הלוואי שתחקיר מירי רגב יהיה הרגע שבו נבין כמה עמוק נפלנו

עבר זמן רב מאז שראינו תחקיר עיתונאי כל כך משמעותי על מסך הטלוויזיה. אפילו ברמת השיח הקרוב – בטבלאות הרייטינג, ברשתות, בדיבור עם אנשים קרובים. התחקיר שרביב דרוקר ו"המקור" הביאו על שרת התחבורה, מירי רגב, היה תחקיר חשוב. תחקיר שהאיר, בפעם הראשונה מאז המלחמה, את הכשלים שהובילו אליה. עד הפרטים הכי קטנים.

>> ינואר 2023: מירי רגב באה לעבוד נגד האינטרס הציבורי הרחב
>> אפריל 2024: מירי רגב נותנת רוח גבית לפגיעה במפגינים

אתמול שודר ברשת 13 החלק השני שלו – אחרי שחלק א' הביא שיא עונתי לתוכנית התחקירים של דרוקר. לא תמיד החלוקה הזאת לשני חלקים היא הכרחית לתחקיר; בהרבה מקרים הפיצול נובע מרצון פשוט לרייטינג; יותר צופים יהיו לשני פרקים מאשר לאחד. במקרים כאלה, החלק השני הוא הרבה פעמים סרח עודף של החשיפות שהופיעו בחלק הראשון. הפעם החלוקה דווקא היתה נכונה.

כי אם החלק הראשון עסק בתופעה הפסולה של מינויים פוליטיים וגיוס מקורבים – בחלק השני ממש עושים את ההקשר לחיי אדם. מה קורה כשכל הרעות החולות שנזרעו בחלק הראשון, מתגשמות בחלק השני? למעט כמה דקות קצת מיותרות, ההחלטה הזאת הייתה מוצדקת. מה פחות שכנע? אני מודה שהעיסוק של רגב בתמונות המחמיאות שלה הרגיש לי מעט מוגזם. פוליטיקאים, על פי רוב, הם אנשים שדואגים לעצמם ולתדמית שלהם. במובן הזה, לא נראה לי שרגב היא יוצאת דופן ברצון שלה שתוצג בצורה הנכונה עד רמת התמונות. זה אולי לא תקין, אבל קשה להגיד שייחודי. נדמה לי שעל החלק הזה אפשר היה לוותר והתחקיר לא באמת היה נפגע.

אבל זה באמת שולי. כי עיקרי התחקיר הם שניים: מסמך "היהלומים" המפורסם – זה שחילק רשויות ל"בעדנו" ו"נגדנו", כולל יישובים חשובים שנשארו בחוץ רק בגלל שראש המועצה/העיר לא היה מהמפלגה הנכונה או מהמחנה הפוליטי הנכון; ולעומת זאת, יישובים שוליים שזכו לייצוג יתר – בגלל העובדה שזה תרם לרגב באופן אישי. החלק השני הוא ההתכתבויות – אותו תיאור, מצמרר לעתים, של החבורה שעבדה לרגב על המוח, קונספירטיבית, משמיצה – וכמובן גם חנפנית באופן דוחה במיוחד ל"כבוד השרה". המקהלה שמורכבת מעופר מלכה, משה בן זקן, דודו סאסי וגל בייסברג – היא הרגע שבו הביטוי "מכונת הרעל" מפסיק להיות משהו שחי בין  בוטים באינטרנט ובין טרולים בערוץ 14.

זה הרגע שבו תפיסת העולם הרעילה, שמחלקת את העם לטובים ורעים, "יהודים" ו"לא יהודים" (אם להתייחס לביטוי המכפיש שנאמר על יגאל מוסקו), ישראלים פטריוטים ובוגדים – מגיע עד משרד ממשלתי סופר חשוב. שם, זה כבר לא מצחיק יותר – זה כבר מעיד על קריסת המערכות הגדולה. כי שם, במשרד התחבורה, עוד קם יהונתן יוסף שהלך ודיבר. לכו תדעו מה קורה במשרדים שבהם אין אנשים כאלה.

וזה גם מה שהתחקיר הכואב והמרתיח הזה ניסה להביא לציבור (ודי הצליח, לפחות עבור מי שמוכן להקשיב): שהעיסוק ב"שחיתות" ו"מינוי מקורבים" הוא לא איזה לוקסוס של פרופסורים לממשל באוניברסיטה. כשממנים אנשים לא טובים ולא כשירים לעבודה שלהם, ובעיקר כשמונעים מאנשים טובים להתקדם רק בגלל שיוך פוליטי – זה מגיע למצב שבו השלטון קורס לתוך עצמו. ככה בדיוק מגיעים ל-7.10.

