הפריים טיים של קשת ורשת מבשר לאזרחי ישראל: המלחמה נגמרה

כנראה שהמלחמה הסתיימה.
מי שמסתכל על מדינת ישראל בסוף השבוע האחרון לא יכול שלא להגיע למסקנה שהאירוע שמלווה אותנו מאז ה-7.10.23 – נגמר. כנראה שהחטופים כבר חזרו והחיילים כבר בבית, והמפונים שבו לבתיהם בדרום ובצפון, השמש נדמה בין עזה ורפיח וירח הלבין על פסגת החרמון. הניצחון המוחלט בידיים שלנו, סוף סוף.

>> הכבש השישה עשר לא לבד: הקאמבקים הגדולים שאנחנו צריכים
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות מעולות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

כי אחרת – כל זה לא הגיוני. לא הגיוני שראש הממשלה מפטר את שר הביטחון שלו תוך כדי מלחמה. זה לא הגיוני שהוא מתעסק בוועדת החקירה (שתהיה או לא תהיה) תוך כדי מלחמה. זה לא הגיוני שאתמול הוא הוציא סרטון של תשע דקות ובו לא התייחס בו לשנייה אחת לחטופים, או למפונים, או לאן לעזאזל הולכים. את תשע הדקות שלו מול כל עם ישראל הוא ניצל כדי להגן על פקיד בלשכה שלו שגנב מסמך מסווג מצה"ל וסילף אותו כדי לשרת אותו פוליטית.

אבל מה שעוד יותר מחזק את התחושה שלי שהכל נגמר הוא הפריים טיים. ואחרי הכל, בשביל זה אנחנו כאן. כי מי שפתח טלוויזיה אתמול ב-21:30 בערב, יכול היה לראות שהפריים טיים משודר מעולם אחר לחלוטין. ב"קשת" חזרה "הכוכב הבא לאירוויזיון", ב"רשת" עלתה העונה החדשה של "הישרדות". כן, "הישרדות". תכנית ריאליטי על אנשים שמבודדים רחוק מהבית, ללא יכולת לתקשר עם אהוביהם, בתנאים מחרידים, ומנסים להישאר "בחיים". במשחק, כמובן. לא במציאות.

הפריים טיים הישראלי, שבהתחלה עוד התנצל ועוד הלך בדחילו ורחימו וסיים כל משפט שני ב"הלוואי שהחטופים יחזרו", עלה פאזה לגמרי. אם עד לפני כמה חודשים עוד היה איזה הסכם לא כתוב – אתם חוזרים לשדר, אבל מבינים את הרגישות ולא הולכים עד הסוף עם הטלוויזיה של ה-6.10 – כנראה שפג תוקפו לחלוטין בעונת הסתיו הנוכחית. שתי התוכניות היו פול און עסקים כרגיל. כאילו שום דבר לא נשבר.

ב"כוכב הבא" המלחמה הוזכרה רק ברמז. כאיזה רפרנס עמום מהעבר. קרן פלס סיפרה לאיזה מועמד ש"מאז ה-7.10 היא לא רקדה, אבל הוא גרם לה לרקוד". אחד המתמודדים בפרק של אתמול הוא לוחם לשעבר בצה"ל. כולם התרגשו כשהוא שר את "שירי דיכאון" של אגם בוחבוט. אבל שם, זה פחות או יותר נשאר. המלחמה לא הייתה נוכחת בפרק הזה של התכנית (ובקושי בעונה הזאת) – שגם חזר למוד הרגיל והססגוני כולל צמד השופטים החדש, נס וסטילה. גם ב"הישרדות" – התחושה היא שהעונה מתחילה, ומסביב הכל כרגיל. הביקיני שם, ואגוזי הקוקוס, וגיא זוארץ – הכל נשאר אותו הדבר.

וזה לא טקסט טהרני. היה ברור גם בימים הראשונים של ה-7.10, שמתישהו הפריים טיים יחזור. את מכונת היח"צ והכסף של הערוצים המסחריים קשה לעצור לאורך זמן. זה ברור. וכולנו, במובן מסוים, המשכנו הלאה. חיים את החרדות והפחדים, והלב של כולנו עוצר עם שם של חייל הרוג – ובסוף, החיים הם החיים. אבל קוד אחד היה ראוי בתחילת המלחמה וקצת נשכח: הנמכת הטון. הורדת האש והקצב הגבוה בפרומואים, קצת פחות קרנבליות בפורמט, לנסות ולהבין את הסביבה שבה אתם משודרים. את המצב של הצופים שרואים אתכם דרך המסך.

