לראות אותן היום: מצעד 20 הסדרות הכי טובות בדיסני+ עכשיו

כשדיסני+ נחתו סוף סוף בישראל, לפני בדיוק 3 שנים החודש, התחילו לזרום לארץ סדרות מאגפים שעוד לא ראינו – פנינות ישנות שנשמרו במאגרים של המותג Starz, פנינות חדשות ונועזות מ-Hulu, קומדיות מבריקות ופורצות דרך מ-FX, יצירות קומיקס ממארוול הענקית, התמתחויות פרנצ'ייז של "מלחמת הכוכבים" ועוד פנינות שונות שזמינות עד כה בדיסני+. לרגל 3 שנים לשירות, אספנו את הסדרות הכי טובות לצפייה בדיסני+, כדי שיהיה לכם מספיק מה לראות עד ציון ה-5 שנים.

>> מצחיק אז צוחקים: 15 הסדרות הקומיות הכי טובות בדיסני+

20. משפחת סימפסון

34 עונות, 750 פרקים. את השאר אתם יודעים (ובכל זאת מצליחים להיות מופתעים כל פעם מחדש). גם ברגעיה החלשים – ואלוהים יודע שהם מגיעים בשלבים מאוחרים – הם עדיין הדבר הכי מגלגל מצחוק.

19. וונדה-ויז'ן

המיני-סדרה שפתחה את השלב הרביעי של היקום הקולנועי של מארוול. יש בה את הטעם המוכר של מארוול, לצד חדשנות המתבטאת במחווה לסיטקומים אמריקאים. אבל כוחה הגדול של וונדה-ויז'ן לא נמצא בכמה היא תרמה לסיפור הגדול או איזה קרבות CGI יפים עשו שם (די, קצת מיצינו), אלא ברעיון נראטיבי פשוט שמנוצל לבניית פורמט יצירתי להפליא, שבתורו מגולל סיפור קטן. כל הדברים הנ"ל לא אופייניים למארוול, או לסדרות קומיקס, ולכן זו גם סדרה שספגה לא מעט שנאה ממעריצי מארוול, שפתחו דיסני+ כדי לראות גיבורי על מפוצצים דברים, ומצאו פרק של סיטקום מהפיפטיז. לכן דווקא עבור אנשים שלא נמשכים לסדרות קומיקס, ועל אחת כמה וכמה עבור חובבי טלוויזיה, זו סדרה מופתית.

18. בלואי

לכאורה, מדובר בסדרת ילדים. היא לגמרי מצוירת ככה, באנימציה קופצנית אך נעימה (בניגוד להתקף האפילפסיה המתמשך שהוא בערך כל שאר סדרות הילדים/נוער), ומתרחשת בגרסה פיקטיבית של בריסביין, אוסטרליה, עיר בה כולם הם בעצם כלבים מזנים שונים. הסדרה מתמקדת במשפחת הילר, בלואי בת ה-6, בינגו בת ה-4, צ'ילי האמא השקולה והכוכב האמיתי של הסדרה – אבא בנדיט. קל במבט ראשון לפטור אותה כ"משהו לתקוע איתו את הילדים מול המסך בלי שזה יעשה יותר מדי נזק", אבל מבט מעמיק יותר יגלה יצירה מורכבת וחכמה בהרבה, כזו שמצליחה לספר נרטיבים שידברו לכל אדם (גם לא-הורים), ובכל גיל, ואיכשהו להישאר בגובה העיניים של כולם.

17. דרדוויל: נולד מחדש

סדרות גיבורי על לא מקבלות הרבה קרדיט וברוב המקרים בצדק, אבל כמו שראינו ב"הפינגווין", המיטב של הז'אנר אינו נופל משום סדרת דרמה איכותית. הסיבוב של "דרדוויל" בנטפליקס מיקם אותה גבוה במצעד סדרות גיבורי העל הטובות בכל הזמנים, והתחייה המחודשת שלה עכשיו בדיסני+ ממשיכה את הקו האפל והריאליסטי שהפך אותה לסדרה המעולה שהיא. צ'ארלי קוקס עושה עבודה נהדרת בתפקיד הראשי כגיבור העל העיוור מאט מורדוק, אבל הסדרה הזאת שייכת לוינסנט ד'אונופריו הענק שממשיך לבנות את ווילסון פיסק בתור הבאד-גאי הכי מורכב ומעניין בתולדות מארוול. שמישהו יתן לו פרס אמי בבקשה.

