התסריטאי אריק שגב כבר לא יוצא למקומות. אבל לאלה הוא מתגעגע
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: התסריטאי (בנות הזהב, אולי הפעם) שממתין לעליית הסדרה החדשה שלו "אנשים מתים" בתאגיד השידור. את רוב זמנו הוא מבלה כעת בבית ובאיכילוב, אבל מתגעגע מאוד למקומות הבאים
הסדרה שאת כתיבתה לתאגיד השידור סיימתי לאחרונה (מתי היא תעלה? שאלה טובה, חוששני שלעולם לא) מתרחשת בין השאר במקומות האהובים עליי – בית הקברות טרומפלדור (אני טיפוס כזה), כיכר מסריק (קפה תוצרת הארץ לנצח. היי מישל), גן מאיר (למרות שלדעתי שכתבתי את הסצינה הספציפית הזו מחוץ לסדרה), השקמים המעטים שנותרו בתל אביב והרעש הסימפוני של נשירת הפירות שלהם בערבי האביב, והכי תל אביבי – הפרק בו הגיבור נאלץ לשהות חודש בעיר הולדתו ומבין עד כמה אינו מסוגל לחיות במקום אחר.
וכמובן שבאיכילוב. חמש השנים האחרונות שלי נחיות בצל כשל הכליות שלי מה שאומר שהמקום התל אביבי שאני מבלה בו הכי הרבה (מלבד מרפאת הדיאליזה) הוא הבית שלי, אבל כשאני הולך ממנו לאיכילוב שלוש פעמים בשבוע דרך רחוב מאנה, גינת דובנוב וצייטלין – שמהווים יחדיו קיבוץ שקט ורגוע כמה מטרים משאון דיזנגוף וכיכר רבין ומשמעותה ההיסטורית, אני חש כמה אני אוהב את תל אביב אהבת נפש.
את הארכיטקטורה האקראית, את הדרך בה האזורים המתוכננים שלה בכל זאת הופכים כיאוטים, ואת הדרך בה היא תקבל אותך כמו שאתה, ואפילו תבקש שתקרא לעוד חבר'ה. ובעיקר אני מתגעגע לילד שגילה את אהבתו הגדולה, וברוח זו הייתי רוצה לדבר דווקא על חמישה מקומות שאני מתגעגע אליהם:
1. חומוס רחמו ובניו
אוי רחמו הגדול, הקורבן האחרון לעת עתה של עבודות הרכבת הקלה. לצד כל מיתוס ירושלים שהגיע הזמן לגדוע ובגרזן הבה נכריז בקול – החומוס הירושלמי ברובו מאכזב. זה לא חוכמה להביא כהוכחה את החומוס של יאפה, בתל אביב יש לא מעט מקומות של חומוס נהדר שמיוצר בידיים יהודיות. רחמים הביא אתו מתכון משפחתי ממצרים שהתבטא בחומוס פול אלוהי שזכה למועדון מעריצים עוד כשהרחוב נקרא "דרך פתח תקווה", מסבחה חלקה, פלאפל עשוי פול ובעיקר הסירוב לעבוד עם כרטיסי אשראי או עם וולט שבדיעבד מנע מהמקום לשרוד את הקטסטרופה החולדאית האחרונה. השלט עדיין מתנוסס בדרך בגין מן הסתם כדי לפתות אזרחים תמימים, אבל בעיקר כדי להעלות את השאלה איך איזשהו עסק כן הצליח להחזיק במקום הזה כל כך הרבה זמן?
2. המיזנטרופ
יש משהו יותר תל אביבי מלשבת בבית קפה עם לפטופ? כנראה שרק לשלם עשרים שקלים על כוס קפה. עידו אנג'ל מצא בזמנו פתרון אידאלי לזה ופתח במרכז בעלי מלאכה חלל עבודה שבו היית מקבל עמדת עבודה עם חיבור לאינטרנט ופסקול פסנתר ענוג בסכום מצחיק שכלל שני בונוסים: קפה חינם בכמויות שמנעו ממני שינה ליממות שלמות גם אחרי שסיימתי לכתוב שם את הגרסה הישראלית ל"בנות הזהב", ופינות העישון ברחוב שהפכו לכנסי פרחי הכתיבה התל אביביים. המיזנטרופ עבר לוקיישן ואז נסגר, ומאז פתחו את מרכז אריק איינשטיין הידידותי והמואר שבהחלט אפשר לכתוב בו – אבל זה פשוט לא זה.
