הרגתם: מסיבת הסיום של העיתונות הישראלית הפכה ליצירת מופת

כשהטלוויזיה הישראלית מגששת את דרכה החוצה מהחגים ותוך כדי המלחמה, בכאן 11 נקלעו לערב בעייתי: רשת נותנת בראש עם "משחקי השף", קשת עלתה עם "בייבי בום" האמוציונלית, אבל לתאגיד תמיד יש דרך משלו להיאבק. והוא בחר ביצירת מופת. מדובר בסדרה "המו"לים", יצירה דוקומנטרית אפית נוספת שמגיעה מידיו של מספר הסיפורים הטוב בישראל (סליחה, יוסי אלפי) – עמרי אסנהיים. העיתונאי הוותיק שכבר ידע לרתק אותנו מפרשת שמעון קופר ועד הדוקו על ג'ונתן פולארד, עושה זאת שוב, בסדרה שבטח לא היה קל ליצור.

>> כולנו צריכים להיות עדי אשכנזי. אבל נצטרך להיות הרבה יותר מזה // דעה
>>  מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל

בניגוד לרוב סדרות הדוקו הפליליות והפוליטיות שראינו כאן, הפעם הפוקוס הולך פנימה, אל קרביה של התקשורת עצמה. הסיפור נוגע למוציאים לאור בעיתונים הגדולים: ממשפחת מוזס של "ידיעות אחרונות", דרך משפחת נמרודי ו"מעריב", השוקנים של "הארץ" והאדלסונים של "ישראל היום". ולא פשוט לספר את הסיפור הזה, בטח באווירה החשדנית והמתוחה של 2024. כי אם יש משהו שאנשים קצת שבעים ממנו, זהו העיסוק של התקשורת בעצמה. גם אני, ששנים שתיתי אותם בתאווה, קצת התעייפתי. אבל אסנהיים הצליח להחזיר את היופי גם לסיפור הזה; בתיאור דמויות מיתולוגיות אדירות כמו עזריאל קרליבך או דב יודקובסקי, אבל גם בסאבטקסט שנוגע לימים אלה ממש.

יש באנגלית מונח שנקרא "Recency Bias”, אין לו תרגום טוב, אז אני אקרא לו "הטיית העכשיו", כלומר, התחושה הסובייקטיבית שלנו שמה שקורה היום הוא חסר תקדים, שכשאנחנו חווים משהו קרוב לעין וללב, הוא נראה גדול גם במונחים היסטוריים. והסדרה שמה את זה בפרופורציות – בטח בכל מה שקשור ליחסי הון-שלטון-עיתון.

שיהיה ברור – היחסים הבעייתיים שאנחנו רואים היום במשפט נתניהו, למשל, הם חמורים ופליליים בפני עצמם, ובהחלט צריכים להיבדק (לצד צפייה בסדרה כדאי להאזין לפודקאסט "משפט המו"לים" של העין השביעית שמשלים אותה יפה); ועדיין – "המו"לים" מוכיחה ששירקעס בין פוליטיקאים ועיתונאים ודילים של סיקור תמורת טובות הנאה, היו כאן הרבה לפני הפגישות המסריחות בין ביבי לנוני. השניים שעומדים היום לדין אולי הגדישו את הסאה, אבל לא המציאו שום דבר.

דבר חשוב נוסף שהסדרה עושה, הוא האופן שבו היא מנחיתה את ההבנה שהעולם שבו העיתונות המודפסת חרצה גורלות ולמילים היה ערך כמעט מקודש, די מת. כל העיתונים שמופיעים בסדרה קיימים עד היום, אבל ההשפעה שלהם מתגמדת לעומת אותם ימים; ואולי בכלל, ההשפעה של כל התקשורת היום הרבה פחות משמעותית. הימים שבהם העיתונים הגדולים עיצבו את סדר היום נראים באמת כמו היסטוריה כשלכל אחד יש את הפיד שלו, את החברים שלו ואפילו את ערוצי התקשורת שיהדהדו את תפיסת עולמו.

ובכל זאת, "המו"לים" היא סדרה עוצרת נשימה. זו בעיקר היכולת של אסנהיים לרתק אותך לסיפור – להכניס אותך לעולם מקביל ולא לתת לך לצאת ממנו. בתוך תקופה של הפרעות קשב, בטח בזמן שבו אתה חושש שאזעקה תבוא בכל רגע, הוא מצליח לבודד אותך לתוך הסיפור המדהים שלו, של התקשורת והמדינה לאורך שנותיה. ואתה יודע שרק תאגיד השידור הציבורי יכול לספר את הסיפור הזה. הערוצים המסחריים כבר מזמן חשודים אצלנו מראש (כל אחד וסיבותיו), וכל מילה שהם היו אומרים היתה כנראה נגועה. אבל אסנהיים, והגוף שבשמו הוא עובד, הצליחו להישאר נקיים – ולפרוס את הסאגה במלואה.

וזו אולי גם התקווה של מקצוע העיתונות – הימים שבהם "ידיעות" או "מעריב" היו בכל בית וקבעו גורלות אולי כבר לא כאן, אבל עדיין אנחנו זקוקים לעיתונאים. כאלה שהתפקיד שלהם הוא לספר סיפור חשוב באופן מרשים ונרחב, ושיודעים שהסיפור הוא שחשוב ולא הם. זה מה שעמרי אסנהיים עושה כל הקריירה – ואת זה הוא עושה נפל גם במקרה הזה. "המו"לים" תפסיד מן הסתם ברייטינג לדמעות של "בייבי בום", אבל תודה לאל שיש מי שלא חושב רק על רייטינג ויכול לתת את המקום לדרמה אנושית, פוליטית ויצרית – שמסוגלת להשכיח קצת את האזעקות שהופיעו תוך כדי שידור בצד ימין של המסך.
>> "המו"לים", עונה אחת, 5 פרקים, עכשיו בכאן 11