דקלים, גושי כורכר ומקום אחד עם צל. העיר של ג'ניפר אבסירה

ג'ניפר אבסירה בפתיחת התערוכה עם שמלה מותאמת למסך הסמארטפון (צילום: אסף הינדן)
ג'ניפר אבסירה בפתיחת התערוכה עם שמלה מותאמת למסך הסמארטפון (צילום: אסף הינדן)

האמנית ג'ניפר אבסירה, שתערוכתה העכשווית כבשה את שלושת הקומות של בית חנה הרבי בפלורנטין, מחפשת ומוצאת את תל אביב שהייתה כאן פעם, לפני שהיא הוגלתה מצרפת. מה היא אוהבת ברחוב העבודה ואיפה היא מוצאת מפלט מנטפליקס? זאת העיר שלה

1. צמד הדקלים ברחוב העבודה

הדקל נוכח מאוד בעשייה שלי והפך לסמל, אם זה בצילומי הדקלים שטופי הפלאש שאני מייצרת מזה עשור או אם זה על ידי ציורים שלו על גבי דימויים שאני מייצרת או צדה ברשת. היה זה חגי כנען שאמר לי פעם שלדעתו הדקל מסמל את טראומת המעבר שלי ארצה, או כפי שאני נוהגת לכנות את העלייה "כשהגלו אותי מצרפת לישראל בגיל 7וחצי". צמד הדקלים ברחוב העבודה מאד מרגשים אותי, הם מסמלים עבורי את תל אביב של פעם, שלא היכרתי. תל אביב שאני מכירה מגלויות ישנות וספרים שאני אוספת בקפידה מאז שאני זוכרת את עצמי. הצמד הזה הוא כמו מין מוהיקן אחרון עבורי; ניצב זקוף וגבוה לצד וילה משנות ה-30 חבויה לגמרי מהצמחיה, כשבטח הזמן של שניהם קצוב עם תהליך הגבהת העיר ובניית הבניינים המפלצתיים החדשים.

 

תל אביב שלא הכרתי. הדקלים ברחוב העבודה (צילום: ג'ניפר אביסרה)
תל אביב שלא הכרתי. הדקלים ברחוב העבודה (צילום: ג'ניפר אביסרה)

2. גושי אבן כורכר באמצע העיר

גושי אבן הכורכר באמצע העיר תמיד הדהימו אותי, בינתיים יצא לי להתאהב בשלושה מקומות בהם הם נמצאים – נדמים כאילו הושתלו שם – כשבעצם היו לפני הכל; מתחת למלון הילטון, שהוא אחד מהבניינים האהובים עליי בתל אביב, על קפלן צמוד לקריה מול עזריאלי – מיקום הזוי בפני עצמו. ועוד מקום שאני אוהבת במיוחד: לצד התחנה המרכזית הישנה ישנו בית כנסת שעטוף בכורכר  – שלושת המקומות האלה מגלמים בעצמם את "ארץ יצורי הפרא" כך אני מכנה את ישראל.

גוש הכורכר ליד התחנה המרכזית (צילום: ג'ניפר אביסרה)
גוש הכורכר ליד התחנה המרכזית (צילום: ג'ניפר אביסרה)

3. גן יעקב

גן יעקב שלא נמאס עליי אף פעם. אולי בגלל התיכנון המדויק שלו שכל כך חסר במקומות אחרים בעיר. עבורי גן יעקב מסמל את אירופה, את השיק שהיה פעם, את הרוך של תל אביב ובמקביל את הקושי שלה בלהוות מפלט מהחום – עיר שטופת שמש אכזרית שהיא כמעט נטולת צל. שם גם היה הקפה האהוב עליי, קפה לאביט שנסגר בקורונה, רק בגלל שהכי אהבתי לשבת עם אמא שלי מטילד (ז"ל) במרפסת בפנים שהשקיפה על נוף מושלם: המדרגות הפשוטות והכה יפות של גן יעקב וזווית ייחודית על הגינה.

אירופה באמצע העיר. גן יעקב (צילום: אירינה אופצ'בסקי/שאטרסטוק)
אירופה באמצע העיר. גן יעקב (צילום: אירינה אופצ'בסקי/שאטרסטוק)

4. סינמטק תל אביב

סינמטק תל אביב הוא עבורי בית שני מאז גיל 13 כשעשיתי מנוי לראשונה והתאהבתי קשות במסך הגדול, מאז אני מנויה באופן רציף ולא מדמיינת את חיי ללא הקולנוע. אין לי הרבה זכרונות נעורים וילדות, אבל אני כן זוכרת סרטים שראיתי בקולנוע, הסינמטק מהווה עבורי מפלט מנטפליקס ושאר בלבולי מוח.

ככה זה כשאוהבות. סינמטק תל אביב (צילום: shutterstock)
ככה זה כשאוהבות. סינמטק תל אביב (צילום: shutterstock)

5. בית חנה הרבי

בית חנה החדש או כפי שאני מכנה אותו "ויימאר דסאו במרכז החירבה של פלורנטין" (ויימאר דסאו: הערים שבהן החלה תנועת הבאוהאוס בגרמניה בשנות ה-20 של המאה הקודמת). בעקבות התערוכה האחרונה שלי במכון הצרפתי הוזמנתי לפתוח את המבנה החדש, תוך כדי שאני משתלטת על כל קומות המבנה היפהפה הזה. החל מהמסעדה ועד לכל חדרי המדרגות תוך כדי עצירה בכל מרחב משותף הקיים בכל קומה ועד לגג – כל המפעל לשעבר הזה מושרה ביופי של דן טרוים שעיצב את כולו בהבנה מרגשת ודיוק. בחרתי לקרוא לפרויקט My Bauhaus Is Better Than Yours בקטע ציני על זה שכמעט אף אחד לא יודע באמת מהו באוהאוס ובעיקר משתמשים בו באופן שגוי עבור מכירות נדל"ן הזויות.

בית חנה הרבי (צילום: ג'ניפר אביסרה)
בית חנה הרבי (צילום: ג'ניפר אביסרה)

>> ג'ניפר אבסירה היא האמנית הראשונה אשר מציגה פרויקט בחללי 'בית חנה הרבי' שנפתח לאחרונה. התערוכה My Bauhaus Is Better Than Yours היא מפגש עולמות נוסטלגי ועכשווי שמשמש ציר מרכזי בעשייתה של אבסירה. יצירותיה מתקופות שונות מתפרסות על פני שלוש קומות הבניין, מעין ניווט פתלתל וחוויתי בין ה'כאן' לבין ה'אז', תוך קשר לרוח של בית חנה המחברת בין האדם לעצמו לאחר ולסביבה.