), דוקטורנית בתורת המשחקים מחיפה שמנהלת כבר תשע שנים יחסים פוליאמוריים עם דני קומינוב (33), מתכנת. "עוד הרבה לפני שקורה משהו עם מישהו אני מדברת עם דני. אני יכולה לספר לו שפגשתי בחור, והוא אמר לי ככה, ואני אמרתי לו ככה. הבחור הזה יכול לא לדעת לעולם איך הרגשתי כלפיו, אבל דני תמיד יידע".

עד כמה אתם מעורבים ביחסים המשניים, זה של זה?

"באופן מוחלט. אני אתן לך דוגמה: היתה מישהי מאוד נחמדה שדני יצא איתה לכמה דייטים, וגם אנחנו הפכנו לחברות בפייסבוק. יום אחד ראיתי שהיא כתבה סטטוס גזעני בפייסבוק וסיפרתי לדני. הוא התרגז ורצה לנתק איתה את הקשר, ודווקא אני אמרתי לו שהוא צריך לברר איתה אם היא באמת חושבת ככה או שלא הבנו אותה נכון. הוא דיבר איתה ולצערנו זה יתברר כנכון ולכן הוא נפרד ממנה. זה היה לי עצוב כי באמת חשבנו שזה יתקדם לאנשהו, שאולי תתפתח ביניהם אהבה נפלאה".

אתם חולקים גם חוויות מיניות? פירוט ויזואלי של אקטים?

"כן. זה אחד הדברים שהכי חשובים לי: שכל הבחורות שעם דני יידעו, ואני אומרת לו. היא צריכה להרגיש בסדר שאם היא מנהלת יחסים עם דני היא באיזשהו מקום מנהלת גם יחסים איתי, כי כל דבר שהם יחוו אני אדע עליו. אחד הדברים הכי נפלאים שזה נותן לך זה שאתה מביא את החוויות המיניות שלך לתוך היחסים. הרבה מהדברים שדני ואני נהנים לעשות כיום במיטה הם דברים שלמדתי עם גברים אחרים".

"איכשהו לאנשים יותר קל להסתדר עם בגידות מאשר עם משהו שמכבד את הצד השני, הדדי ובהסכמה", ד"ר דרבי קורא את מחשבותיכם, "הערך הראשוני של כל יחסים הוא אמון וכנות, הרבה לפני בלעדיות, ודווקא פוליאמוריה שומרת עליו הרבה יותר מאשר רוב מערכות היחסים המונוגמיות".

"במהלך החיים, במיוחד במערכת יחסים של עשרות שנים, אתה פוגש עוד אנשים. עם חלק מהם יש לך חיבור או משיכה מינית, ואני לא מאמין למי שטוען אחרת", אומר אורן (43), סמנכ"ל מחקר ופיתוח בחברת הייטק מהיישוב קציר, "חוסר הסיפוק הזה יוצר לחצים במערכת יחסים מונוגמית. בפוליאמוריה, לעומת זאת, אתה מרגיש יותר בטוח. זה נשמע מצחיק, נכון? אבל אם אתה יודע שבזוגיות שלך אין שקרים, כי היא באה מתוך מקום לאפשר, זה נותן המון ביטחון שגם בן הזוג שלך באמת איתך וגם שאתה יכול באמת להיות אתה, וכך יש פחות קונפליקטים. בהתחלה אמנם זה מחייב רמת תקשורת הרבה יותר גבוהה, אבל לאורך זמן, דווקא במונוגמיה יש יותר מתחים שצריך לפלטר".

זה לא מייצר יותר קונפליקטים לדון בהם?

"אני לא חושב שבמערכת יחסים פוליאמורית מתמודדים עם רגשות שונים מבמונוגמיה. הרגשות זהים: אוהב אותי, לא אוהב אותי, שאלות על ביטחון וביחד. במונוגמיה זה נוכח באותה רמה, אבל לא תמיד שמים את זה על השולחן. בפוליאמוריה אתה חייב לשים את זה על השולחן. אם אתה אומר לבת הזוג שלך: 'ביום רביעי אני ישן בתל אביב', והיא יודעת שאתה נמצא עם החברה השנייה שלך, אין פה עמימות, והיא יכולה להתקשר אליך – מה שבאמת קרה לי – גם באמצע זיון ולהגיד לך: 'תרים את המכנסיים ובוא הביתה! הילד חולה'. זה מקל את החיים!".

