לא רוצה הביתה: הילה רוח עושה עוד צעד לכיוון המיינסטרים

בין הופעות ופרויקטים מהצד, הילה רוח מקליטה אלבום חדש וגם שומרת על דייג'וב מוזר. אל פסטיבל הפסנתר, שבו תארח את קורין אלאל, היא מגיעה במעמד קצת אחר

הילה רוח (צילום: ברט אלן סמית)
הילה רוח (צילום: ברט אלן סמית)
25 בספטמבר 2019

"אני זומבי מהלך מרוב לחץ, בלבול, כמות פרויקטים, הקלטות. מין תקופה מופרעת שכזאת", פותחת הילה רוח כשאנחנו מתיישבות בבית קפה בפלורנטין ביום הבחירות. אלא שרוח היא ההיפך המוחלט מזומבי: היא מופיעה ועובדת בלי הפסקה, בין היתר על אלבום חדש. את הריאיון אנחנו מקיימות לקראת המופע הקרוב והמסקרן שלה עם קורין אלאל בפסטיבל הפסנתר (14.11), אליו היא מגיעה במעמד קצת אחר: "מוזיקה לפרסומות", אלבומה השני, הפך לקונצנזוס וכבר נכנס לכמה מסיכומי העשור, השם שלה מככב בקביעות בליינאפים של הפסטיבלים הגדולים בארץ, והיא מהבודדים שעושים סולד אאוט בבארבי גם כשאין משהו חדש להשמיע. במילים אחרות, רוח עשתה קרוסאובר למיינסטרים, או לפחות למיינסטרים של האינדי.

שיתוף הפעולה עם אלאל לא מפתיע ואפילו מתבקש. כמו אלאל, גם לרוח רגישות מיוחדת למילים וכשרון ביצירת ביטויים שנתפסים – "מוזיקה לפרסומות" סיפק ציטוטים מכוננים כגון "אני רוצה הביתה, אין לי מטען" ו"אני רוצה לבכות אבל אני מרים", שמצאו את דרכם לגרפיטי על קירות העיר ביוזמת מאזינים אנונימיים.

הילה רוח (צילום: עדי עופר)
הילה רוח (צילום: עדי עופר)

"אני קצת מפחדת משיח הפוליטיקלי קורקט של היום. הפמיניזם מאד חשוב לי, אבל יש בו דברים שעלולים לסנדל אותנו"

"קורין אירחה אותי במופע שלה לפני כמה חודשים, ואני באתי ביראת כבוד", אומרת רוח. "זאת קורין אלאל, אחת המלחינות הכי מטורפות אי פעם במדינה. זה הפך לערב כיפי עם הרבה אלכוהול וצחוקים. היא הכי מגניבה. לא ידעתי עד כמה היא מכירה אותי, איך תהיה האינטרקציה. המשפט הראשון שהיא אמרה לי היה: 'הילה רוח! שמעתי שגם את טוניסאית!', ואז הבנתי שהכל קורה, שהכל בסדר".

רוח לא רוצה לקשור כתרים פמיניסטיים למופע המשותף. "קורין מוזיקאית מסעירה, וזה שהיא אישה זה פשוט אחד מהדברים שהיא. היא קודם כל כישרון יוצא דופן. זה מקום שאני תופסת ממנו ומכבדת אותו. יש משהו מובהק ביצירה שלה שמתקיים בעולם לפני מגדר, כמו שאמנות צריכה להיות כששופטים אותה בלי ציניות ובלי מגננות. יש דברים מוחלטים – כמו שתינוק שומע משהו שהוא אוהב".

את מרגישה שהופעה באירוע כמו פסטיבל הפסנתר נותנת לך מעין חותמת של "אמנית אמיתית"?
"אני פותחת וסוגרת את הפתח הזה של טרו ארטיסט בכל יום. האם מה שאני עושה הוא סבבה? האם מה שאני עושה הוא אמיתי? הטלת הספק היא סטייט אוף מיינד, זה דומה לכל דבר אחר שאני עושה בחיים שלי, הופכת כל אבן. כשזה מגיע למקומות יותר גדולים אני שמחה, אבל עדיין שואלת את עצמי את השאלות האלה".