כשראש הממשלה אהוד אולמרט מינה את עמיר פרץ לשר הביטחון במקום אישיות בטחונית נורמלית – הוא לא עשה את זה מזדון. הוא עשה את זה משיקול פוליטי, כי לא רצה למנות את פרץ הסוציאליסט לשר אוצר, וכדי שהחבר שלו אברהם הירשזון יהיה שם במקומו. כך קיבלנו את הקיץ הארור של 2006, שבו נחטף גלעד שליט והתחילה מלחמת לבנון. באותה מידה, כשאויבינו בסתיו/חורף של 2023 ראו את השלטון הישראלי בקלונו – מתנהל על פי מפתח פוליטי, ממנה שורה של אנשים לא כשירים לתפקידים בכירים, חותר תחת קיומה של הדמוקרטיה – שם ורק שם הוא זיהה שזה הזמן לתקוף. לא הבנו כמה השירות הציבורי ומשרדי הממשלה חשובים. חשבנו שאפשר לתת אותם לאנשים חסרי אחריות.

התחקיר הזה היה גם רגע מפואר של רביב דרוקר. השנים האחרונות לא עשו לו טוב. תחקירים מהדהדים מהסוג הזה מיעטו להתפרסם, חדשות 13 המקרטעת מיעטה לעשות בו שימוש משמעותי, ודרוקר בנה את הפרסונה שלו מחדש בתור מגיש "אזור בחירה" – סוג של קונטרה ליברלית לינון מגל שמתעסקת ב"מצעדי טרלול", בראיונות קולניים ובפסטיבלים. זה לא היה המקום הראוי של דרוקר, שניסה להתאים את עצמו יותר מדי לרוח הזמן (הדי מפגרת) שאנחנו חיים בה. תחקירים כמו זה שהרים כאן על רגב, אלה בדיוק החומרים שהפכו את דרוקר לעיתונאי הבכיר שהוא. אל הדברים האלה הוא צריך להתחבר ולשאוף גם בעתיד, בהנחה שיש לו גיבוי בערוץ שהוא עובד בו. כמו שמדינת ישראל מתנהלת בשנים האחרונות, לא נראה שתחסר לו עבודה תחת ממשלת החידלון שאנחנו חיים איתה.

 

הלוואי וזה יהיה הרגע שבו נבין כמה עמוק נפלנו. כמה הפקרנו את המדינה לחבורה שלקרוא לה "חסרי אחריות" זו מחמאה. השיעור הגדול יהיה להבין שכל אחד מאיתנו, לא משנה מה השקפתו, צריך להעיף את המירי רגבים מהחיים שלנו

 

האם התחקיר הזה יזיז משהו? אני בספק. בחברה שאנחנו חיים בה בישראל – אבל לא רק – מעטים האנשים שמוכנים לשנות את דעתם. אנחנו חיים בתוך בועות סגורות משלנו – כאלה שמעודדות אותנו לא לחשוב ביקורתית, אלא להתחזק ולהתבצר בתוך מה שחשבנו מלכתחילה, לאשר ולאשש את עמדותינו ולא להתעמת איתן.

אם התחקיר הזה יגיע לתומכי הליכוד ויגיע לתומכי מירי רגב דרך המגננות והמחסומים שהקימו – הלוואי שיוכלו לשמוע את האמת שיצאה משם, את העובדה שמירי רגב, מעבר למחלוקת האידיאולוגית (פחחחח) שיש לי איתה, היא פשוט פוליטיקאית ונבחרת ציבור גרועה. מחרידה. כזו שלא מחפשת לקדם שום דבר, אלא את עצמה. כזו שעל השולחן שלה היו רפורמות שיכולות לסייע לכולנו, אבל היא בחרה להזיז אותן הצידה בשביל עוד הופעה אצל בועז גולן. מירי רגב היא לא ימנית. היא גם לא שמאלנית. היא פשוט פרי ביאושים של פוליטיקה שעסוקה בעצמה.

וכן, היא לא היחידה. ולא רק בליכוד מסתובבים פוליטיקאים ריקים מתוכן מהסוג הזה. אבל אם אפשר לרגע אחד לצאת ממעגל הוואטאבאוטיזם – הלוואי וזה יהיה הרגע שבו נבין כמה עמוק נפלנו. כמה הפקרנו את המדינה לחבורה שלקרוא לה "חסרי אחריות" זו מחמאה. אולי השיעור הגדול יהיה להבין כמה כל אחד מאיתנו, לא משנה מה השקפתו, צריך להעיף את המירי רגבים מהחיים שלנו.

אני, כאמור, לא אופטימי. סביר להניח שלא יהיו שום השלכות לתחקיר הזה, כמו שלא היו השלכות לתחקירים הקודמים. על אסונות כמו מירון וה-7.10 אף אחד לא לקח אחריות, ספק אם מישהו יתעורר דווקא עכשיו. מירי רגב פרסמה תגובה שכולה השמצות וגלגול אחריות כמיטב המסורת, לא היה כלום ולא יהיה כלום, נתראה במשפט שיתחיל ב-2031. אבל אומרים שמעט מן האור מגרש הרבה מן החושך. הלוואי שהתחקיר הזה היה אור קטן. קשה לצפות ליותר.