ומה עם היגיינה? מחלות מין? איידס?

"צריך לקחת את זה בחשבון עם כל בן זוג שהוא לא קבוע. חייבים לשמור על מין בטוח, זה ברור, צריכים לנהל את זה מאוד בחוכמה. במקרה שלי, עם בת זוג העיקרית אני לא משתמש באמצעי הגנה ועם המשניות כן. אבל זה נורא אישי, זה לא שונה מאשר רווקים הוללים, כל אחד עושה את חשבון הנפש שלו".

קנאה זה לחלשים

למרות האוטופיה, קשה שלא לחשוב על הרגש שמתעורר בנו כשאנחנו מדמיינים את בן הזוג שלנו עם מישהו אחר. לא מעט מערכות יחסים קמו ונפלו על קנאה בידידות אפלטונית או בגלל פלרטוטים בלתי מזיקים, ואין ספק שהאתגר שמציבה הפוליאמוריה בנושא ממש לא פשוט עבור רוב האנשים.

"זאת לא מערכת יחסים שמתאימה לכל אחד. צריך להיות בן אדם מאוד בטוח ושלם בעצמו", מודה וינר, "אם אתה איש של מערכות יחסים פתוחות זה לא שאתה לא חווה קנאה, אתה פשוט לומד להתמודד איתה בדיוק כמו שלא כל פעם שאתה כועס אתה שובר צלחת או מרביץ. זה לא שמערכת יחסים פתוחה היא איזה פתרון פלא שגורם לנו להרגיש טוב כל הזמן. יש לזה את המורכבויות של זה".

"בעיניי מונוגמיה זה ברית של פחדנים. למה להגביל?", קופץ אורן, "הסיבה להגבלה תמיד באה מפחד. אם אני לא מפחד אני לא מגביל. למה אנחנו מפחדים לשלוח ילדים לאנשהו? כי אנחנו מפחדים שמשהו יקרה להם. אם אני מונע מבת הזוג שלי לפתח מערכות יחסים נוספות, בעצם אני מבטא את הפחד שהיא תצא ממערכת היחסים איתי. כשנולד לי הילד השני פחות אהבתי את הראשון? לא! אהבה היא לא משאב מוגבל, היא אינסופית".

לאדלר רז לא היה קל: "בהתחלה קינאתי, אבל עם הזמן הבנתי שקנאה זה משהו שלי, שזה יושב לי על מקומות רגישים, על הילדות, על טראומות, ואת המקומות האלה אני לא צריכה להזין, להפך, אני צריכה להתמודד איתם. זה היה תהליך של שנים, אבל אני שמחה שעשיתי אותו, כי הרווחתי גם זוגיות נפלאה, גם את היכולת לחוות את החיים במלואם וגם למדתי לאהוב את עצמי".

מתברר שלא אצל כולם הקנאה היא מכשול שדורש טריאתלון פסיכולוגי. לאופל אפיקורוס (25, שם שאימצה בנעוריה), יבואנית אופנה מתל אביב, לא היתה שום בעיה לקבל את הרעיון שלבני זוגה יהיו עם נשים נוספות: "מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי הבנתי שמערכות יחסים מונוגמיות הן לא הגיוניות. הייתי במערכת יחסים מונוגמית בגיל 16 ובאיזשהו שלב קרה משהו. לא בדיוק בגדתי בו אבל בערך, ואז הוא שאל אותי מה היה קורה אם זה היה הפוך, ואמרתי בסדר אז שיהיה הפוך. זה גרם לי לחשוב שאולי אנחנו כל כך רגילים שזה אמור לפגוע בנו, שאנחנו בכלל לא שואלים אם זה פוגע".

ידעת שקוראים לזה פוליאמוריה?