16. הזקן

ההוכחה שכשיש לך סיפור טוב, הכל יכול לקרות, גם אם הוא מאבד את דרכו בדרך. כן, יש צוות שחקנים אדיר, ויש אקשן, ואפילו מתח מיני (של אנשים מעל גיל 50. מי ידע שזה חוקי בכלל בטלוויזיה?) – אבל קודם כל, יש סיפור אדיר שנתווה בעדינות, כזו שלפעמים מרגיש אפילו איטי מידי, אבל בנחישות, ומתפוצץ לך בפנים כל פעם מחדש מכיוון לא צפוי להפליא. מרגל לשעבר, איש ה-CIA, שבשלושים השנים האחרונות חי מתחת לרדאר באיזה חור במונטנה, ממתין בשקט למוות עד שהוא מתעורר לילה אחד, מגלה אדם שבא לחסל אותו ומבין שעלו עליו. ומאותו הרגע הוא עושה את הדבר היחיד שהוא יכול – לברוח. רק שזה אף פעם לא עובד ככה. כי מרגלים לשעבר יכולים לנסות להעלם – אבל העבר, במקרה הזה מימי המלחמה באפגניסטן, תמיד יחזור לרדוף אחריך.

15. מתה לסקס

סדרה המבוססת על פודקאסט מצליח בעל אותו השם ועל חייה של מולי קוצ'אן, שמתה בגיל 45 מסרטן, ומתחילה כשמולי (מישל ויליאמס) מגלה שהיא שוב חולה, לאחר שכבר החלימה בעבר. הרופאים מוסרים לה שיש לה גג 5 שנים לחיות, והיא מחליטה לצאת למסע של חקר מיני, במהלכו היא מתגרשת מבעלה ויוצאת לבחון את הגבולות שלה. התוצאה מכך היא קומדיה שנעה בין סקס למוות, לפחות בחצי הראשון של הסדרה – כי בחצי השני, ובמיוחד בפרק סוחט הדמעות האחרון, היא הופכת לדרמת מערכות יחסים רגישה ומרגשת, שרק מדגישה את חשיבות הצחוקים של ההתחלה. יש רק עונה אחת (ולא תהיה עוד), אבל לא תשכחו אותה מהר.

14. מה שקורה בצללים

הסיטקום ההיסטרי של טאיקה וואיטיטי ("ת'ור: אהבה ורעם") וג'מיין קלמנט ("פלייט אוף דה קונקורדס") מבוסס על סרט הקאלט שלהם מ-2014 ועוקב אחר שלושה ערפדים עתיקים שמתמודדים עם החיים בניו יורק של זמננו (יחד עם חבר נוסף שהוא ערפד אנרגיה ובן אנוש שמנמן שהוא הפמיליאר שלהם), ולא קל להם, לא קל להם בכלל. וזה כל כך כיף, מצחיק, מבדר ודבילי לפרקים, שאנחנו לא מצליחים להתאפק מבינג' שותת דם. והסיום היה שווה את כל הדרך.

13. באפי

מי שראה את באפי כבר יודע איזו סדרה מתעתעת זו, איך הרושם הראשוני שלה הוא הטעיה מכוונת, איך הקנקן הפופי והצבעוני מסתיר בתוכו כמה מהרגעים העמוקים והכנים ביותר שנראו על המסך. באפי ציידת הערפדים עוסקת בתיכוניסטית שהורגת ערפדים יחד עם חבריה לכיתה, ואדם מבוגר אחד שנקרא "הצופה". כן, יש קרבות (לא פעם, קורעים מצחוק בזכות הדיאלוג השנון), ויש ערפדים (וחלקם דמויות מורכבות ומבריקות, *אהם* ספייק), אבל לב הסדרה דווקא ברגעים שמסביב לכל הערפדים. הם, למעשה, רק דימוי לשדים שבאפי נאבקת איתם לאורך ההתבגרות – קנאה, כעס, דיכאון, אהבה, מיניות, אובדן וכל מה שכל אחד מאיתנו עובר ועבר על בסיס יומי. היא פשוט עוברת את זה עם ערפדים.

