הכרזה הכי מדוברת בתל אביב מכאיבה בכוונה. ריאיון עם היוצר

מי שעברו לאחרונה ליד אברהם הוסטל לא יכולים היו להתעלם מהכרזה הענקית שנתלתה בחזיתו: איור של אישה אתיופית בלבוש מסורתי שעליו רקום דגל ישראל, ומעליה הכיתוב: "את מואשמת בהחזקת פצצה מתקתקת ברחם". זוהי רק אחת מהעבודות של בנג'מין סמאין, קופירייטר וארט דיירקטור עצמאי, שאפשר לראות ברחובות העיר לאחרונה ושדורשות את תשומת לבנו.

הכרזה המדוברת היא תגובה לתחקיר על זריקות הדפו־פרוברה שניתנו בכפייה לעולות מאתיופיה, כפי שחשפה העיתונאית גל גבאי ב־2012. "לא משנה הצבע – שחור, לבן, אדום. לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה", אומר סמאין, שסבור כי אין זמן מתאים יותר לעורר מחדש את השיח בנושא. "הממסד דואג לעשות הפרד ומשול. נתנו לנו את הזריקות כי רצו לצמצם ילודה, כדי שלא נתפתח, שלא נשכיל. אתיופי הוא חשוד עוד לפני שהוא נולד. הממסד רואה את האישה השחורה כפצצה שחורה מתקתקת, ואנחנו, הדור הצעיר, הולכים להתפוצץ באקדמיה, בהשכלה, בחינוך".

הכרזה של בנג'מין סמאין

"לא משנה הצבע, לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה"

סמאין נולד וגדל בקריית גת במשפחה שעלתה מאתיופיה. "כשהמשפחה שלי רצתה לעלות לארץ הם עזבו הכל. בדרך לכאן אחות של אמא שלי מתה. היה מחסור במזון, במים. נשים נאנסו, אנשים נרצחו, מתו כתוצאה ממחלות. אמא שלי היא כל יכולה מבחינתי – לפני שנה היא סיימה תואר ראשון, פתחה עסק. אישה שכל מה שהיא רוצה היא משיגה. כשאני רואה שהממסד עושה דבר כזה לנשים זה מביא אותי לנקודת השבירה שלי. פה אני יוצא מהכלים".

התגובות לעבודה היו לא פשוטות. "אמרו לי שזה חזק מדי, עד כדי כך שזה כאב. פגעתי לאנשים במקומות שאולי שכחו שקיימים אצלם. אנשים שחושבים שהגזענות נעלמה, או כאלו שלא יודעים שהם גזענים. אנשים שחשבו ששחור הוא פסול בגלל המחאה האחרונה, עם האלימות שהייתה בהפגנות. הם לא יודעים איזו דרך עברנו. הם חושבים שאנחנו סתם כועסים. המחאה לא הפכה לאנרכיה, כמו שאמרו בתקשורת. זו אנרכיה שהפכה למחאה".
סמאין מספר על אפליה בכל צומת בחייו: בצבא, בקריירה וגם סתם בחיי היום יום. פעם אחת, לדוגמא, שוטרים חשדו במשפחתו פשוט כי הבית שלהם בקריית גת היה "יפה מדי". "כשהשתחררתי מהצבא יצאתי עם שני אחים של אמא שלי מהבית. קפצו עלינו שני בלשים ושאלו אותנו מה אנחנו עושים פה. פעם יצאת מהבית שלך ושאלו מה את עושה פה? זה לא סביר שאדם שחור יהיה באזור של וילות?".

בנג'מין סמאין (צילום: יהונתן סמאין)

"הנרקומנים הפכו להיות חלק מההוויי"

נושא נוסף שמעסיק את סמאין הוא המצוקה שחווים מחוסרי הבית והמכורים לסמים בעיר. "אני בתל אביב כבר שש שנים. בשלוש השנים האחרונות ראיתי הרבה אנשים שאני מכיר, מהבית או מפה, מתהלכים יחפים בתחנה המרכזית. בחורה שאני זוכר מלאת חיים ומטופחת פתאום מסתובבת עם שיער גזור, קרוע, רגליים שחורות, מבקשת כסף בצמתים".

סמאין הגיע למקומות הקבועים בהם ישנים המכורים מחוסרי הבית וריסס כתובת גרפיטי "כאן גר ____". הוא כתב את השמות שלהם, הכין להם מעין שילוט זמני שאולי יזכיר להם את החדר שהיה להם, יעורר תחושת אינטימיות ומרחב אישי לרגע בתוך חיי הרחוב. "כולנו ערים לתופעה של נרקומנים בתל אביב, אבל זה הפך להיות חלק מההווי. אתה יוצא לברקפסט, יש שם את האנשים הקבועים שמבקשים ממך כסף. זה כמו חבר, 'יאללה קח אח שלי, בהצלחה'. ראיתי השבוע נרקומנית שהורידה את המכנסיים באמצע הכביש, השתינה, והתחילה לבכות, ורק אז אנשים התייחסו אליה. למה עיריית תל אביב, שמתהדרת באפליקציה שיכולה להגיע ולרוקן פח זבל תוך שעה, לא משקיעה בלמצוא להם בית?".

הנושא בוער בסמאין, וכרגע הוא מתכנן פרויקט אופנה בו נרקומנים ידגמנו קולקציה שכל ההכנסות ממנה יעברו לתרומה. בינתיים הוא מנסה לעזור. "ברכבת ההגנה יש חבורת מכורים שמעשנים נייס גאי עם באנגים. מספר פעמים התקשרתי למשטרה והכוונתי אותם למקום כדי שיפנו אותם, וגם את זה לא עשו. נוח להם שישארו שם. עוד מעט חורף, איפה הם יהיו?".