"לא, אבל פיתחתי את הרעיון עם עצמי. ברור שרובנו כן נמשכים לאנשים אחרים, במקרה הטוב אנחנו לא עושים עם זה כלום ובמקרה הרע אנחנו בוגדים. הבנתי שאנחנו לא עושים משהו עם המשיכה הזו כי אנחנו בעצם רוצים שהבן אדם השני יישאר נאמן לנו, כי אנחנו מפחדים שהוא יראה משהו אחר, יותר טוב, ויעזוב אותנו. חשבתי שאם אוהבים אחד את השני, בסופו של יום הוא יחזור כי הוא ירצה. לא ידעתי את השם של זה, אבל היה לי ברור שזאת מערכת היחסים שמתאימה לי. זהו, בגיל 18 יצאתי מהמערכת היחסים המונוגמית האחרונה שלי".

גם עבור רוזנפלד היה מדובר באינסטינקט נטול קנאה: "אבא שלי אמר לי כשהייתי קטנה שקנאה זה רגש של אנשים שחושבים שהם בני החלפה. אם יש לך ביטחון שאתה אדם ראוי לאהבה, אז אתה לא מסתכל על הדברים האלה ככה. להפך, זאת שמחה שחולקים אותה. אני הרגשתי משהו מאוד דומה לזה אצל הורים כשאחד מהם רואה את השני משחק עם הילד. זה שני אנשים שאת מאוד אוהבת ואת אוהבת שטוב להם ביחד. זה בעצם הרגש שהפוך לקנאה".

אין בזה איזה מימד של הכחשה? אם תראי תמונה של דני עם אשה אחרת, זה לא יעקוץ אותך?

"ממש לא, זה כבר קרה! אמא שלי תמיד מטרידה אותי: 'את בטוחה שדני לא סובל?'. היא הפסיקה לשאול את זה כשהראיתי לה תמונה שלי ושל חבר שהיה לי חודשיים, עירומים במיטה, ואמרתי לה: 'דני צילם!'".

מילא קנאה מינית, אבל לבן אדם יש כמות מוגבלת של זמן, חייבים לעשות היררכיה. נניח דני ובן זוג משני שלך צריכים אותך באותו הזמן – למי תלכי?

"אין היררכיה, רק לפי גוף העניין. אם אחד מהם צריך אותי כי הוא רוצה לחגוג קידום בעבודה והשני צריך אותי כי הוא עבר תאונת דרכים והוא בדרך לבית חולים, אז ברור לך למי אני אלך. זה כמו עם אנשים אחרים בחיים שלי. אם חבר הכי טוב שלי או אחד ההורים שלי צריך אותי, וגם דני, למי אני אלך? למי שצריך אותי יותר".

בתקופות של ריבים וחשדנות אין תביעה לנוכחות?

"אם יש לך ריב עם מישהו שאת מאוד אוהבת זה דבר מאוד טבעי שתרוצי למישהו אחר שאת אוהבת. את בטח תרוצי לחברה הכי טובה שלך".

אבל אין סיכוי שאני אשאר בזרועותיה.

"כן, אבל מה שהחברה הזאת תעשה, אם היא חברה טובה, זה שהיא תבין שמה שטוב בשבילך זה שאתם תבינו אחד את השני ותחזרו להיות ביחד, זה גם מה שאני מצפה מכל מי שאני אוהבת, שלא ירצה לגנוב אותי מדני. עם מישהו כזה אני לא ארצה להיות בקשר. מה שהייתי מצפה ממנו זה שהוא יקשיב לי ויגיד לי למשל: 'אוקיי, מצטער, אבל את התנהגת כמו מטומטמת. עכשיו תתקשרי לבחור ותבקשי ממנו סליחה'".

מונוגמים מכורח

עד כה הפוליאמוריה נשמעת כמעט אידילית. אבל המקרה של תום (33), איש תקשורת מתל אביב, מייצג כנראה היטב את שברונות הלב הפוטנציאליים בפוליאמוריה. לפני כחודשיים, לאחר ארבע שנות זוגיות ומגורים משותפים, עזבה אותו חברתו לטובת ידיד שלה. "היתה מישהי שניחמה אותי אחרי הפרדה, וברגע שהיא שמעה שהיינו ביחסים פתוחים היא אמרה: 'אני לוקחת את החיבוק בחזרה'", הוא מספר, "אנשים חושבים שאם אני בסדר עם זה שחברה שלי תהיה עם גברים אחרים אז לא תהיה לי בעיה אם היא תעזוב אותי בשביל מישהו אחר. ההפך הוא הנכון. אני שבור לב. אני מאוד קנאי ומאוד מפחד להיפגע".

