מעגלים של התנגדות ותקווה והחומוס הטוב בארץ. העיר של ברק הימן
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: יוצר ומפיק הדוקו ברק הימן לוקח אותנו למסע יפואי בין תקווה וייאוש, בין קולנוע ושחייה בים, ובין שמורת טבע של אנושיות לשמורת טבע של פאתה. זאת העיר שלו
>> ברק הימן הוא במאי ומפיק דוקו, עומד בראש המחלקה לקולנוע במדרשה לאמנות במכללת בית-ברל, ותמיד שמח לדבר באופן אישי עם כל מי שמתעניין בלימודים שם. מוזמנות ומוזמנים לשלוח לו מייל אישי והוא מבטיח לענות: barakos@beitberl.ac.il; ביום חמישי הקרוב (12.1) יוקרן בקולנוע יפו סרטם האחרון של האחים תומר וברק הימן, "אני לא", וכדאי לכם לבוא
1. חוף עג'מי
לפני כמה שנים, בעקבות חבריי הטובים דב חנין ועודד ידעיה, התחילה ההתמכרות שלי לשחיית בוקר בים – בכל מזג אוויר שהוא. מעטים יודעים זאת אבל המים בארץ לעולם כמעט שלא יורדים מתחת ל-17 מעלות – מה שאומר שגם בחורף זה לא באמת כזה קר ובחיי שזה הסם הכי נעים, משמח ובריא שיש למקום הזה להציע וצר לי על כל מי שלא נותן לעצמו לחוות את האושר הזה.
מעטים אף יותר הם אלה שיודעים שמתוך 70 אלף פלסטינים שחיו ביפו לפני הנכבה, נותרו בה רק 4,000 לאחר שנת 1948 וכל מי שנותר הושם בתוך גטו שגדרות תיל עוטפות אותו – בלב שכונת עג'מי, צמוד למקום שבו אני שוחה בבקרים – ולא הורשה לצאת מהגטו ללא אישור של המושל הצבאי. אני מוודא שילדיי לא יהיו בורים כמו שאני הייתי עד גיל 25, אז רק התחילה להתפתח אצלי המודעות הפוליטית לזוועה שאנחנו חיים בתוכה, ומשתף אותם בכל זה.
2. חומוס אל קלחה
השאלה מהו החומוס הכי טעים ביפו היא מהותית, סבוכה ומורכבת. אני עצמי נמצא בקונפליקט מאד גדול מול בני הבכור יוזק בן השמונה שלא מוכן להכניס אל פיו שום דבר אחר מאשר את עלי קרוון (אבו חסן) שזה מקום שאני מאד אוהב, מבלה שם הרבה ומיודד עם מרבית עובדיו שהם כולם אנשים הכי טובים שיש, אבל בעיניי טעמו של החומוס בחומוס אסלי או קלבוני דווקא טוב יותר ועל כך יש לא מעט מתח בבית ובמשפחה. מה שקרה לפני שנתיים בערך, עת הכיר לי החבר היקר והאהוב דוד זונשיין (עד לא מזמן היו"ר של "בצלם" וחומוסאי מדופלם בפני עצמו) את "חומוס אל קלחה" ברחוב סלמה 3 הוא לא פחות מרעידת אדמה קולינרית.
מדובר בחומוס ברמה הכי גבוהה שנתקלתי בה ביפו ואולי בכל הארץ ומנת הפאתה שם (גם זו הצמחונית אותה אני תמיד אוכל) היא פשוט מושלמת. אני אוכל את זה ופשוט כל הגוף נהיה גוש של נעימות ושלווה. אחמד, הבעלים של המקום, הוא נכדו וממשיך דרכו של תאופיק שהיה בעל חומוסייה מוכרת ואהובה ביפו בתקופת השלטון הבריטי. עד שדוד סיפר לי על גן העדן הזה לא ידעתי על קיומו למרות שהוא אשכרה דקה הליכה מביתי, וזו תזכורת לכך שלפעמים האושר נמצא ממש מתחת לאף שלנו בלי שנשים לב וכל מה שצריך זה חבר טוב שיוביל אותנו אליו. סלמה 3
3. קולנוע יפו
חלום שהתגשם במרחק שלוש דקות הליכה מהבית. כל יום מוקרנים שם הסרטים הכי טובים שיש – גם ישנים וגם חדשים. יש שם 2 אולמות ובר עם אוכל ושתייה וגם את המונדיאל ראינו שם עם הילדים והיה פשוט נפלא. היו שם גם הרבה הקרנות של סרטים שלי ושל אח שלי שלי תומר – "החבר דב", "דני קרוון", "מיסטר גאגא", "אני לא" ועוד. בהקרנה שערכנו שם של "גשר על הואדי", שזה הסרט הראשון שעשיתי (יחד עם תומר) לפני קרוב ל-20 שנה, קרה דבר די מטורף ומאוד מרגש: הסתבר שהברמנית המהממת שעובדת שם והיום סטודנטית מצליחה ומוכשרת לקולנוע – היא אחת הילדות מהסרט שהייתה בת 9 כשצילמנו אותו – והסכימה ספונטנית להשתתף בשיחה עם הקהל בסוף ההקרנה מה שכמובן היה מרגש, מפתיע ומאד עוצמתי.
