לאמן אמיר נוה יש חניה סודית שבה הוא גם משחק שח. זו העיר שלו

אני מגיע לגבעה הזאת בדרך כלל אחרי שאני יוצא מהבית, מתיישב עד שנגמר הרגע וממשיך לסטודיו. יש משהו מאזן בלראות את תל אביב מרחוק, ובעצם כל עיר נראית מרחוק קצת כמו השקר שלה עצמה. אם מסתכלים לכיוון צפון, המבט עובר במעין במת אבן שניצבת בקצה המדרון ומכאן והלאה תל אביב מתעתעת בשקט שלה. אפשר לראות את כל קו החוף. זה אזור תיירות וממש נקי כאן. זה לא שאני זקוק לניקיון – דווקא הזוהמה (שעוד נגיע אליה כשנדבר על המקום הבא) מרגשת לא פחות, אבל כאן על הגבעה הזו מתרחשים דברים שלא אופייניים לתל אביב. אפשר להגיד שמכאן העיר יפה בעיני. בשעות המוקדמות אין כאן כמעט אף אחד, והרגע הזה שפעמוני הכנסייה מצלצלים מזכיר לי את פריז ואז המואזין מתחיל להתפלל וזה מזכיר לי את סבא שלי; אבל הכל מרחוק במסווה של יופי. אני אוהב את השקר הזה בייחוד כי על אף שאני כאן כבר יותר מעשור, תל אביב היא לא באמת העיר שלי.

בעצם עד שעברתי לכאן לפני עשר שנים, היה משפט כזה שהדבר הטוב ביותר בבאר שבע הוא קו 370, הקו הישיר לתל אביב. בעצם זה דבר שנאמר על כל קו שיוצא מעיר זו או אחרת בישראל לתל אביב. היום אני יכול לומר שזה נכון, אבל בכיוון ההפוך. אני זקוק לצאת מכאן לפעמים.

מאחורי רחוב שוקן יש מיני אזור תעשייה, שאפשר למצוא בו את כל הפסולת הכי מיוחדת: שאריות של מפעלי דפוס, ערימות דפים שנזרקו, כל מיני קרשים וזכוכיות… סוג של גן עדן. לפני כמה חודשים מצאתי שם ערימת בריסטולים שהיו מוזרים כל כך בצבע הכתום שלהם, משהו תעשייתי מאד שמייצג באסוציאציה מיידית את תרבות הצריכה הסתמית. עשיתי מהם עבודה שמורכבת מ-12 בריסטולים שצמודים זה לזה ויוצרים עולם אין סופי של אינטראקציות חברתיות, דמויות שממלאות את כל המשטח בצפיפות גדושה, כל מיני ריטואלים ויחסי כוחות, מאות בני כלאים שנידונים לחיות זה עם זה. כך נוצרת מעין מפת מיקרו שמהווה חלק מאוד משמעותי בפרויקט שאני מציג עכשיו במוזיאון עין חרוד.

ברחוב פלורנטין פינת נחלת בנימין יש לי חניה סודית. ככל שמצוקת החניה בעיר מחמירה אני משתדל להיות יותר דיסקרטי לגבי זה, כך שאני לא באמת מתכוון לתת נקודת ציון. אבל בין כמה עצים, אני חושב, מסוג מכנף נאה, שכולם מכוסים בשיח עצום של בוגונוויליה לבנה, יש פינה ללא אספלט מוסתרת כזאת. אולי זה בכלל חצר של בניין נטוש. בשעת צהריים מוקדמת אני מוצא שם לרוב את גרגורי, או כמו שאני קורא לו: מגנוס. הוא מנקה רחובות ושם הוא מסתתר מהפקחים של העירייה שלא יראו שהוא בעצם לא עושה שום דבר. התחברנו, אני וגרגורי, וכמעט כדרך קבע אני מציע לו התערבות על קפה מהסיטי (בית הקפה שבפינה)  ומוציא את ערכת השחמט שלי. אבל בגלל שגרגורי היה מועמד לרב-אמן אני תמיד מפסיד.

אני נמצא בסטודיו שלי בפלורנטין כבר שבע שנים, וזה המקום הכי יציב וקבוע בחיים שלי – תעודת הזהות הכי אמינה לאדם שאני: הגג דולף, הרצפה עקומה, אבל הוא מלא בעולמות פנימיים שלשמחתי המקום הזה מאפשר לי להיפגש איתם.