הנה, נפגעת וזה קשור באופן ישיר לחיים הפוליאמוריים.

"לא מאמין, אני מעדיף לחשוב שזה היה קורה בכל מקרה. אני חושב שלפעמים הסכנה שבן הזוג שלך יתאהב במישהו אחר היא גדולה יותר במונוגמיה, כשהגבולות והאיסורים נוקשים כל כך. זה לא שמונוגמיה זה סיפור הצלחה מסחרר, אנחנו יודעים את הסטטיסטיקה, יודעים כמה זוגות מתגרשים, ומהמעט שנשארים ביחד, כמה חיים בשיעמום, בסבל, או בבגידות".

תום זורק את טיעון הקסם של הפוליאמוריים. למרות הסקפטיות שהסיפור עלול לעורר, ד"ר דרבי דווקא מסכים עם המסקנות שלו: "יש אנשים שנמצאים בזוגיות אחת, ולאורך הזמן ההשקעה בבן זוג יורדת כי הוא פחות מעניין אותם. אני חושב שלהרבה זוגות זה משהו שיכול להעשיר את הקשר ולא לפגום בו. אז שיש פה סיכון, בהחלט, אבל הסיכון הזה קיים גם לא בפוליאמוריה. אם 'יירד' לי מבן הזוג שלי – האם זה שאני אהיה סגור לקשרים אחרים ישמור על הקשר? לא בטוח".

התלונה המרכזית שחוזרת שוב ושוב אצל כל המרואיינים, ללא יוצא מן הכלל, הוא הקושי בלמצוא פרטנרים לנוסחה מרובת המשתתפים. הקהילה אמנם מתרחבת בתקופה האחרונה, אבל מציאת בני זוג היא בהחלט משימה קשה, עד כדי כך קשה שרבים ממי שמגדירים את עצמם כפוליאמורים מנהלים בפועל אורח חיים מונוגמי, פשוט כי הם לא מוצאים מישהו שישחק איתם את המשחק.

"אין לי איזו שאיפה לאיקס בני זוג, מאוד טוב לי עם דני ואני מתכננת לבלות איתו את שארית חיי, אבל מדי פעם אני פוגשת מישהו שמעורר אצלי את השאיפה להכיר אותו ספציפית", מספרת רוזנפלד, "השאיפה היא להיות איתו, לדבר איתו, לנשק אותו, לשכב איתו. במילים יותר פשוטות אני מתאהבת באנשים ספציפיים. אני לא מחפשת, לפעמים אהבה פשוט מוצאת אותי".

היא מוצאת אותך הרבה?

"כיום יש לי רק את דני, זה מאוד קשה למצוא בני זוג פוליאמוריים, למצוא בחור שמתאים לי זה מספיק קשה ובנוסף הוא גם צריך להיות בסדר עם זה שיש את דני, את זה שאני מספרת לו הכל, את זה שזה לא הולך להשתנות. זה מצמצם את האפשרויות שלי כמעט לאפס, ואת של דני לאפס מוחלט. כאשה יותר קל לי".

כי גברים מתחרמנים מהמחשבה שאת אשת איש?

"כאילו כן, אבל מהניסיון שלי זה לא קורה הרבה. הם מאוד מתלהבים ברגע הראשון, אבל כשנופל להם האסימון שאני עם גברים נוספים, קשה להם. עדיין קל לי יותר למצוא אנשים שמעוניינים רק בידידות ובסקס, או רק בסקס. אצל דני המצב עוד יותר גרוע, מערכת יחסים אמיתית לא היתה לו בכל הקשר שלנו. אנחנו בני מזל שמצאנו אחד את השני, מה הסיכויים למצוא מישהו שיתאים לך מכל הבחינות והוא גם פוליאמורי?".

