מצעד הסטרימינג: 20 הסדרות הטובות ביותר שצריך לראות עכשיו

1. The Last of Us ("האחרונים מביננו")

הסדרה הזו היא אבן דרך, לא פחות. משחקי מחשב וקונסולות הופכים לנוכחות גדולה יותר ויותר בתרבות הפופולרית (מעבר להצלחה המסחרית האדירה שלהם בתחומם), וסוף סוף, אחרי הרבה מאוד ניסיונות כושלים מסוגים שונים (וגם כמה נחמדים, נהיה הוגנים) משחק פלייסטיישן מקבל את העיבוד המושלם הראשון שלו לטלוויזיה. מה שנראה במבט ראשון כמו עוד סדרת זומבים, עם עלילה קלאסית של מערבון בעולם פוסט-אפוקליפטי – שכיר חרב קשוח נאלץ לשמור על ילדה חסרת אונים (אוקיי, אולי פחות חסרת אונים משהיא נראית במבט ראשון) ובהדרגה מגלה מחדש גם את האיסנטינקטים האבהיים שלו – מקבל כאן בוסט ענק מהמשחק האדיר של פדרו פסקל ובלה ראמזי בתפקידים הראשיים וגם מהמבנה השאול מהמשחק: ג'ואל ואלי פשוט נודדים מאירוע לאירוע, בלי המון קשר בין פרק לפרק, כשהמהלך העלילתי היחיד שאנחנו יכולים להישען עליו פה באמת הוא הקשר הרגשי ביניהם. וזה לגמרי מספיק, בעיקר בזכות ראמזי – שניהם נפלאים, אבל היא פשוט טורפת פה סצינה אחרי סצינה. צפיית חובה.

2. The Mandalorian ("המנדלוריאן")

כבר כתבנו לא אחת על כך שאנחנו נמצאים פשוט בתקופה נהדרת להיות בה צופה טלוויזיה שאוהב מדע בדיוני. זו לא רק הסיבה שמעל הסעיף הזה, זה לא רק הבציר הפנטסטי של סדרות החלל שנחתו עלינו בשנים האחרונות, זה גם הסיבוב המצוין של "מלחמת הכוכבים" בטלוויזיה – שסליחה על הקלישאה, אבל הוא נמצא במרחק גלקסיה רחוקה מאוד, מאוד מטרילוגיית ההמשכים המעייפת. "המנדלוריאן", ניסוי הכלים הראשון של הפרנצ'ייז על המסך הביתי, הולכת על הסיפור הכי קלאסי בעולם: שכיר חרב קשוח שנתקע כשהוא נאלץ לשמור על ילד חסר אונים (אולי פחות חסר אונים משהוא נראה במבט ראשון) ובהדרגה מגלה מחדש גם את האינסטינקטיים האבהיים שלו. רגע, זה לא התקציר של הסדרה מהסעיף מעלינו? כן, קצת, ובשתיהן גם מככב פדרו פסקל, לעזאזל. רק שפה הילד הוא גרוגו – או בייבי יודה, בשבילכם. בקיצור, זה מערבון חללי קולח וכיפי ביקום של "סטאר וורס". מה עוד אתם צריכים?

3. Poker Face ("פוקר פייס")

הולי שיט, מי ראה את זה בא? סדרת בילוש אולדסקולית (כמה אולדסקולית? היא מחזירה את הפורמט הקלאסי של "תעלומה לפרק", כאילו אנחנו בעונה של "קולומבו" או משהו) בכיכובה של נטשה ליון האדירה ("בובה רוסית"), שעושה כאן את חיקוי הנטשה ליון הכי מוצלח שלה (שבו היא מדברררררת ככהההה, כי היא מניוווו יאאאאק) בסדרה מודרנית אבל עם שיק סבנטיזי, ברודטריפ נואש מחור אמריקאי אחד למשנהו והרבה מאוד רציחות לפתור על הדרך. אם זה לא נשמע לכם כיף אתם לא יודעים מה זה כיף. אה, מי זה מאחורי המצלמה? זה ריאן ג'ונסון ("רצח כתוב היטב")? אוקיי, עכשיו הבנו הכל. איזה ממתק טלוויזיוני אדיר ולא צפוי.