12. המנדלוריאן

סדרה שהתחילה את הגלגול הנוכחי של היקום הטלוויזיוני של "מלחמת הכוכבים" ועל הדרך יצרה את אחד המרצ'נדייזים הכי מבוקשים בו אי פעם – כי כל אחד רוצה בייבי יודה בבית. "המנדלוריאן", בכיכובו של פדרו פסקל, מביאה סיפור עשוי טוב על מסע בין גלקטי של מנדלוריאני (בן אותו שבט של בובה פט) וגם… תינוק קטן וירוק עם כוחות על. בפועל היא פשוט רצף של רגעי שיא: בין אם מדובר במפלצות ענק ובין אם מדובר בקרב יריות, המערבון הבין-גלקטי הזה פשוט עושה את העבודה ומרגיש כמו כל מה שרצינו מ"מלחמת הכוכבים" בטלוויזיה. זו גם אחת מהסדרה הכי מרגשות ברשימה, שעדיין מצליחה לשמור על קלילות מסויימת לצד שאלות עמוקות על אבהות, אחריות וחברות.

11. מון נייט

הסדרה שמארוול פיתחה כדי להראות למתחרים ב-DC איך עושים סדרת קומיקס אפלה ואיכותית, ואוהו איך עבד להם. אוסקר אייזק נכנס לנעליו של סטיבן גרנט, חוקר התרבות המצרית בעל פיצול אישיות שמגלה שיש לו כוחות על שניתנו לו מאל הירח המצרי. נו, אתם יודעים – הסיפור הקלישאתי הזה. וגיבורי על נמדדים רק לפי הנבלים שלהם, אז מזל שבמון נייט יש את ארתור הארו, בגילומו של אית'ן הוק, שנותן תפקיד מצוין עם אסתטיקה ומיתולוגיה מעט שונה ממה שהתרגלנו במארוול, והאמת שהשינוי מרענן, אז כמה חבל היא לא חודשה לעונה שנייה.

10. רק רוצחים בבניין

הסדרה שהניעה את כל גל סדרות הרצח של השנים האחרונות, ובכנות היא כל כך ליגה אחרת שזה מכעיס. וגם סלינה גומז מעולה. וזה מעצבן. למה היא מעולה? למה מגיע לנו כל הטוב הזה? אז נכון שלאורך ארבעת עונותיה לא היתה יציבות מלאה (אם כי העונה הרביעית החזירה את החגיגה), אבל "רק רוצחים בבניין" כבר קבעה את מקומה כבכירת הז'אנר. שלושת השכנים עם האובססיה המשותפת לפודקאסטי פשע-אמיתי כבר הסתבכו מעל הראש, אבל איכשהו ממשיכים בשאנניגנס תוך כדי שיש יותר מדי גופות בסביבה. הגאונות האמיתית של שורט ומרטין נעוצה ביכולת שלהם להצחיק ולרגש לסירוגין ובמהירות גבוהה, והסדרה הזאת נתפרה למידותיהם כדי שיוכלו להפגין את היכולת הזאת. בית ספר גבוה לקומדיה.

9. פליישמן בצרות

טובי פליישמן (ג'סי אייזנברג) הוא רופא לא כל כך צעיר – כבר בן 41, אבל הבייבי-פייס של אייזנברג מרכך את זה ועוזר לו להיראות קצת כמו ילד מגודל, מה שהולם מאוד את מצבו הרגשי הטינאייג'רי – שהתחתן צעיר מדי עם אישה לא כל כך נחמדה, מתגרש ומגלה את עצמו מחדש בתור רווק ניו יורקי שכל התענוגות והזוועות של המעמד הזה מציעים לו. הקול המספר הוא של החברה הכי טובה שלו, ליבי (ליזי קפלן הנפלאה), שתקועה בנישואים מייבשים משל עצמה. התוצאה היא ספר טלוויזיוני מקסים, עונה מדויקת עם סיפור שלם וצוות שחקנים מצוין. הסוף אולי יאכזב חלק מהצופים, אבל הנסיעה בדרך אליו היא תענוג. יש רק עונה אחת מושלמת, לא צריך יותר מזה.