"אני שואל את עצמי, האם אני יכול להרשות לעצמי לחשוב שיש סיכוי שאני אמצא בת זוג שאוכל לחיות איתה ככה", מתלונן תום, "כמה אנשים יש שזה מעניין אותם? אולי אחד ל־100. כמה יש שניסו את זה? אחד ל־500? כמה יש שאהבו את זה? אחד ל־100 אלף? איך אני אמור למצוא אותה? וזה נורא מתסכל, כי אני מרגיש שיש הרבה אנשים שהם כמוני".

אבל לא מספיק אמיצים להודות בזה?

"לא. זה לא עניין של אומץ, פשוט לא נחשפה בפניהם האפשרות. זה לא שיחסים פתוחים זה יותר טוב. אני עברתי את השלב של להטיף לעולם שזה מה שצריך לעשות, כל אחד יעשה את הישר בעיניו. הבעיה שזה לא קיים כאופציה שאנשים יכולים לבחור בה. תפתחי גלגל"צ ותראי לי שיר אחד על משולש רומנטי שהוא לא אסון אלא אוטופיה. אחד! אין. כל הממסד התרבותי כולו מכוון למטרה אחת: להאדיר את האהבה המונוגמית".

האביר על הסוס הלבן מת מזמן.

כמו בכל המהפכות האחרונות, גם כאן האינטרנט הוא קרש קפיצה משמעותי. לפני כשנה וחצי הוקמה קבוצת הפוליאמוריה בפייסבוק. היא מונה כיום למעלה ממאה חברים, ושמות המשתתפים בה חשופים לכל. "זה היה בכוונה תחילה" מסביר מקים הקבוצה, עוזי חן (33), מעצב גרפי ומתכנת מבאר שבע, "אנשים יכולים לעשות לעצמם פרופיל אנונימי. יש כאלה, אבל הם מעטים. לפני כמה חודשים היה זינוק מטורף בכמות החברים, אז כנראה שאנשים בכל זאת מוכנים להיחשף".

לפני כשנה נפתח פורום פוליאמוריה בישראל ובפלסטין (זה השם הרשמי. באופן לא מפתיע בכלל, הרבה מהפילאמורים אוחזים בתפיסות פוליטיות אנרכיסטיות. זו הכתובת) poly.8ln.org.  שתי הקבוצות קיימו גם מספר מפגשים אמיתיים בין החברים. באחד מהם תום השתתף והוא נזכר בזה בהתרגשות: "כשנכנסתי לשם ירד לי האסימון שזאת בטח התחושה של טראנסג'נדר שבפעם הראשונה פוגש אנשים כמוהו. אתה לא לבד. זה נורא לבד, כי אנשים לא מבינים, לא מקבלים, יש שמרנות חריפה שהרבה פעמים לא מסתדרת לי עם מכלול האישיות של קבוצת האולטרה ליברלים שקוראים Time Out, ובכל זאת שם, בפוליאמוריה, יש מעצור".

למרות זאת, כמעט כל הפוליאמוריים שדיברתי עימם חיים את אורח חייהם באופן גלוי לחלוטין. עבור חלק מהם הסביבה דווקא יותר מחבקת, "אנשים מגיבים הרבה יותר טוב ממה שהייתי חושבת, אבל זה נכון נראה לי לכל סוגי הארון", אומרת ???, "כשיוצאים ממנו, או שמסרבים לעמוד בתוכו מלכתחילה, מגלים שלאנשים יש הרבה פחות בעיה ממה שהיה נראה. אמא שלי חושבת שאנחנו לא נורמלים, אבל היא רואה כמה אנחנו מאושרים וקשה לה להתווכח עם מה שעובד".

לאחרונה הפוליאמוריה הישראלית קיבלה סוג של אסמכתה אקדמית לקיומה, כששני מנדל (27) – מאסטרנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה האוניברסיטה העברית – היתה הראשונה בתולדות האקדמיה הישראלית שצללה למחקר על הפוליאמוריה בישראל, במסגרת עבודת התזה שלה שנמצאת בשלבי כתיבה. "אני מתייחסת לפוליאמוריה מכמה היבטים. למשל, הפן של רגש מול רציונליות. התקופה המודרנית מאופיינת בהרבה מאוד חלוקות דיכוטומיות. במודרניות היה נהוג להסתכל על אהבה מבחינה יותר מיסטית, זה תמיד הוצג כהנגדה לרציונליות. מבחינתי, כחוקרת פוסט מודרנית, הפוליאמוריה היא תפיסה של הפוסט מודרניזם באופן ישיר. זה מאפשר בעצם ליישב את הניגוד שהוצג כניגוד בינארי של רגש ותבונה, וברגע שעושים את המשוואה שמשלבת את שני הכביכול קצוות האלה, מקבלים אנשים שיכולים להתבונן על אהבה ועל זוגיות כמהלך שהוא תבוני".