4. Fleishman Is in Trouble ("פליישמן בצרות") (10)

ג'סי אייזנברג הוא טובי פליישמן, רופא גרוש טרי בן 40 וקצת שמגלה לראשונה בחייו הבוגרים איך זה להיות רווק. ואפילו מבוקש. ואיך הטינדר הזה עובד בכלל. זו הייתה יכולה להיות הסדרה הכי בנאלית בעולם, אבל "פליישמן בצרות" (מבוססת על הספר המצליח של טאפי ברודסר-אקנר) מצליחה לעשות את הבלתי ייאומן: לקחת את הגבר היהודי הנוירוטי והחרמן של פיליפ רות' או וודי אלן ולעדכן אותו למנהטן של 2022 ככה שהוא לא מאבד שום דבר מהנוירוטיות, החרמנות או היהודיות שלו מצד אחד, אבל שאפשר לגמרי לצפות בו בימינו מבלי לחשוש שעוד שניה יאשימו אותו בהטרדה. חוץ מזה, מקרה נדיר במיוחד של סדרה עם קריינות רקע (ליזי קפלן הנהדרת, שגם משחקת כאן את אחת מהדמויות הראשיות) שמוסיפה ולא גורעת. טוב, בכל זאת, יש לה חומר מקור נהדר ושנון להתבסס עליו.

5. אבירם כץ

מבחינתנו אפשר כבר לסכם את הדיון: דנה מודן היא יוצרת הטלוויזיה הכי משמעותית שהייתה כאן ו"אבירם כץ" היא הממתק הכי גדול שנפלט ממדפסת התסריטים שלה מאז "אהבה זה כואב". זאת לא רק דרמה בלשית משעשעת ואפקטיבית, זו גם יצירה מלאת ניואנסים וסאבטקסט, ובמרכזה תצוגת משחק נהדרת של יחזקאל לזרוב שאולי סופסוף יתפוס את המקום הראוי לו בפרונט של הטופ של שחקני ארצנו. אה כן, ואם היינו בארה"ב, אין מצב שלא היו נותנים לצמד הבלשים שמגלמים מודן עצמה ויניב ביטון את הספין-אוף שלו. אולי מזל שאנחנו לא בארה"ב.

6. Slow Horses ("סוסים איטיים") (1)

מה היה קורה אם "המשרד" הייתה דרמת ריגול בריטית? הנה התשובה המצוינת של מיק הרון שלא רק כתב את אחת מסדרות רבי-המכר הכי טובות של המאה ה-21 בז'אנר הריגול, אלא חתום גם על העיבוד שלה לאחת מהסדרות הטובות של השנה בטלוויזיה בכלל. העונה השנייה הגיעה שמונה חודשים אחרי הראשונה, ועוררה חששות שלא תעמוד בסטנדרט שהציבה קודמתה – שכיכבה ברשימות הסדרות הטובות שלנו ב-2022 – מבחינת איכויות כתיבה, הומור מתוחכם ותצוגות משחק. מה שקיבלנו זה את גארי אולדמן במה שהולך ומסתמן כתפקיד חייו, עם קאסט תומך מושלם ודמויות שהולכות ומעמיקות וכיף עצום שהולך ומשתכלל. כן, היא טובה עכשיו אפילו יותר משהייתה, היא ההפך העקרוני והמוחלט של כל מה שחם בטלוויזיה עכשיו, ובגלל זה אנחנו מאוד מאוד אוהבים אותה.

7. Happy Valley ("עמק האושר")

בעשור האחרון ראינו לא מעט סדרות על שוטרות-בלשיות עשויות ללא חת, ובאמת שצריך לברך על קיומו של תת-הז'אנר הזה, אבל "עמק האושר" היא סדרה מליגה אחרת. שתי העונות הראשונות שלה ב-BBC ב-2014 וב-2016 הציבו סטנדרט חדש לכל הסדרות שבאו אחריה בכל הקשור לעומק הרגשי של העלילה והדמויות, ומשהו בחיספוס שלה היה יכול לעבור רק בטלוויזיה הבריטית שלא מפחדת מנשים מבוגרות שנראות ומתנהגות כמו נשים מבוגרת. בעונה השלישית והאחרונה שלה, שבע שנים אחרי, מזכירה שרה לנקשייר איזו שחקנית נפלאה היא ואיזו דמות מושלמת היא הבלשית קת'רין קאווד. נתגעגע מאוד.