את היומולדת האחרונה שלי (46) חגגתי שם, בקולנוע יפו, והיה כיף ממש! בגדול מדובר באחד המקומות הכי מעולים שיש בעיר הזאת ואני נקרע בין האינסטינקט לפרגן לרועי ניק המלך (הבעלים שלו) ולתרום לפרנסתו לבין הרצון לשמור את זה מקום שרק מעטים יודעים עליו כדי שישמור על הסולידיות והשקט שלו. האינסטינקט ניצח. מרזוק ועזר 14
4. בית ספר כולנא יחד
שם לומד יוזק הבן שלנו שעכשיו בכיתה ג' – וזו בעיניי סוג של סגירת מעגל, כי "גשר על הואדי" היה סרט על בית ספר ממש דומה (שגם הוא מופעל על ידי עמותת "יד ביד") ולהיות פתאום בצד של ההורים, אחרי שהייתי בצד של אלו שמתעדים אותם, זה מעניין ומוזר. יש בו מן הסתם הרבה בעיות בבית הספר, כמו בכל בית ספר, וגם בעיות שייחודיות לו, אבל למרות שהוא לא בדיוק מצליח לממש את החזון והאידאולוגיה שעל הבסיס שלהם הוא הוקם ולפעמים מאשש ומחזק סטריאוטיפים ודעות קדומות יותר מאשר מצליח לנפץ אותם, אני עדיין מאוד שמח להביא לשם את יוזק כל בוקר ומחכה ליום שגם מאלינה (שעכשיו בטרום טרום חובה בגן הדו לשוני ברחוב ארליך) תצטרף אליו, ומקווה שכמה שיותר משפחות, ערביות ויהודיות, יעשו את אותו הדבר ויעזרו לנו לחזק ולשפר את המקום הזה. לצד כל הבעיות שהוא מתמודד איתן הוא עדיין, מבחינתי, סוג של שמורת טבע אנושית וחיובית בתוך המציאות העצובה הגזענית והחשוכה שבה אנו חיים. שבטי ישראל 68
5. גן העזתים
עד אמצע שנות ה-80' היו מגיעים על בסיס יומי לגן הזה, שממוקם בפינת הרחובות יפת וארליך (אותו רחוב שבו כל בוקר אני רוכב על האופניים עם מאלינה בדרך לגן הדו לשוני בו היא מתחנכת), חבר'ה מעזה על מנת למצוא עבודה בתוך ישראל. בעקבות פיגוע דקירה שבו נהרגו שניים (צעירה יהודייה ומוסכניק ערבי שנחלץ לעזרתה) החלו היהודים והחלה העיריה לקרוא לו בשם "גן השניים". זה המקום שבו אנחנו מפגינים כל פעם שקורה משהו שאי אפשר לשתוק מולו יותר, ויש לי תחושה שנבלה שם לא מעט בשנים הקרובות.
כשמשטרת ישראל, יחד עם הגרעינים התורניים והמתנחלים, יצאו לפרוע בפלסטינים אזרחי ישראל בחודש מאי 2021 במקביל להריגתם של מאות פלסטינים בעזה על ידי צה"ל (בינהם 67 ילדים), ברחתי יחד עם משפחתי מיפו לצפון הארץ כי אין לנו ממ"ד והעדפתי לחסוך מילדיי את הטראומה הזו של האזעקות ונפילות הטילים וכל המתח והאלימות שהיו מסביב. הפעמים היחידות שהגעתי ליפו במהלך השבועיים הנוראיים הללו היו בשביל להשתתף בהפגנות נגד האלימות המשטרתית בתוך ישראל ונגד הפשעים שביצע צה"ל בעזה. האנרגיה המלכדת והחזקה שיש בהפגנות האלה היא כמובן תוצאה של מציאות אכזרית של כיבוש, אפליה, קיפוח ואפרטהייד ועל כן יש בה הרבה עצב ופחד, אבל היא גם מזכירה לך את הכח של החיבור בין אנשים והתקווה שהחיבור הזה מספק.
אסור, פשוט אסור, לשבת בחיבוק ידיים כשמתרחשות זוועות וחייבים לתת יד לכל אלו שהמדינה מפקירה אותם ומתעמרת בהם. לצערי באים יחסית מעט מאד יהודים להפגנות כאלה, אבל אני רוצה להאמין שאולי הממשלה הדוחה והפשיסטית הזו שהוקמה לאחרונה תצליח לזעזע את היהודים (שהממשלה הדוחה והפשיסטית של לפיד ובנט לא הצליחה לזעזע אותם). אולי סוף סוף יתרחבו מעגלי ההתנגדות וכך גם נצליח לחוש תקווה שאולי יש תקנה למקום החולה והפשיסטי הזה ויש סיכוי שנצליח להתמודד ולהילחם בכל המנווולים ששולטים בו.
>> העיר שלי: מאות המלצות על מקומות שתל אביבים אוהבים
>> יש הרבה סודות ביפו ועומר עלוואן מכיר את כולם. זאת העיר שלו
>> תל אביב של פעם והמנזר אחרי הפגנות. זאת העיר של רלוקה גנאה