מה גילית עד כה?

"הפרק הראשון בסמינר המקדים שלי עסק בעצם בכך שכל הפרקטיקה הפוליאמורית מעוגנת רק בשפה. הרבה מהנחקרים טוענים שהם פוליאמוריים אף שמעולם לא עסקו בכך. הפרק השני עסק ביחסים חוזיים: כשלבן אדם אחד יש מערכת יחסים פוליאמורית הוא צריך להשקיע הרבה זמן בלנתח אותה. במונוגמיה ברור לך מי יתקשר אחרי הדייט הראשון ומי יציע נישואים, אך מפני שהפוליאמורים כל כך חתרנים, הם צריכים ליצור סוג של סדר חלופי ולהגדיר ניואנסים מאוד קטנים שבמערכת מונוגמית בכלל לא צריך: מכמה זמן הם צריכים להקדיש לכל פרטנר או איך צריכים להתנהל מול שאר הפרטנרים, והיו אפילו כמה נחקרות שאמרו לי שברור לי לגמרי שאם אני יוצאת עם פרטנר איקס אני צריכה לייצר תעסוקה לפרטנר וואי, בשביל שלא ישתעמם.

"כמה שהיינו מצפים שמערכת היחסים הפוליאמורית תהיה הוליסטית, 'אהבה חופשית' מה שנקרא, לרוב זה לא נכון. הקהילה התל אביבית מאוד רציונלית ביחס למערכות היחסים שהיא מנהלת – הם ממעטים להשתמש בביטויים של התאהבות. פרק נוסף עסק בקריסה של כל הנרטיב של 'האביר על הסוס הלבן', מושגי 'החצי השני' וכו'. הפוליאמורים שוללים אותו כמעט באופן גורף ומהיסוד. הפרק האחרון – עם הרבה הסתייגויות שזה לא נכון לכל הקהילה, אלא לגבי חלק ניכר ממנה – עסק בקשר בין פוליאמוריה ואנרכיזם. ברגע שפורעים את הגבולות של המיניות, הדבר הזה מאפשר לפרוע גם את הגבולות הפוליטיים".

במהלך העבודה שלך נחשפת גם לקהילות פוליאמוריות בעולם?

"יש הרבה מחקרים שמדברים על פוליאמוריה בארצות הברית ובאירופה (על הפוליאמורים בשבדיה, ראה בוקסה ב־???, ש.נ). בעולם גם מאוד מקובל הפן פסיכולוגיסטי של העניין, שלא קיים עדיין בארץ: יש ז'אנר של המוני ספרי הדרכה עצמית – בארצות הברית זה מאמצע שנות התשעים ועד היום – העוסקים באיך לחיות כפוליאמורים. זה מהלך של הכרה הנותן לפוליאומריים הרגשה שהם חלק מקהילה גדולה. ועדיין, בכל מקום בעולם, גם אם ההיקף של הקהילה גדול, הם עדיין נחשבים כקהילת מיעוט חתרנית".
יש לך מושג למה זה מגיע רק עכשיו לישראל?
"כמו כל דבר אחר, קודם כל מכירים בו בחו"ל ואחרי זה בישראל".

הילדים יוצאים מעריצות וולט סידני

קל יותר לדבר על פתיחות מינית כשלא מעורבים ילדים בעניין. רובם של הפוליאמורים בישראל מתחלקים לשני פרופילים: זוגות צעירים נטולי ילדים (אגב, רובם טענו באוזניי שאינם מעוניינים בילדים ומתעקשים שאין לאורח חייהם קשר לכך) וזוגות מבוגרים יותר בפרק ב' של חייהם. האחרונים, שניסו על בשרם פרק א' מונוגמי והתאכזבו, בחרו לתת צ'אנס לאלטרנטיבה, אך לא הקימו משפחה חדשה, ואת ענייניהם הם מנהלים כשהילדים אצל האקס. אורן הוא מקרה נדיר לכך. את נישואיו, שערכו 17 שנה, הוא ניהל באופן פוליאמורי כשברקע שלושה ילדים.