8. Shrinking ("שרינקינג")

סופרגרופ של יוצרים שיושבים יפה על ספקטרום החמוד-מצחיק – ברט גולדשטיין (שכתב ב"טד לאסו" וכיכב בתור רוי קנט), ביל לורנס (גם "טד לאסו", אבל גם "סקראבס" ו-"קוגר טאון") וג'ייסון סיגל (נו, אתם יודעים מי זה) – נפגש לסדרה על פסיכולוג במשבר. האם זה יכול להיות לא חמוד? לא. עכשיו תוסיפו לזה תפקיד קומי נדיר של האריסון פורד, קראסט תומך של קומיקאים מצוינים ואת סיגל בתפקיד ראשי, וקיבלתם סדרה שבו זמנית מתפקדת כפיל-גוד (כי הלב תמיד שם עם אלה), אבל בניגוד לטד לאסו – לא מפחדת להביט ישירות על החלקים המג'ייפים של החיים. היא בעיקר אחת הסדרות היותר מהנות של התקופה האחרונה.

9. The Peripheral ("הפריפריאלי") (3)

העובדה שג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, יוצרי "ווסטוורלד", חתומים על הסדרה הזאת כמפיקים – רק פגעה בה. רגע אחרי ש"ווסטוורלד" נגנזה על ידי HBO אחרי שהתברברה קשות בעונותיה האחרונות, הגיעה "The Peripheral" לאמזון פריים, והשילוב בין השם של נולאן וג'וי לבין מציאות דיסטופית עתידנית וירטואלית ואווטארים מהונדסים גנטית התקבל בכאב ראש. אבל הסיפור כאן הוא אחר לגמרי, הוא מבוסס על ספר של וויליאם גיבסון ותסריט מהודק של יוצר הסדרה, סקוט בי. סמית', והוא יהיה מועמד רציני ביותר לתואר סדרת המד"ב הטובה של 2023 למרות שרק התחלנו. בניגוד ל"ווסטורלד" העמומה, "The Peripheral" היא סדרה חדה וחריפה שיודעת מה היא רוצה להגיד, ומה שהיא רוצה להגיד זה שאם חשבתם שהקפיטליזם המאוחר מזעזע עכשיו, לא תאמינו איך הוא יראה עוד יותר מאוחר.

10. Abbott Elementary ("בית הספר היסודי אבוט") (12)

אחד מהלהיטים הקומים הגדולים ביותר באמריקה, שטרם מצא את הקהל שלו בישראל. עכשיו זה עשוי לקרות, עם הגעת העונה השניה לדיסני+. הסיפור פשוט למדי – קומדיית מקום עבודה על בית ספר ציבורי בפילדלפיה והמורים שמלמדים בו. ואם בעשור ומשהו האחרון ראינו בעיקר מורים רעים, תלמידים מחרידים ופאניקה על מערכת החינוך, באבוט לכל הפחות יש מורים שבאמת אוהבים ללמד. הסדרה של קווינטה ברונסון היא לא הסדרה הכי מתחכמת, וזה בדיוק התחכום שלה – סיטקום הפיל-גוד של התקופה, שנשען על מסורות סיטקום ותיקות (בדגש על ז'אנר המוקומנטרי הכבר שחוק), ופשוט עושה את זה מצוין. דמויות חביבות שמרגישות אמיתיות, סיטואציה מוכר אבל סיפור ספציפי, דיאלוגים שנונים שלא באים על חשבון אמינות ובעיקר לב טוב. זו גם סדרה אפרו-אמריקאית שמצליחה, באופן יחסית נדיר, לכבוש גם את הלב של מידל-אמריקה. ותאמינו לנו שגם את שלכם. העונה השניה שלה כבר ממשיכה את ההייפ מפרסי האמי, אל תחכו לשלישית.

