עלילה זה כל כך מיינסטרים: מסע בעקבות ההיפסטר הטלוויזיוני
מהדמויות חסרות הרצון של "ברוד סיטי", דרך המערכונים של "פורטלנדיה" ועד הפתרון הבלשי, הטלוויזיה מתמודדת בהצלחה חלקית עם דמויות של היפסטרים. מי עשה את זה הכי טוב?
השנה גילו לפחות בשתי סדרות שלתפעל דמויות של היפסטרים בטלוויזיה זה לא עניין קל. עזיז אנסרי הסתבך עם "מאסטר אוף נאן" בעלילה חמודה אבל מאוד לא אמינה, שבעיקר הצטלמה יפה, כששלח את הגיבור שלו למסע קולינרי באיטליה שכלל מחווה אחת יותר מדי לקולנוע הניאו ריאליסטי ונחת באופן מגושם על הרגליים כשהחזיר את הגיבור שלו לקומפורט זון בניו יורק. אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, לעומת זאת, מצאו את עצמן בעונה הרביעית של "ברוד סיטי" (שעולה בחודש הבא ב־HOT) שוברות את הראש פרק אחר פרק – מה עושים עם הדמויות האלה? איך שומרים על האפיונים הבסיסיים שלהן – חסרות כישורי חיים ואמביציה, אבל כיפיות וכריזמטיות – וגם גורמים להן לצאת מהבית לעלילה של עוד פרק? הפתרון של "ברוד סיטי" זה עונה שנייה ברציפות (שמבוצע בעונה הזאת קצת פחות טוב מאשר בקודמת) הוא ויתור מוחלט על ריאליזם לטובת תמהיל של סאטירה, אבסורד וסלפסטיק.
בעוד האסתטיקה ההיפסטרית – אקסצנטרית, צבעונית, חמודה – חוגגת בטלוויזיה עוד מאז "משפחה בהפרעה", סדרות טלוויזיה שהן על ההיפסטרים עצמם הן מצרך נדיר יותר. יותר מכך, צריך להיזהר שלא לסווג כל סדרה על צעירים עירוניים, ליברלים, רווקים, בוהמיינים כ"סדרה על היפסטרים". "בנות", למשל, אולי עסקה בצעירות פריווילגיות בנות 25 וקצת (בעונה הראשונה) מניו יורק, אבל זהו דמיון חזותי בלבד. "בנות" רצו, כל הזמן רצו, היו קורבן של הרצון שלהן עצמן: המאבק של ההיפסטר הטלוויזיוני הוא קודם כל בדחף שלו עצמו לא לעשות כלום. אם בשיעורי תסריטאות מלמדים אותך שהדבר הראשון שדמות חייבת זו מוטיבציה, הרי שההיפסטר הטלוויזיוני נמצא במשבר קיומי מסוג אחר: הוא כל הזמן מחפש את המוטיבציה שלו. הוא לא-דמות שמנסה להפוך לדמות. לא מספיק לגור בניו יורק וללבוש בגדים קצת מצחיקים. זו גם הסיבה שההיפסטר מתפקד טוב מאוד בתור דמות משנה (ג'ודה ב"בוג'ק הורסמן", למשל) אבל קשה לבנות סביבו סדרה שלמה.
עיצוב הסט של "Unbreakable Kimmy Schmidt" של טינה פיי אולי צבוע באסתטיקה היפסטרית מאוד ולועגת לא מעט לדמויות כאלה (אחרי הכל, היא מתרחשת בשכונת העוני הפיקטיבית Lower Dogtooth שבניו יורק, ותהליך הג'נטריפיקציה העובר בהדרגה על השכונה הוא אחת מעלילות המשנה המניעות את העונה השנייה), אבל קימי, שחיה את רוב חייה בבונקר של כת אפוקליפטית קטנה, היא כל דבר חוץ מבוהמיינית פריווילגית. יש לה בעיות אמיתיות בחיים.
החיפוש אחר הרצון לעשות משהו יכול לסחוב אולי סרט מנומנם, אולי עונה טלוויזיונית אחת. אבל הוא לא חזון בר קיימא לעלילה רב עונתית. זו גם הסיבה שעזיז אנסרי לא מתכוון לחזור לעוד עונה של "מאסטר אוף נאן", ו"ברוד סיטי" עברה לפורמט כמעט מערכוני עם סיטואציות שקל מאוד לתאר במשפט (אבי נקשרת למשאית ואילנה רצה אחריה! אבי ואילנה עושות פטריות ונכנסות לסרט מצויר! אבי ואילנה עושות שטויות במטוס לישראל!). הכישרון של השתיים להומור פיזי מאוד בטח לא הזיק פה.
