היות האדם לבדו: ספרו החדש של עמיחי שלו סטריאוטיפי וקלישאתי
"בדידות מזהרת", ספרו החדש של עמיחי שלו, אמור להיות רומן חברתי נוקב על ניכורם של שני עובדים רוסים בבית מלון. אבל הגזענות שהוא עצמו לוקה בה היא אפילו לא הבעיה העיקרית שלו
בספרו החדש של עמיחי שלו מוצמדות זו לזו שתי עלילות. במרכזה של העלילה הראשונה עומד ארקדי ובמרכזה של העלילה השנייה עומד חיים. ארקדי וחיים הם עובדים רוסים במלון השלום בטיילת תל אביב. הם מספרים לסירוגין את סיפורם בגוף ראשון. ההבדלים הביוגרפיים מאפשרים להבדיל בין הדוברים: ארקדי גר עם אמו ומנסה להתחיל ללמוד כלכלה באוניברסיטה תוך כדי עבודה בבית המלון, חיים נשוי ואב לבת, ובמהלך הספר הוא מתפטר מעבודתו במלון. השפה שלהם היא אותה שפה, המונולוג הפנימי שלהם הוא אותו מונולוג: גברים רוסים שעסוקים ללא הרף ברוסיותם, שמתקוממים על הדיכוי והגזענות המופעלים כלפיהם במדינה בכלל ובמקום עבודתם בפרט. נשאלת השאלה – מדוע שתי דמויות? עד לשלב מסוים נדמה שארקדי הוא גרסה צעירה יותר של חיים.
התשובה היא המורכבות ששלו ניסה להציג בסיפורו, ללא הצלחה מרובה: ארקדי סופג את המכות ונוקם נקמות קטנות מתוך המערכת, חיים נמלט מהן תחילה (מתפטר) ומשיב מנה אחת אפיים בהמשך. אלא שאף אחד מהתרחישים לא מצליח להתעלות מעל סכמות של שיעור חברה, והמסר – גזענות מסוכנת לכל הצדדים – לא מצדיק 230 עמודי פרוזה.
הפרוזה מלאת הפתוס, לשון ההווה בגוף ראשון והקצב החד של המשפטים הקצרים, שמבהיר שהדרמה לא פוסחת על שום סצנה יומיומית ועל שום מחשבה בנאלית של הדוברים, מרכיבים את הסאבטקסט שעמיחי שלו מוסר לקורא: הספר הזה חשוב מאוד משום שהוא נותן קול לאנשים הפשוטים שאין להם קול. הבעיה היא שזה הסאבטקסט היחיד. הכל בחוץ, הכל חד משמעי. הכתיבה של שלו מצביעה על כל מה שמכאיב, מעוות ופגום בעידון של פוסט בפייסבוק.
עניין נוסף הוא הגזענות הרוחשת בטקסט עצמו. גם בלי לשלוף את כל ארגז הכלים הפרשני של פוליטיקת הזהויות, גם בלי לרדד את הספרות למארג של ייצוגים, אפשר לקבול על גזענות כשהיא תולדה של כתיבה לא טובה, ואצל שלו הניחוח הגזעני עולה מתוך הכשל בהפרדת הטקסט מהסאבקטסט, בכך שהוא מעמיס עדויות אופי ישירות על המונולוג הפנימי.
"אני מדליק את הרדיו ושומע את אביגדור ליברמן מתראיין על המצב הביטחוני", מספר ארקדי, "אני מסכים עם חלק ניכר מהדברים שהוא אומר, אני חושב שהוא גם די יצירתי, אבל עדיין יש בו משהו שמפחיד אותי". הזחות כאלה מהקצב הדרמטי לא תורמות מאום אלא משתמשות במושגים השגורים ביותר לתיאור עולים מרוסיה. מחשבות כגון "איך ילד בן 6 מסוגל לזלזל ככה במבוגר? במוסקבה זה לא היה קורה", הופכות את חיים (במקרה המצוטט) ואת ארקדי לקלישאות נלעגות.
למרות כישרונו של שלו לכתיבה תיאטרלית כמעט בסצנות החזקות, ולמרות הערנות למוטיבים ציוריים כמו המזון והמשקאות בבית המלון – שחלוקתם בין האורחים, הצוות הזוטר והצוות הבכיר חוזרת כמעט בכל עמוד שני ומייצרת בסופו של דבר אימפקט רגשי – טעם הקלישאה והסטריאוטיפ ב"בדידות מזהרת" דומיננטי כל כך, שקשה להבחין בטעמיו האחרים.
השורה התחתונה: מעט מדי ספר, יותר מדי שיעור חברה