העץ שעליו התנשקתי וקפה שהוא בית כנסת. זאת העיר של ג'ולי שלז

>> הבימאית ואשת הקולנוע ג'ולי שלז היא יקירת השנה של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים, שיעניק לה הוקרה על פועלה המשמעותי והיותה השראה לדור חדש של יוצרות ויוצרים בקולנוע הישראלי. עם פתיחת הפסטיבל ב-9 בדצמבר,יתקיימו הקרנות מחווה לכמה מסרטיה בינהם: "אפקט שטייף", "זוהי סדום", סרט הסטודנטים שלה מ-1988, "למה אמרתי אני – בחזרה לפרשת חנית קיקוס" (2021) ועוד. פרטים וכרטיסים כאן

>> העיר של מוחמד שקור // להרגיש את תל אביב בלי לראות אותה
>> העיר של דורון מדלי // אווירה של סרט ובכל זאת קצת אירופה

הבית הפנימי שלי הוא הרחוב. אני אוהבת לצאת החוצה ולהתחיל לשוטט ללא תכלית, להתבונן באנשים, בזוגות, בבודדים, בזקנות העריריות עם המטפלות על הספסלים בשעות המשתנות ועונות השנה המתחלפות, ולגלות מחדש כמה סודות העיר שלי מסתירה.

1. גן יעקב

הגינה נמצאת בין היכל התרבות, הבימה, והלנה רובינשטיין, גינה קסומה עם עצי שקמה עתיקים, בריכה ומקומות מסתור. כשהייתי נערה בת 16 חשבתי שעץ השקמה בכניסה מהרחוב הוא העץ הכי סודי שיש. שם עישנתי את הג'וינט הראשון שלי והתנשקתי עם נער חמוד שהקריא לי שירים של וולך. כשחזרתי כתבתי ביומן "החיים לא יחזרו להיות מה שהיו". אני עוברת שם בדרך לעבודה, לפגישות, להפגנות. העץ נראה לי די קטן ולא מספיק כדי להסתיר את המציאות שבחוץ. לימים גיליתי שרכטר וקרוון תכננו את הגן המוסתר והגלוי.

2. דוכן הפרחים של דויד

לא משנה באיזה מצב רוח אני ועד כמה הכול קודר בחוץ או בלב, המפגש עם דויד והפרחים תמיד משמח אותי. במהלך השבוע עומדים דוכני מתכת חשופים וריקים, אני עוברת על פניהם ומחכה לימי חמישי, ואז לפנות בוקר מגדלי הפרחים מגיעים עם משאיות, פורקים סחורה, והדוכן והמדרכה מתמלאים בדליים כחולים ושחורים של פעם עם כל סוגי הפרחים של העונה. העונה האהובה עלי היא החורף עם הנוריות, כלניות, נרקיסים ואדמוניות. דויד שגר בדרום תל אביב והבן הממשיך, ישנים לילה קודם במחסן פרחים שמעליו מועדון קשוח עם מסיבות אפטר ומבלים שנמרחים על הדוכן כשהם יוצאים מהמועדון קרועים. כשאני צועדת עם זרי הפרחים הביתה, אני מרגישה הכי יפה ושמחה, ועל הדרך מציצה במגדלור וקונה עוגת פרג.
מקווה ישראל פינת ברזילי 

3. חנות הירקות במדרחוב נווה שאנן

כשחוצים את רוטשילד לעיר מקבילה של התחנה המרכזית, באמצע רחוב נווה שאנן, רחוב הנעליים המיתולוגי, יש חנות ירקות. חנות מוטרפת שעובדת עד השעות הקטנות של הלילה גם בשישי-שבת. עשרות גברים ונשים מכל העולמות – אסייתיים שמגיעים משבוע עבודה, נחילי פועלים סינים שמגיחים מהמנהרות ורוכשים ירקות ופירות לחגיגות סופשבוע, סוגי ירקות לא מוכרים, שורשים אקזוטיים לצד ירקות בלאדי מהשטחים, הכל בבליל של שפות.

בעלי החנות הם חמשת הבנים של משפחה ערבית מיפו שהכרתי את אביהם מהשוק ביפו. הם צועקים בערבית מתובלת עם סינית, תאילנדית, פיליפינית, הודית וסרי לנקית ועוד. לא משנה כמה יגדילו את החנות ויסדרו, הכאוס שולט. אני מתה על המקום הזה. מעבר לקניות ב-12 בלילה אחרי ימי צילום, מבחינתי זה לנסוע לחו"ל בלי טיסות וביקורת דרכונים. אני קונה עלים ושורשים לא מוכרים, שואלת מה עושים איתם, נהנית להביא הביתה את כל הירוק הטרי ( למרות הסיכוי שאזרוק את הרוב), אבל הריחות, הטעמים, העולמות והצחוקים מעיפים אותי. וברור שהכול רק בתשלום מזומן והמחיר רנדומלי ותמיד מעוגל. ממול נמצאת פינת הגנבים עם אופניים מכל הסוגים והצבעים. שמהם אני מתעלמת.

