הקלט סדרה זו: עוד סיבה טובה להציל את תאגיד השידור הציבורי

מחזות זמר הם ז'אנר שנוי במחלוקת. יש תחושה שהעולם מתחלק לאנשים שמאוד אוהבים אותם, ולאנשים שלא. אני, למען הגילוי הנאות, שנים לא הבנתי מה הקסם בהם. מה ההיגיון בזה שברגע אחד, מלא אנשים קמים, רוקדים ושרים, משום מקום. לקח לי זמן להתבגר בנושא. הז'אנר נמצא כעת בשיאו (לכו לראות את "מרשעת"), ולא מפתיע לפגוש סדרה שחוגגת את המיוזיקל על המסך שלכם, ואפילו בכאן חינוכית.

>> רשף שי: "המציאות נוחה לסאטירה, אבל לא לשום דבר אחר" // ריאיון
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות ודוקו אחד שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "אל תגיד כלום": בסכסוך הזה אין טובים ורעים. וזה לא מזכיר כלום

"הסדרתיים" היא דרמה מוזיקלית יומית, תת-ז'אנר שאין מספיק ממנו בישראל. השם הכי זכור שנדבק לסוגה הזאת היא כמובן "השיר שלנו". חוץ ממנה – לא היו עוד רבות. בכלל, בישראל אוהבים מחזות זמר בעיקר כשהם בתיאטרון, לא כל כך בקולנוע ופחות מכך בטלוויזיה, כך ש"הסדרתיים" בולטת בנוף מהרגע הראשון.

מדובר בסדרת נוער חדשה שעולה בתאגיד השידור הציבורי, ומספרת את סיפורם של שניים – רון וגאיה, שניים שלא ממש הסתדרו אף פעם בבית הספר שלהם. במסגרת תאונה היסטורית, הם נשאבים לתוך סדרת הנעורים הניינטיזית "נווה עלומים", מעין פארודיה מודעת לעצמה על סדרות התיכונים האמריקאיות שעליהן גדלנו – מ"הצלצול הגואל" ועד "תיכון סוויט ואלי" (שלא לדבר על סרטים כמו "ילדות רעות") – אותו יקום מוכר שבו לכל ילד יש אפיון סטריאוטיפי משלו, הטובים והרעים מנוסחים בצורה ברורה ובעיקר – יש מקובלים ויש שלא.

פורמט התיכון של "נווה עלומים" אולי קצת מודבק מדי למודל האמריקאי (תיכונים בארץ פשוט לא נראים ככה), אבל ברור שמה שמנסים למכור כאן זו קלישאת תיכון. ההבנייה החברתית שבתוכו, לעומת זאת, מאוד משקפת את חוויית התיכון גם בארץ – החלוקה הברורה מאוד בין מקובלים ללא מקובלים, והנטייה לתייג ילדים לתוך משבצות. נדמה לי שעל המתח הזה הסדרה יושבת – האם אפשר לשבור את הקלישאה הזאת? או שכולנו נידונו להמשיך ולתחזק אותה?

הדבר הבולט הראשון בסדרה הוא כמובן המוזיקה. מי שאחראי עליה הוא אמיר לקנר, שמוכר בעיקר בתור האיש שמאחורי תופעה מוזיקלית גדולה אחרת תוצרת התאגיד – השירים של "זהו זה". לקנר היה הרוח המוזיקלית החיה מאחורי הביצועים המקוריים, היה אחראי על העיבודים וגם על העבודה עם הזמרים. את הרוח הממזרית שהוא הביא מדי פעם לביצועי "זהו זה", אפשר למצוא גם כאן.

המוזיקה עושה גם כבוד מאוד גדול לעולם ההיפ-הופ. יש ראפר בכיר למדי בקאסט (ג'ימבו ג'יי, המכונה גם "עומר הברון") והשירים תמיד מפלרטטים על הגבול השחור – כמו רוב הפופ שאנחנו שומעים. במובן הזה, הסדרה עדכנית מאוד וכיפית למדי. שמות מוכרים נוספים שנמצאים בסדרה הם דיאנה גולבי (שמגלמת את ד"ר גולדפיש, המדענית שמנסה לחלץ את רון וגאיה מהיקום המקביל), טלי אורן שמגלמת את ראש העירייה המרושעת שמנסה להרוס והכל לבנות קניון במקום, וגם אוראל צברי שמגלם את מנהל בית הספר.

אבל מה שמחזיק כאן את העסק מעל הכל הוא הכתיבה הסאטירית החכמה, תוצרת שני היוצרים, יגאל שפירא (שעמד מאחורי "הישראלים", הסדרה של שלישיית מה קשור ברשת) ורשף שי – מי שמוכר לכם אולי מטוויטר, ומתפקד כאחד הכותבים הפוריים של השנים האחרונות בסדרות כמו "קופה ראשית" וכמובן ב"ארץ נהדרת". הכתיבה היא הדבר שתפס אותי בסדרה: העובדה שהיא לא מהססת לצחוק על הקלישאות התיכוניות, המודעות העצמית בכל שנייה ושנייה, והאירוניה הגדולה סביב עולם הטלוויזיה בכלל וסדרות נוער בפרט. הם יודעים לצייר נהדר את הקלישאה, אבל גם לתקוע בה את הסיכות הקטנות כדי שנבין את הפייק.

ב"סדרתיים", כמו בהרבה תוצרים של כאן (בחינוכית ובכלל) יש מעין "רוח תאגידית", אם אפשר לקרוא לזה כך. ביצירות של התאגיד אפשר למצוא מעין חוט שני של צניעות, של מודעות עצמית, של אירוניה, של רספקט לצופים ושל רעננות שלא חוששת לחדש ולהעז. במיוחד בימים האלה, שבהם השידור הציבורי שוב נמצא בסכנת סגירה על ידי אפסים, כדאי לחגוג את הרוח הזאת. היא הביאה משב רוח מרענן למסכים שלנו וזה אף פעם לא מובן מאליו. בטח לא כשמסתכלים על שוק הטלוויזיה שמחוץ לעולמות התוכן האלה.

יש כאן הרבה הומור, אבל גם אהבה גדולה לסדרות תיכון, לשירים, וליכולת לספר סיפור באמצעות מוזיקה. כלומר, למחזות זמר. וכן, ברבות השנים גם למדתי להתאהב במחזות זמר. משהו בסרקזם של גילאי 25-15 (וכולנו היינו שם) קצת נמס עם השנים, ואפשר יותר להתרגש מדברים וגם לאהוב. ולמקום הזה שנפתח בלב, "הסדרתיים" נכנסת.
>> "הסדרתיים", עכשיו בכאן חינוכית