הראמן הטוב בארץ ומקום לפגישה אנושית. העיר של אופק יפרח אזולאי

אופק יפרח אזולאי, רווק בן 30 מתל אביב, נולד וגדל בקריית אתא בבית מזרחי מסורתי, התחנך בבית ספר דתי ובגיל 18 יצא מהארון לאחר שעבר לבית ספר חילוני ועזב את הדת. לאמא שלו סיפר שהוא הומו בחשש כבר בגיל 17 ולאבא שלו חובש הכיפה סיפר בחשש גדול עוד יותר. לשמחתו הם קיבלו אותו מהרגע הראשון. לאחרונה הוא פעיל בטיקטוק ובאינסטגרם ומעלה סרטונים ישירים וחדים המבקרים את הקהילה הגאה שהוא חלק ממנה: סצנת הפייק בעידן הסטורי והאינסטגרם, חדרי כושר, מסיבות ועוד.
השיר "אדם" הוא הסינגל הראשון שלו מתוך אלבום בכורה שבדרך. "הוא נכתב על בחור אמיתי", מספר יפרח אזולאי, "אבל מספר את סיפורם של הומואים רבים בתל אביב. הוא חוגג את החופש, הבחירה והשפע הגברי, אבל גם מבקר אותו ומבכה עליו באותה נשימה. כשכולנו נמצאים במירוץ אחרי עוצמה וכוח, יש בנו במקביל גם את הרצון למלא את החור בלב ולחבק את הילד הקטן שהיינו".

>> קפה ביתי קבוע וגינה שמקבלים בה תשובות // העיר של יורם רובינגר
>> חוף לנשום בו אהבה ויקום נסתר עם חומוס // העיר של רות דולורס וייס

1. צומת רוטשילד/אלנבי

אוהב את הרעש והתזוזה. ציר מרכזי שמחבר לכל כך הרבה מקומות ביום יום שלי. עובר שם לפחות פעם ביום – ג'סמינו ב-2 בלילה זו אהבה ללא גבולות, למשל. רחוב רוטשילד גם מוזכר בשיר שלי כמקום שבו הגיבור אוהב "לצוד בחורים בעיניים", כתבתי אותו על בחור בזמן משמרת כשהייתי מארח במסעדה ברוטשילד.

2. קאנטרי העלייה

המקום עם ריכוז הגייז הגדול במזרח התיכון כנראה – זה יכול להיות כיף חיים ולפעמים גם יכול להלחיץ. יש לי שני מצבים: מצב חברותי ומצב של "לא לפנות" שאפשר לזהות אותו כשאני עם אזניות גדולות ואדומות, ואז אני בא נטו להתאמן. כשבא לי לפנק את עצמי אני מסיים את האימון בג'קוזי עם חברים או על הגג. אני גם אוהב לעבוד בקומה ארבע ולסרוק מהחלון חתיכים שנכנסים ויוצאים. העלייה 28

3. תתרבות

הקפה החדש של רון כחלילי ויוסי אוחיון בכרמל. ישבתי שם לא מעט בזמן האחרון כדי לטפל בענייני המוזיקה, צילמתי בגן שממול גם כמה רילסים די מוצלחים לאינסטגרם. להגיע לתתרבות מרגיש כמו לבוא הביתה. הרבה זמן חיכיתי למקום כזה שמזמין פגישה אנושית, בטח לידיים החמות של רון ויוסי. רואים שם אנשים מכל הסוגים עם אפס שיפוטיות או העדפה וזה מנחם. הכרמל 12

4. שוק לוינסקי

בסוף הדבר שהכי מרגש אותי זה שוק ואנשים, דברים שמזכירים לי גם קצת את המקום שבאתי ממנו. שוק לוינסקי הוא הכי כזה. מצד אחד הכי תל אביבי עכשווי, מצד שני המגוון והעושר, הריחות, שישי בצהריים, החומוס, הבורקס – אלו הדברים שהכי עושים לי את זה.

5. מנטנטן 

נכון להיום הראמן הטוב ביותר בישראל. היחיד שמזכיר לי את הטעמים של הראמן שאכלתי ביפן. לא פחות חשוב זו האווירה – קירות העץ והגרילנדות עם שירי JPOP, שלא לדבר על האיזקיה – הבר הצמוד – תמיד רגוע ותמיד נעים. מוזיקה לא רועשת מדי שזה פלוס אדיר למופרע קשב וריכוז כמוני. נחלת בנימין 57

מקום לא אהוב בעיר

נתיבי איילון. כשגרתי בשכונת יד אליהו, שהיא שכונה אהובה ומהממת, הדבר היחידי ששנאתי זה לחצות את איילון בכל בוקר. זה הרגיש כמו חציית ים סוף, זו תודעה אחרת לגמרי. אני אשמח אם מישהו ייקח את היוזמה ויעביר את נתיבי איילון לרמת גן וגבעתיים. תודה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש ופתח לך את הלב?
"מכניס, אבל עד כאן!". אני מוצא את עצמי נמשך למופעי הוידויים של ג'ייסון דנינו הולט. הידיעה שכולנו מחזיקים בסודות, בפחדים ומבוכה משחררת מאוד, בטח כשעושים את זה ביחד. היא מרגיעה ומזכירה שיש המון כוח ועוצמה ברגישות ובפגיעות, בסדקים דווקא.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "סוס בלי שם" של אסף אסולין העיף אותי ממש. יצירה עדינה של אמן מוכשר ועדין שנוגעת בשאלות קיומיות עם סיפור רקע פנטסטי. התקופה האחרונה בהחלט מזמנת הזדמנות לשאול שאלות על כל מיני דברים שנראו לנו כברורים מאליו עד עכשיו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המטה להחזרת החטופים. חד משמעית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שהתמסר למאבק להחזרת החטופים ומגיע להפגנות על בסיס שבועי, אני מעריץ שלו, במיוחד עכשיו עם האלימות המשטרתית שהעלתה הילוך. זאת הזיה.

מה יהיה?
תלוי באיזה יום שואלים. יש ימים שאני בטוח שהכל הולך לעלות בלהבות ויש ימים שבכל זאת יש בי תקווה שיגיע תיקון אוטומטי בקרוב, כי ההיסטוריה מלאה בזיגזגים ועכשיו אנחנו בימים של "למטה". רוב הזמן אני משתדל לדבוק באפשרות השנייה.