"באיזשהו שלב הבנתי שההסתרה מהילדים לא נכונה", הוא מספר, "כי אם אני מאמין שזאת הדרך הנכונה לחיות, מן הראוי שאחנך כך את ילדיי. כל המסרים התת־קרקעיים של הזוגיות המונוגמית שהם מקבלים בטלוויזיה גורמים להם לצאת לחיים ולהתרסק. אני חושב שאנחנו עושים עוול לילדים שלנו בכך שאנחנו לא מראים להם שיש גם דרכים אחרות, שיש אלטרנטיבות לוולט דיסני".

הם נפגשו עם בני הזוג שלך ושל אשתך לשעבר?

"הם פגשו, הם הכירו, בואי נגיד שלא היה להם קשה לראות שיש לי חיבה יקרה לחברות שלי, אבל זה לא נאמר באופן רשמי, לא נתתי להן טייטל. הם גם היו קטנים".

ולמרות זאת, כיום אתה במערכת יחסים חדשה עם שני ילדים נוספים ובחרת לא לנהל את אורח החיים הזה בינתיים. זה תיקון טעות?

"יש לנו ילדים קטנים וזה לא מתאים בחיים שלי. אם אתה יודע לרוץ זה לא אומר שאתה רץ כל הזמן, יש לי כמות אנרגיה מוגבלת. עוד מערכות יחסים זה כיף, אבל בשבילי זאת לא דרישה הכרחית מהחיים. כשיש לך פנאי, שזה מתאים לתוך מערכת היחסים העיקרית – זה נפלא. כרגע, כשיש לי זמן פנוי אני מעדיף לבלות אותו עם הקטנים".

זה לא טראומטי עבורם?

"אני חושב שיש הרבה דברים שיכולים להיות טראומטיים, וזה שאתה גדל לזה זה לא יותר טראומטי מדברים אחרים. זה גם תלוי איך עושים את זה. אם כל יום מסתובב מישהו עירום בבית זה בעייתי, אבל אם הדברים האלה נעשים כמו שדברים אינטימיים נעשים, אז הילדים לא מושפעים משמעותית, הרי גם בבגידות אתה לא מסתובב עם שלט: 'אני אבא בוגד'. זה תלוי מה מעבירים לילדים, זה כמו שמחקרים על ילדים להורים נודיסטים מראים שהדבר היחיד שזה השפיע עליהם הוא שיש להם יותר פתיחות מינית. זה לא גורם לשינויים רדיקליים".

גם אם אפשר להתגבר על הקנאה, גם אם זה המצב הטבעי של האדם, גם אם הילדים אפילו יצאו בסדר, כשכל הנוסחאות במקום והכל מנומק – עדיין קשה שלא לתהות מה עם הרומנטיקה. "אני תמיד חושד בעצמי שאני סתם חרמן שהצליח לנסח לעצמו תיאוריה שתצדיק את זה", מהרהר תום, "אבל ההבדל הוא שאני מוכן ורוצה לאפשר את זה גם לבת הזוג שלי. אפשר להגיד: 'אל תעשה, תהיה נאמן, תלך עד הסוף עם הבחירה שלך'. אז קודם כל אני חושב שזה מקסים, אבל אפשר להסתכל על זה כמו על לגליזציה של סמים: יש גישה אחת של המדרון החלקלק, ואפשר להיות זה שאומר: בוא נסמוך על אנשים ונכיר בזה שיש לנו חטאים קטנים. אני מרגיש, ואולי זאת התנשאות מצידי, שיש בזה משהו מאוד תמים, במובן החיובי. הרטרו־היפיות הזאת שבאמת חסרה. שנאהב אחרת, שנהיה יותר נדיבים, שנסמוך אחד על השני. אולי שם נמצאת הרומנטיקה האמיתית".