3. קולנוע גת
אז האם 'ספרות זולה' היה אכן כזה סרט טוב או שהפריז פריים בפתיחה על גבי מסך ענק יותר ממה שתוכלו לדמיין כאשר Misrilou מבצע באמצעות מערכת דולבי פלישה לתוך המוח – קבע מראש שחווית הצפייה בסרט עומדת להיות משמעותית עבורי? שלא תטעו, קולנוע גת לא היה רק קולנוע – הוא היה היכל, ובהיכל הזה סרטים לא היו דבר שמפסיד לכל אורכו למסכים קטנים ועלובים, אלא אירוע שאתה עולה אליו לרגל, מנווט לפוסטר הענק שחולש על כל שדה הראייה שלך. ורק סרט אחד מוקרן, פה זה לא קניון.
4. פיקדילי
ולמה לא ללכת פול בומר ולהתגעגע לחנות דיסקים. ולא סתם לחנות דיסקים אלא לחנות דיסקים צפופה עם מדפים ערוכים באקראיות מיומנת שממנה ברור שבעל המקום מבין במוסיקה, אבל הלקוח די על הזיבי שלו (מה שהתבטא יפה לאחר מותו של פרנק זאפה בניינטיז המוקדמות כשהחנות התחדשה במדף שלם, וצפוף, של קטלוג זאפה המלא שלאחר שכנראה שהסתערו עליו פחות קונים מהצפוי – התנוסס מעליו פתק "קנו זאפה, זונות").
זמינות מוזיקה לא האטה את יצירתה, אבל ספק אם תכירו את השמחה הלא תתואר כשאפשר לקנות דיסק בארבעים שקלים ואפילו פחות ואז אפשר לקנות יותר מדיסק אחד ויש בחנות מגוון באמת עצום, לא רק אמצע הדרך וראש מצעדי המכירות אלא דברים שאף אחד לא מביא לראשון. כמו נגיד "לונדון קולינג" שהייתי צריך לנסוע מראשון עד כיכר דיזנגוף כדי למצוא (במדף הפאנק הבריטי למה לא פשוט לפי סדר האלף בית? כי הם לא עובדים אצלכם, זה למה). הרבה לפני שפיקדילי נסגרה היא איבדה את ייחודה לטובת המדפים המסודרים של טאוור רקורדס והמוכרות האדיבות והיחפות של סופר זאוס, אבל אהבה ראשונה לא שוכחים.
5. השסק
פעם הייתי צעיר, בריא, פעיל ומועסק, ואז כתבתי סדרה בשם "אולי הפעם" (מה שאומר שגם כתבתי את העונה השנייה והנוראה שלה. ללמדכם שיעור למקרה שלא הבנתם את המשל על איקרוס). בסדרה הזו היה סט של בר בו הגיבורים החליפו נוזלי גוף ובדיחות שואה (זו הייתה סדרה מיוחדת) שעוצב כה נאה ואפלולי שצופים אשכרה חיפשו היכן מצאנו את הלוקיישן. ברם היה מדובר באולפן שנבנה בהרצליה, אבל את מעצבי הסט שלחנו לסיבוב התרשמות ב"שסק" המנוח שבלילינבלום החי. קטן מספיק כדי שלא תלקה באלם חברתי ועם זאת מספיק גדול שתוכל למצוא בו את הפינה שלך לעשות בה גישושים רומנטיים ראשונים או סתם לתפוס קיר ולרקוד בו את ריקוד הרווקים האשכנזי (להיצמד לקיר ולהניד בראש כמו בובת דשבורד). והכל לצלילי מוזיקה אקלקטית של די ג'ייז שאתה מכיר בשמם הפרטי. חבל שלא ידעתי אז כמה מאושר אני יכול לחוש, ושזה לעולם לא ישוב.
הסדרה החדשה "אנשים מתים" של אריק שגב מתוכננת לעלות ב"כאן" – תאגיד השידור