8. פרדייז

זה מתחיל כמותחן פוליטי על סוכן חשאי שחשוד ברצח נשיא ארה"ב, ומתגלגל עד לסיום מושלם. הממתק המפתיע של השנה האחרונה, פרדייז הפתיעה אותנו עוד בפרק הפתיחה המצוין שלה, עם טוויסט שזרק אותה מז'אנר אחד לז'אנר אחר לגמרי, והצליחה להחזיק את המתח מצוין עד לצמד פרקי הסיום שהכריעו את זה עבורנו – מדובר באחת מסדרות הרצח היותר טובות של השנים האחרנות, ואנחנו מתים שתגיע כבר העונה השנייה.

7. אנדור

"זו הסדרה הכי טובה של "מלחמת הכוכבים". היא מספרת סיפור בוגר ופחות מתחנף לקונגלומרט של דיסני, עם דמויות אנושיות יותר – סיפור שהוא לא רק מבדר, אלא גם מצליח לרגש. זאת סדרה שעומדת בפני עצמה, עם המון שחקנים מעולים שכוללים את פורסט וויטאקר המצוין ואת אלן טודיק (שנותן את קולו לדיסני בפעם המי יודע כמה), ויש בה רצינות במקומות הנכונים, ואקשן מעולה שמגיע ממש כשהעיסוק בפוליטיקה האינטרגלקטית מתחיל לשעמם. האכזריות של האלימות כמעט מזעזעת (שוב, זה "מלחמת הכוכבים" בדיסני, זה לא יכול להיות ממש מזעזע). והיא גם הרבה יותר נגישה מתכנים אחרים בפרנצ'ייז כי סוף סוף יש דמויות שאפשר להזדהות איתן". צריכים עוד שכנוע?

6. פילדלפיה זורחת

הסיטקום הכי מופרע, ביזארי, קיצוני ונטול גבולות על המסך, אז איך הוא הפך לסיטקום הכי ארוך בכל הזמנים? זה מאוד פשוט – קחו את כל מה שעשו ב"חברים", ותעשו בדיוק ההיפך. במהלך 16 עונותיה, "סאני" הפכה לסיטקום המצולמת הכי ארוכה בתולדות הטלוויזיה, ובכך ריסקה שיא שהחזיק יותר מ-50 שנה. שלישיית היוצרים/כותבים/שחקנים (רוב מקלהני, צ'ארלי דיי וגלן האוורטון) כבר חתומים לעוד 2 עונות לפחות, ועל פי העונה האחרונה הם לא הולכים לעצור גם אז. למעשה, למרות גילם הטלוויזיוני המופלג, הסדרה מרגישה רעננה כל כך עד שספק אם הם אי פעם יעצרו.

5. שוגון

בזמן שכל העולם מחפש את "משחקי הכס" הבאה בכל מיני ספרי פנטזיה ומיתולוגיה, דיסני ו-FX מצאו אותו בספר מ-1975 על יפן של המאה ה-16. "שוגון" של ג'יימס קאלוול, שכבר הפך למיני-סדרה מצליחה מאוד ב-1980, נוצק מחדש כדרמה טלוויזיונית ספקטקולרית, מרהיבה חזותית, נטולת פגמים כמעט בכל הקשור לעיבוד היצירה ובניית הדמויות והמתח הרגשי. ערימות הפרסים שכבר המטירו עליה בטקסי הפרסים מגיעות לה לחלוטין. הסיבה היחידה שהיא לא גבוה יותר ברשימה היא שאנחנו עוד מחכים לראות איך מתכוונים יוצריה למתוח אותה לעונה שנייה ושלישית בלי להתבסס על הספר (שמסתיים בנקודה שבה הסתיימה העונה הראשונה). סדרה בקנה מידה יוצא דופן שהצליחה לעמוד ביומרות של עצמה. איזה יופי.