11. Hello, Tomorrow! ("שלום, מחר!")

הביקורות היו קשות ונוקבות, אבל למי אכפת. הדרמה הקומית החדש של אפל TV+ היא אולי לא גרסת מד"ב של "מד מן" כמו שהטריילר שלה גרם לרבים לקוות, אבל היא קסם גדול וכיפי עם פרודקשן דיזיין מהחלל החיצון, סדרה שנמצאת הרחק מחוץ לשטאנץ הסטנדרטי של ערוצי הסטרימינג וניסיון מרתק לייצר מד"ב שאינו תלוי במד"ביותו ונשען בעיקר על החלום ההיסטורי של האמריקאים בשנות ה-60 לגבי עולם העתיד. בילי קרודאפ נהדר בתפקיד הראשי, את הנק אזריה תמיד כיף לפגוש, את אליסון פיל אנחנו רואים בכל מקום. מה רע.

12. איסט סייד

הסדרה הישראלית המדוברת ביותר של השנה עלתה לפני שבועיים בכאן 11 וכבר עכשיו אפשר לומר שהיא– ובכן– מורכבת– וגם– אממממ, ובכן, אנחנו בעיקר נצטרך להמשיך לצפות בה ולראות כל פרק ופרק אולי פעמיים כדי להבין מה אנחנו חושבים עליה, וזה אומר שהיא די בהכרח סדרה טובה כי אנחנו לא זוכרים מתי בפעם האחרונה סדרה ישראלית הכריחה אותנו לחשוב. מה שכבר אפשר להגיד: זה יהודה לוי בתפקידו הטוב ביותר. וזו הסדרה הכי אמיצה מבחינה אקטואלית שראינו מזה זמן רב. וזה כבר לא מעט.

13. Ginny & Georgia ("ג'יני וג'ורג'יה")

בין כל הזומבים, הדיסטופיות, הקרינג'ים והווירדוז, צריך גם סדרה כזאת. פשוט דרמה מתוקה-מרירה על אמא ובת, גרסת הנגטיב של "בנות גילמור" אולי, עם הרבה כאבי לב והרבה מתיקות וחום ודמויות שאשכרה אכפת מהן. "ג'יני וג'ורג'יה" היא בפירוש לא מאסטרפיס והיא גם לא מתאמצת להיות, ודווקא הקלילות הזאת וחוסר היומרה הופכים אותה לסדרה מרעננת מאוד בנוף הנוכחי, כמעט מעוררת נוסטלגיה לסדרות הדרמה של תחילת המילניום. ואמרנו שאנחנו אוהבים מאוד מאוד את אנטוניה גנטרי שמשחקת את ג'יני ושהיא הולכת להיות כוכבת ענקית? תרשמו שאמרנו.

14. Kindred ("קשרים מהעבר") (13)

מסע אחורה בזמן נשמע כמו כיף גדול, אלא אם אתם אישה שחורה. או יהודי. או חולה אסטמה בלי משאף. בקיצור, כנראה שעדיף לרובנו לא לחזור אחורה בזמן, ואם בכל זאת אז כדאי לבוא חמושים. זה פחות או יותר גם הרעיון מאחורי "Kindred", המבוסס על ספרה של סופרת המד"ב המהפכנית אוקטביה באטלר, ובו אישה שחורה מלוס אנג'לס ב-1976 שמוצאת את עצמה נזרקת אחורה בזמן אל מטע העבדים במרילנד שבו הוחזקו אבות אבותיה. העלילה הסוחפת חוצה את גבולות ז'אנר המד"ב, ועוקבת אחר הגיבורה שמזגזגת בין שני קווי הזמן ונאלצת לעשות בחירות קשות כדי להמשיך ולשרוד בעבר כדי לחזור להווה, והדרמה אינה חוששת להיות פוליטית, רדיקלית ובלתי מתנצלת. מלורי ג'ונסון, שחקנית כמעט אנונימית, עושה כאן תפקיד ראשי מוחץ בעוצמתו ומסדרת את עצמה כנראה בהוליווד הרבה שנים קדימה, וגם יוצר הסדרה, ברנדן ג'ייקוב-ג'נקינס, היה מוכר עד היום בעיקר כמחזאי אמריקאי מבטיח וזו עבודתו הראשונה בטלוויזיה. דברים יפים קורים כשנותנים לאנשים את הצ'אנס של החיים שלהם.