לפחות מהתבוננות בשתי התכניות המרכזיות ששודרו אתמול, זה כבר ממש לא המצב. המלחמה מתנהלת ביקום מקביל; אי שם, רחוק רחוק מהאולפן או מהאי הבודד. במהדורת החדשות עוד התעסקו בפנים חמורות סבר בדיווחים על חטופה שנהרגה, בהתמשכות המלחמה שלא ברור לאיזה מטרה, ובממשלה שעסוקה הרבה יותר בעצמה מאשר באיזשהו פיתרון למצב. אבל מיד אחרי הפסקת פרסומות קצרה אנחנו עוברים חיש מהר למציאות אחרת. נוצצת, ססגונית, קרנבלית. הפער בין המציאות לריאליטי, אם תרצו.

כל זה קורה כשבמקביל לעולם שלנו, היה מסמך טלוויזיוני אחד שבישראל אסור לשדר – והוא דווקא נוגע מאוד לחיים עצמם, שלנו כאן בישראל. קוראים לו "The Bibi Files", אותו סרט דוקומנטרי בן כמעט-שעתיים שמתאר את שקיעת ישראל בשנים האחרונות – שלב אחרי שלב, בדיוק מצמרר. הסרט הזה נוצר בחו"ל ונשאר בחו"ל – ובגלל שהוא מכיל חומרי וידאו מחקירת נתניהו שאסורים להקרנה בישראל – הוא פשוט לא מגיע אלינו. לא מזעזע עולמות. לא הופך את הבטן. ערוצי הטלוויזיה התמקדו בקרנבל של אסי ורותם וב"צאו לדרך" של גיא זוארץ.

באחת הסצנות הזכורות מהסרט "ואלס עם באשיר", גיבור הסרט חוזר לחיפה תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה. הוא מתהלך ברחובות, ומגלה שהכל המשיך כרגיל. שאין זכר כמעט לטראומה המטורפת שהוא נושא איתו ברחוב. אם במלחמות של פעם, העורף כולו היה כלוא בבתים וכולם היו בחזית – כנראה שדינה של המלחמה המודרנית היא להתנהל "שם". מעבר להרי החושך. בצפון או בדרום הרחוק. לא "כאן". בטח לא אחרי יותר משנה שבה היא נמשכת.

צריך להגיד ביושר שהפריים טיים לא מנותק לגמרי – "הישרדות" חיכתה המון המון זמן על המדף עד שהיא עלתה, ותוכניות הפריים טיים הרגילות עדיין מתבטלות כשנחצה איזשהו רף של הרוגים או כשיש חדשות רעות מהחזית. ועדיין הפריים טיים של שני הערוצים הגדולים אמש – בלט לרעה. התחושה היתה שהוא לא היה מחובר למציאות או לחרדה המתמשכת שכולנו הרגשנו ומרגישים בימים האלה.

זו אינה הצעה להשבית את הכל. גם אני לא משבית את חיי. כולנו בסוף מתפרנסים, ונושמים, וגם מוצאים את הרווחה שלנו ברגעים קטנים של נחת. אסקפיזם חשוב במידה לבריאות הנפשית של כולנו. אבל נדמה לי שאמש, ב-12 וב-13, נחצה גבול שבו זה לא היה אסקפיזם – אלא ניתוק. להמשיך את הטלוויזיה שהיתה לפני המלחמה והאסון הגדול, בלי להכיר בכך שבכל זאת – משהו השתנה. כי המלחמה לא הסתיימה. חברים טובים שלי עדיין במילואים, ו-101 חטופים עדיין בעזה, והתחושה היא שהמצב לא מאפשר כרגע – גם שנה אחרי – את מה שפעם היה הבסיס של כולנו כשוחרי ריאליטי. יום אחרי שהאש תכבה, מועצת השבט וחלוקת הכוחות בתוכה יעניינו אותי מאוד. גם הביצועים המרשימים והמרגשים. כרגע, זה פשוט לא זה.