4. עזרא גבאי (חנות הפיצוחים של מאיר)

בלוינסקי על פינת נחלת בנימין. פעם שוק לוינסקי היה חלק מהמאסט של יום שישי וקניות. היום הוא הפך לאתר תיירות ואני נשארתי נאמנה רק למאיר, אליו אני מתגנבת בימי שישי או מגיעה במהלך השבוע בערב. זה מקום מנצח ואומרים שגם במחיר. כל סוגי הפיצוחים, זרעים, קטניות, תבלינים וכו'. תמיד שאלתי את עצמי למה הוא מכל החנויות פיצוחים? לכאורה כולן נראות דומות, אבל זה ממש לא ככה. כשנכנסים לעניינים ולדקויות, יש כאן את כל מה שאני אוהבת לאכול, הכול הכי טרי, הכי נדיב וכמובן המוכרים והדינמיקה ביניהם מובילים לכך שאני קונה יותר ממה שתכננתי. מוצאת את עצמי נגררת עם השקיות עד רחוב נחמני, בדרך עושה מנוחות ספסל וזוללת.
נחלת בנימין 101

5. התחתית

לא יכולה בלי התחתית. כי מזמן הוא לא הבית קפה שלי, הוא סוג של בית כנסת שלי. גיליתי אותו עוד בגלגול הקודם, כשהיה פיצוציה שפתוחה בלילות. ימי חורף כשהייתי חוזרת לבד מעריכות לילה, הייתי עוצרת לדרינק, סיגריה, פיטפוט ואחלה מוזיקה. ואז קנו אותו "הבנים החתיכים". משנה לשנה הוא השתנה, גדל, התרחב והפך למוסד תל אביבי. המלצריות שהכרתי לא רק בשם וידעתי על כל לב שבור, מזמן עזבו. חלקן מגיעות היום עם הילדים שלהן. הקבועים הזדקנו ועדיין רוטנים ומתווכחים ביניהם, אבל אף אחד לא רב על העיתונים. כולם במסך. זה הקפה הקבוע שלי, בו אני פותחת את היום וסוגרת, לפני שאני מגיעה הביתה. על הדרך פטפוט או ויכוח מישהי/ו שאפגוש במקרה. אני כבר לא רושמת שם ולא מקבלת משלוחים ואין סיגריה בשני שקלים ואין דייטים כושלים להביא לשם ולברוח והמקום לא פתוח בלילות ואנה ההומלסית שהייתה הכי קבועה נדרסה בשבוע שעבר. אבל מבחינתי זו המרפסת שאין לי.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

האמת, אני מתה על העיר הזאת. כשאני מתרחקת, אני מתגעגעת ומרגישה את הלב הפעם שלה בתוכי. שונאת שהשדרות הפכו לנתיבי איילון ואני הולכת בהן דרוכה ואין יום שלא רואה תאונה. שונאת הכי שהיא מטונפת, שהמדרכות מסריחות משתן של כלבים, שהפחים בשכונה שלי הפוכים בגלל הומלסים נרקומנים. שונאת שהכול נמחק ומתחדש, ומצד שני כשהרחובות החסומים מהרכבת מתגלים, אני מבינה שהולכת להיות תל אביב חדשה ואני מתאהבת מחדש. וכמובן הכי שונאת את עניין החנייה הדו"חות שאני משלמת כמו חשבון חשמל בקבוע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האמת היא שבשנה האחרונה, מאז אוקטובר 2023, אני מרגישה חשופה. כל מופע שאני הולכת אליו חודר ומציף אותי במקומות שלא הכרתי בעצמי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לפני שבועיים הלכתי לראות הקרנה עצמאית של המוכתר ב"יאנג אידיש", מקום נדיר וקסום עם אלפי ספרים וגרוטאות שנאספו מעיזבונות נטושים. "בנימין", סרט פרועו חסר גבולות שמתרחש ברגע הבלתי נשכח שבו שרה נתניהו כלואה במספרה בכיכר המדינה ואלפים צובאים על הפתחים (הייתי אחת מהם במציאות), והיא נאחזת בספר הפרטי שלה וברגע של מצוקה מאשימה את ביבי שנטש אותה שם והוא מסתתר בבונקר התת קרקעי. סרט באמת נטול גבולות, פרוע, הזוי במובן שהכי חסר כאן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אין סוף לאופציות, בעיקר כי אין מדינה ויש רק אזרחים ואנשים שמנסים לעשות ולשנות. אני הולכת על בגין באמצע השבוע. הקבוצה הרדיקאלית והבלתי מתפשרת של משפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר. אמנם היא לא תל אביבית, אבל נמצאת בבגין כל יום. היא הגיבורה שלי. אישה מדויקת, כריזמטית, שילוב נדיר של רגש ואותנטיות, חדה כתער, אמיצה, חסרת פחד, עם כוחות של סופרוומן אמיתית, לא של הוליווד. אני אלך אחריה עד הסוף.

מה יהיה?
מה עונים? אני קמה כל בוקר עם החלטה להמשיך להילחם על מה שאני מאמינה בו, גם כשבא לי לברוח ולסגור את התריסים החשמליים שאין לי. רוצה להמשיך לאהוב את המקום שלי.