4. דייב

"דייב" התגלתה במהרה כאחת מהסדרות היותר מבדרות בטלוויזיה, קלילה ודבילית כמו האדם שבראשה – ראפר שמכנה את עצמו "ליל דיקי" ועושה שירים על נושאים יומיומיים מצחיקים וקליפים עם המון הופעות אורח משום מה. היא מציגה במיומנות סיפורית יוצאת דופן את הדביליות שבעולם הראפ, על אחת כמה וכמה של ראפר יהודי שלא באמת נתפס כראפר על ידי השאר, וגם מצליחה לגעת פה ושם בנושאים רציניים כמו בריאות נפשית. ככל שהעונות התקדמו כך דייב צבר ביטחון, ועד סוף העונה השלישית תהיו משוכנעים שמדובר באחת מהסדרות הכי טובות על המסך כרגע. ויא ווארדי, איזה הופעות אורח.

3. אטלנטה

המאסטרפיס של דונלד גלובר, אחת הסדרות המגניבות, המיוחדות, המוזרות ובהתאם – גם המפלגות – של השנים האחרונות. יגידו לכם שזו סדרה על הראפר פייפר בוי (בריאן טרי הנרי הנפלא) ועלייתו לגדולה, ועל איך בן הדוד שלו ארן (גלובר) הופך למנהל שלו. ולמרות שזו אכן העלילה המרכזית, זה בסך הכל רקע לטריפ אפרו-סוריאליסטי בנבכי מוחו של גלובר וצוות הכותבים השחור לגמרי שלו. אם אי פעם הסתקרנתם לנסות ולהבין מה עובר במוחו של אפרו-אמריקאי בעידן שבו זו בו זמנית הקהילה שהביאה את התרבות הכי פופולרית בעולם, תוך כדי שהם עדיין מיעוט שסובל מגזענות בארצם (ובעונה השלישית, גם מחוץ לה) – זו הסדרה עבורכם. ובעצם, גם אם אתם סתם אוהבים סיפורים מוזרים עם טון שבין אימה לשכונה.

2. הדב

רגע לפני העונה רביעית (26.6), ההתרגשות עדיין בשיאה. סדרה מגוללת את סיפורו של כרמי ברזטו (ג'רמי אלן וייט, שאולי זכור לכם בתור ליפ מ"חסרי בושה"), שף שעבד במסעדות העלית הכי נחשבות בעולם (השם נומה נזרק לאוויר בנונשלנט) וחוזר לביתו בשיקגו כדי לנהל את מסעדת הפועלים של אחיו, שהלך לעולמו באופן טראגי. מאחורי הסיפור הכמעט קלישאתי הזה מסתתרת סדרה פשוט פנטסטית שמתחילה על 100% אנרגיה ורק מגבירה מאותו הרגע, מורכבת ממלאכת מחשבת מרשימה של עריכה, סאונד, דימויים, ריאליזם וצילום מרהיב שמתחברים יחדיו לתחושת חלום/סיוט שמצליחה להעביר באופן כמעט מוחשי את הטוב והרע שמגולמים בעולם המאתגר של המסעדנות. 2 העונות הקודמות ערערו את ההייפ שקיבלה הראשונה, אבל את תטעו – עדיין מדובר בסדרת מופת ששווה כל רגע.

1. האמריקאים

הדבר הראשון והכי חשוב הוא שמדובר באחת הסדרות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם, ואם לא ראיתם אותה – מדובר בחור בהשכלה שחייבים למלא. הסדרה עוקבת אחר זוג מרגלים רוסים רדומים (קרי ראסל ומת'יו רייס בתפקידי חייהם, שגם טפטף לחייהם כשהפכו לזוג במהלך הסדרה) בימי השיא של המלחמה הקרה (1981-1987), שמנהלים את חייהם כאמריקאים לכל דבר ומגדלים את ילדיהם האמריקאים, עד שהם מקבלים את הפקודה להתעורר ולפעול ולשרוד כאוס, דרמה ומתח בלתי נסבל שנפרש על פני שש עונות ו-75 פרקים. ששוות כל רגע.