15. חאנשי (6)

הסדרה הפרועה שיצרה עליזה חנוביץ' (עם מיקי טריאסט ואהרון גבע) ל-HOT היא הרבה דברים: מצחיקה, מוזרה, מלחיצה, ביקורתית – אבל יותר מכולם, יש מילה אחת שמצליחה לתאר אותה. חרמנייה. והיא לא בהכרח מינית, אבל איזה מנוע דמות מדהים שמצליח להגיד הרבה, ובמעט גבולות. חנוביץ' מתגלה כדמות כריזמטית שמנפצת שמרנות דתית ומזדיינת באופן סמלי עם הציונות ואהבת ישראל ההיפר-מינית של יהודים אמריקאים. ההומור קצת מוזר, היא עצמה דמות קצת מעצבנת, אבל המכלול נאסף בצורה יפה ומצליח אף לצבור תאוצה אחרי הפרקים הראשונים ברמה של חאנשי עצמה. הופעת האורח של שחקן ענק כמו הנרי ווינקלר היא רק הדובדבן שעל הקצפת, שכנראה בעצמה נערמה על חזה של חייל קרבי מזרחי לוהט.

16. Star Trek: Picard ("מסע בין כוכבים: פיקארד")

כן, אנחנו יודעים. וכן, גם אנחנו חשדנים. העונה השלישית של הסדרה הזאת התחילה מצוין, אבל כבר היינו בסיבוב האינטרגלקטי הזה, לא? הרי גם העונה הראשונה של "מסע בין כוכבים: פיקארד", סוג של סדרת-איחוד של "הדור הבא", כנראה סדרת "מסע בין כוכבים" האיקונית ביותר (לא לריב, חנונים יקרים שלנו) התחילה כל כך מבטיח ונגמרה כל כך מאכזב. אז כן, יש סיכוי שבעוד כמה שבועות גם אנחנו נתלוש את השיער עד שהקרקפת שלנו תיראה כמו זו של פטריק סטיוארט (הנפלא, הוא תמיד נפלא, גם בעונות הגרועות הוא נפלא) מול פרק סיום הזוי ותלוש. אבל כרגע, הקאמבק הזה – שכבר מאחד את כל הקאסט המקורי לאחלה הרפתקאות חלל וגם מפיל סצינות מרגשות (על אמת) אחת בין השניה, בין היתר בזכות הכימיה המופלאה בין פיקארד לד"ר קראשר (גייטס מק'פאדן) – מרגיש כמו הדבר האמיתי. חבל שהיינו צריכים לעבור שתי עונות של בולשיט בשביל להגיע לכאן, אבל פחות קיבלנו משהו. נראה לנו. בחייאת, פיקארד, אל תשבור לנו את הלב הפעם.

17. קרתגו (16)

ניסוי ענק של כאן 11, בהובלתם של רשף וינץ לוי, בדמות דרמה היסטורית שהיא גם קומדיה פרועה שהיא גם לא אותנטית בדיוק כמו שהיא מקורית לחלוטין. תערובת סיפורים צבעונית בהפקת ענק, ויצירה מוזרה מאוד – ובדיוק בגלל זה משמח שהיא הגיעה. היא לא חפה מבעיות – ואנחנו לא מדברים על כמה היא מתעדת או לא סיפורים אמיתיים – אבל יתרונותיה הרבים מכפים על החסרונות, והכתיבה השנונה לצד הסיפור המטורף שבליבה מצליחים להפוך אותה ליצירה מעניינת לכל הפחות, וסוחפת ברגעיה הטובים ביותר. זה לא טרנטינו, כמו שטל פרידמן היה נוהג לומר – אבל זה בהחלט לוקח את הפרעות של התאגיד למקומות חדשים.

