הקפה הקבוע והמעוז האחרון של שלטון הזקנים. העיר של גיא בן נון

>> גיא בן נון הוא המנכ"ל של "עברית", פלטפורמת הספרות הגדולה בישראל. לאחרונה הוא הקים את ההוצאה לאור "יצירה עברית" (המנוהלת על ידי היזם והסופר רפי טופז), שנועדה לסייע לסופרים בפתרון שני נושאים שממש חשובים להם: לקבל בימה מכובדת לספרם ולשלם כמה שפחות על הוצאת ספרם. במקביל ובצמוד אליה הוא פיתח יחד עם ד"ר אושי שהם קראוס מודל חדש בשם BitBook, שבמסגרתו מתאפשר לאנשי רוח וחזון לכתוב ספרונים קצרים הרואים אור בפורמט דיגיטלי וקולי, טקסטים מעניינים או מכוננים, ולקבל בימה המאפשרת חשיפה והכנסה. בקיצור, תתחילו לקרוא.

>> לאכול באוויר הפתוח ולראות את השמש שוקעת // העיר של טליה רסנר
>> ריח של תל אביב הישנה וסמל של קוליות // העיר של ענת ברזילי

1. סגפרדו דיזנגוף

מוסד ותיק, פתוח 24/7, סטנדרט מזון גבוה, קפה מעולה. אשתי ואני יושבים בו מדי יום שישי. יש לנו את "הקבוע" שלנו. וכמה שאני אוהב לגוון, כאן אני צמוד לאותה הזמנה שנים. זה מקום נפלא, חף מדאווין ובגובה העיניים, והכי חשוב – בלי תורים מוטרפים.
דיזנגוף 106

2. דיזנגוף סנטר

יש קניון ויש סנטר. וזה אותו הסנטר מאז שהייתי ילד – לא נוצץ מדי, לא קל להתמצא, צד מואר וצד אפל, אבל תמיד התחושה היא שזה מקום שלי.
דיזנגוף 50

3. הצפון הישן

אחד הדברים האהובים עלי הוא לצאת לצעידה עם אשר, הכלב היפיוף שלי, בימי שישי אחר הצהריים. העיר מתכוננת לתנומת השבת, הצפון הישן נרגע, אני אוהב במיוחד לשוטט ברחובות הקטנים והצרים בינות המכוניות ולהביט בטיח המתקלף, תחושה של עיר אמיתית שצברה מיילג' לא מבוטל.

4. בריכת גורדון 

כן, זה מקום פלצני במקצת, אבל יש במקום שלווה שאיני מוצא במקומות אחרים, מים נהדרים והמעוז האחרון בערך בארץ של גרונטוקרטיה (שלטון זקנים) – וזה מחזה נפלא ומעודד.
אליעזר פרי 14

5. רחובות יפו ופלורנטין

האותנטיות האמיתית של העיר, הלב הבועט והמפויח של העיר, ערבוביה נהדרת של בתי מסחר, מסעדות, בתי קפה וחמארות – אי סדר כאוטי שאיכשהו מסתדר לי בעיניים, בקצב ההליכה ובחיבור.

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב אלנבי בתל אביב. רחוב מפויח ומגעיל. רחוב שלא נעים ללכת בו והחנויות בו לא אטרקטיביות כלל. קאווסאן של תל אביב, חצר אחורית שחורה. ועכשיו עם הסיוט הבלאומילכי האינסופי, אפילו הקצב של הרחוב שהיה נקודת אור גם הוא כבר לא קיים.

 השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בדצמבר האחרון צפיתי בתיאטרון תמונע בהצגה מעולה, "ממני תראו וכן תעשו", המבוססת על ספרה של יעל טבת קלגסבלד "נמר מעופף", בבימוי של טל בסון. הצגה של ארבע שחקניות מוכשרות בטירוף. ההצגה חפה מתפאורה, הסט נותן משמעות לעומק השדה – לעומק הבמה – משהו שלא נתקלתי בו בעבר, והשחקניות מחליפות תפקידים בין הדמויות באופן שלוקח לך רגע להבין שהדובר השתנה. פשוט יצירת מופת קטנה ונוקבת.

 איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרים כמובן. אני קורא ללא הפסקה ומאזין לספרים, כל ספר נותן לי כח מעצם חווית הקריאה ולאו דווקא בהקשר של המלחמה. אציין שלושה ספרים מעולים שקראתי השנה ודווקא ספרי מקור שבעיניי חשוב להרים להם במיוחד: פיקדון עיניך של אפרת נוה, עורך צללים של אריאל הורוביץ (לא הזמר), סולם גנבים של ליאור אנגלמן. כדי לא להכביר במילים אגיד שאלו שלושה ספרים מעולים, חורכים. מהסוג שנשארים איתך הרבה זמן.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל גוף שתורם תרומה משמעותית לחברה הליברלית והחילונית בישראל שנדמה שחוטפת מהלומות בלתי פוסקות. ואולי במיוחד לגופים המנסים לנרמל את המקום שלנו. לתרום לנזקקים לאוכל זה קריטי, אבל בעיניי הדמוקרטיה שלנו חולה. לכן אני בוחר בתנועה למען איכות השלטון.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל בעלי החנויות ברחוב בן יהודה. שלא היה רחוב ממש שוקק ועכשיו הפך לעיי חורבות. להבנתי בעלי העסקים במקום ממשיכים לשלם ארנונה כרגיל, גם כשהעסק שלהם סופג וסופג. להרים זה לקנות בעסקים הללו.

מה יהיה?
האמת? לא משהו. נהוג לחשוב שאחרי שממש רע בא הטוב. לא בטוח שזה עובד לנו. אני קצת פסימי מהשיח, האלימות וההקצנה ולא חושב שיהיה יותר טוב. אולי לא יהיה כל כך רע. אבל לפני שנספיק לתקן אני חושב שה-AI ישמיד אותנו מבלי שנצטרך להתלבט בדילמות על מה יהיה. לא יהיה.