הסדרה שטיפלה בחלום ההיפסטרי בצורה הטובה והשלמה ביותר היא, כמובן, "פורטלנדיה" של פרד ארמיסן וקארי בראונשטיין. אבל "פורטלנדיה", שהעונה השמינית והאחרונה שלה תעלה בינואר הקרוב, לא צריכה להתמודד עם בעיות כמו רצון של דמות – היא סדרת מערכונים (עם כמה דמויות חוזרות, כמו הלסביות הזועפות והצדקניות שמנהלות חנות ספרים רדיקלית). היא אמנם סדרת מערכונים עם עקרון מגבש – פורטלנד היא העיר אליה היפסטרים עוברים מערי החוף כשהם מתבגרים ונמאס להם להיות עניים כל כך (קצת כמו חיפה) – אבל היא עדיין סדרת מערכונים. הזוג הבורגני, אותו פגשנו בעונה הקודמת, שמנסה לשחזר את הימים בהם היו צעירים והלכו לפסטיבלים באמצעות חוויית VR יוקרתית אותה רוכשים לסלון ביתם, מצחיקים מאוד לחמש דקות. אבל אין כל כך מה לעשות איתם אחרי יותר מזה. גם סדרה שלמה שמוקדשת לאתוס ההיפסטרי כמו "פורטלנדיה" מתחילה להסתבך כשצריך להתמודד עם הדמויות האלה לאורך זמן. הן מושלמות לעקיצות קטנות, אבל מה עושים איתן אחר כך? בדומה לכך, גם לסדרת הקאלט "טיסת הקונקורד", על זוג מוזיקאים היפסטרים מניו זילנד שמנסים להצליח בניו יורק, יש בסופו של דבר מבנה מערכוני מתחת לקליפה העלילתית, והיא אכן לא החזיקה יותר משתי עונות.
זו גם הסיבה ששתיים מהסדרות שטיפלו בהיפסטר בצורה משעשעת היו קומדיות בלשיות. "משועמם" הפנטסטית של ג'ונתן איימס (ששודרה ב־HBO ב־2009־2011) ו"משלחת חיפוש" החדשה יותר (שהעונה השנייה שלה עולה בשני, 27.11 בסלקום TV ופרטנר TV). ב"משועמם" ג'ייסון שוורצמן מגלם סופר ניו יורקי צעיר וחרדתי עם בעיית שתייה קלה, שיום בהיר אחד ננטש על ידי החברה שלו ובתגובה מחליט לפתוח סוכנות בילוש אף שאין לו שום ניסיון וכישרון בתחום. ב"משלחת חיפוש" אליה שוקאט היא דורי (מייבי מ"משפחה בהפרעה") – צעירה שמחליטה לאסוף את החברים חסרי היכולת שלה לחיפוש אחר מכרה רחוקה שנעדרת, אם כי יותר מתוך הרצון לשחק בבלשית מאשר דאגה אמיתית לשלומה. ארכיטיפ "הבלש החובבן" מתאים להיפסטר הניו יורקי כמו כפפת וינטג': אחרי הכל זהו ז'אנר שקרוב יותר לז'אנר "הילד הבלש" (כל מיני חמישיות ושביעיות סודיות וגם "ג'ינג'י") מאשר לשרלוק הולמס, וככל שהבלש החובב הוא נאיבי וחסר פרופורציות יותר, כך המפגש שלו עם התעלומה יהיה בהכרח מצחיק. ההיפסטר – ומהו אם לא פשוט ילד מגודל – הוא בלש חובב נהדר עם הרבה יותר זמן פנוי ויכולת כלשהי לנהל שיחה ולהצליב פריטי מידע, אבל לא הרבה יותר מזה. כשאתה בלש בטלוויזיה, העלילה באה אליך, דופקת על הדלת של המשרד שלך; בלש מהסס שלא בטוח שהוא מוכן לאתגר הזה ואולי אפילו מנסה לברוח ממנו לפעמים (כמו איימס החרדתי ב"משועמם") רק מגביר את המתח.
אבל ההיפסטר הטלוויזיוני הטוב ביותר שנראה עד כה הופיע דווקא בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. הקומיקאי הבריטי הנהדר סטיב קוגן (בתפקיד עצמו) – אינטלקטואל, סנוב, היפסטר לונדוני מזדקן – יוצא לסיבוב מסעדות עם חברו/יריבו, הקומיקאי הבריטי הנהדר לא פחות רוב בריידון – איש מיינסטרים, איש משפחה ושמח בצורה שממש עולה לקוגן על העצבים. "The Trip", שביים מייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות"), מתמודדת עם ההיפסטריזם של קוגן לעומק וברצינות דווקא מפני שכמעט ואין בה עלילה. קוגן ובריידון מסתובבים בין מסעדות, רבים, מקנאים זה בזה, עושים תחרויות חיקויים, מנסים לנאוף ומתפלצנים (בעיקר קוגן) על אוכל מאוד יקר. המתח בין השניים – קוגן בז ומקנא בהצלחה המסחרית של בריידון ובמקביל פוזל להוליווד – נפרש במלוא יופיו ומורכבותו בדיוק מפני שאין עלילה שתפריע להם. בכלל, עלילה זה כל כך מיינסטרים.