18. Mythic Quest ("מסע אגדי") (4)

עם תחילת "מסע אגדי" היה לא לגמרי ברור האם באמת יש צורך בעוד "עמק הסיליקון" רק על חברת גיימינג, והאם באמת רוב מקאלהני זקוק לעוד פרויקט בנוסף לעונה ה-113 של "פילדלפיה זורחת". רק שאיכשהו, התשובה מצליחה להיות: כן וכן. "מסע אגדי" מראה מנעד חדש ומפתיע ליכולות הקומיות האינסופיות של מקאלהני (שיצר את הסדרה גם עם צ'רלי דיי ומגאן גנץ, גם היא מיוצרי "פילדלפיה") – מסתבר שהוא טוב וחד לא פחות גם בקומדיית מקום-עבודה די קלאסית, שלפעמים מעזה להיות אפילו סנטימנטלית באופן שסדרת האם בחיים לא תרשה לעצמה. כמו כן, בכלל לא חייבים להתעניין בגיימינג בשביל ליהנות ממנה – אבל זה בהחלט עוזר.

19. 1923 (11)

כל סדרה שמתחילה עם הלן מירן רודפת אחרי אדם בעודה מחזיקה שוטגן היא סדרה עבורנו. תוסיפו לזה את הריסון פורד בתפקיד קולנועי ראשון בסדרה על משפחת קאובוים מראשית המאה ה-20 שנאלצים להתמודד עם מפגש עם העולם החדש, ותקבלו את אחת הסדרות הכי מפתיעות של התקופה האחרונה. והיא ממש לא באה משום מקום, שכן מדובר בסדרה נוספת מהעולם הטלוויזיוני של "יילוסטון", סיקוול ל-"1883", שבעצמה היתה פריקוול לסדרה המקורית. ככה זה כשהמקורית היא גם הלהיט הכי גדול כרגע באמריקה. "1923", בכל אופן, מתהדרת ביותר מרק קאסט מדהים, ומצליחה לייצר מערבון מודרני שמספר על כיבוש המערב הפרוע על ידי עירוניות וטכנולוגיה. וכבר אמרנו שהריסון פורד מגלם שם קאובוי והלן מירן עם שוטגן?

20. The White Lotus ("הלוטוס הלבן") (2)

העונה השנייה של "הלוטוס הלבן" הייתה יכולה ליפול בשתי מלכודות טלוויזיוניות מהותיות: 1. עוד סדרה על "אנשים עשירים מתנהגים לא יפה" (ראו: "היורשים", "התעשיה", או אפילו "מיליארדים" אם בא לכם ללכת קצת אחורה), 2. מיני-סדרה שההצלחה שלה דרשה להרחיב את הנוסחה לעונת נוספת. אבל מייק וייט ("מוארת", "בית ספר לרוק") הוא פשוט תסריטאי מנוסה מדי בשביל ליפול במלכודות האלה, וכך עונת סיציליה של "הלוטוס הלבן" מצליחה להרגיש בו זמנית מוכרת מאוד וגם חדשה לחלוטין. עם קאסט חדש כמעט לגמרי (מלבד ג'ניפר קולידג', כמובן, וגם ג'ון גריס. אבל בעיקר ג'ניפר קולידג'), אותה עין חדה לטיפוסים, סיטואציות וקלישאות אבל גם קצת יותר חמלה לרוב המעורבים בדבר, העונה השנייה של "הלוטוס הלבן" נשענת הרבה פחות על דרמת קרינג' (כן, זה הגלגול החדש של הומור קרינג') ונותנת הרבה יותר מרחב לסאטירה שלה. אנחנו משוכנעים לחלוטין שגם העונה השלישית, שאמורה להתרחש בריזורט במזרח הרחוק ("העונה הראשונה הייתה על כסף, השנייה על סקס והשלישית תהיה על רוחניות ומוות", הבטיח וייט עם תום העונה השנייה) תהיה נהדרת.