כאמור, רוח מופיעה בלי הפסקה. "אני ממש אוהבת לשיר, הדבר הפשוט הזה עושה לי ממש נעים בגוף. כשאני מופיעה ומובנת זאת חוויה אנושית קסומה. זה זמן שאין בו מחר, זה הווה אחושרמוטה! אני צריכה את מנות ההווה האלה, להיות רק ברגע. זו פיזיותרפיה ממש טובה לנשמה".

ההופעות שלה התרחבו לאחרונה גם לאירופה: זה קרה במקרה, כשמישהו הזמין הופעה דרך עמוד הבנדקמפ שלה. "החומרים הם שמונים אחוז בעברית, והקהל הוא כמעט מאה אחוז מקומיים. אמרתי לעצמי, מה ייצא מזה? ואז את קולטת שאת מובנת. זה היה מפתיע וכיפי. לחלק מהקהל לא היה מושג שאנחנו ישראלים, חשבו שאנחנו איטלקים".

עכשיו, שנה אחרי "מוזיקה לפרסומות" ותוך שהיא עובדת ב"דייג'וב מוזר בקטע קפקאי", רוח מתחילה להקליט חומרים חדשים. חלק ממה שנקבל הוא אי.פי קצר באנגלית שיכלול שיר עם רד אקסס בשם "Tel Aviv is Useless", ושיר על אורי גלר בשם "Bend the Spoon". "הצטברו לא מעט מוקצים (הכינוי של רוח לשירים באנגלית – נ"פ) ועכשיו אני מתייחסת אליהם. אני מתחילה להקליט דברים חדשים באופן מאד מתפזר. זה ממש להסתובב באפלה מבחינתי, בכל פעם אני רוצה שזה יהיה משהו אחר לגמרי, זאת כנראה הדרך שלי".

עוקץ הפי.סי

אחד הנושאים שמטרידים את רוח הוא הפוליטקלי קורקט והגבולות המיטשטשים שלו. "אני קצת מפחדת מהשיח של היום. זה מדהים ששמים עכשיו יותר נשים בפסטיבלים, אבל אני לא אוהבת את העובדה שעושים את זה ככיסוי תחת. אני מפחדת שהמוטיבציה לשינוי היא בהלה והשתקה. האם המטרה היא לא לקבל פוסט שיימינג בפייסבוק? לאיזה עולם אנחנו הולכים במובן הזה, שלא מקשיבים יותר למוזיקה? הפמיניזם מאד חשוב לי, אבל יש בו דברים שעלולים לסנדל אותנו".

כמו לא מעט נשים ברוקנ'רול, גם רוח לא רואה את עצמה כאשה־אמנית, אלא כאמנית, נקודה. "תמיד שואלים אותי על נשיות במוזיקה ואני תמיד עונה את אותו הדבר: אני לא תופסת את האמנות באופן מגדרי. שיח מגדרי יכול לאלחש דברים בהקשר של אמנות, זה נהיה ציני מדי. יחד עם זאת, אני מאד שמחה ששמים לב להרכב הליינאפים בהופעות. זה לא קשור רק לפמיניזם או נשיות – המשטור כללי יותר ועולם הפוליטיקלי קורקט שועט קדימה. אולי אני נאיבית, אבל אני מתעקשת להרגיש שאם לוקחים אותי לפסטיבל זה בגלל שאני טובה".

←הילה רוח מארחת את קורין אלאל, הקאמרי, שד' שאול המלך 19 תל אביב, חמישי (14.11) 22:30, 84־94 ש"ח
←פסטיבל הפסנתר, 12.11־17.11