ספורט העתיד ופסל סביבתי בלתי מתוכנן. העיר של דורית חכים קרמר

דורית חכים קרמר גרה בתל אביב מאז 1989, ותוך שנה החלה לעבוד כעיתונאית במקומון "העיר", ובמקביל פיתחה קריירה כקולנוענית ("ירח בבית 12"), וכמפיקת קולנוע בעלת חברת ההפקה סיינה פילם פאונדיישן (עם לי שירה). כעת היא מוציאה את ספר הביכורים שלה בהוצאת כתר, שנקרא "הכיוון: מערב", העוסק בחוויותיה של משפחה צעירה במהלך רילוקיישן מאתגר בעמק הסיליקון, שנכתב בעקבות חוויותיה מי שנשואה ליזם ההייטק שלמה קרמר. זאת העיר שלה.

>> מקומות טובים לפגוש בהם אנשים טובים. זאת העיר של רביד כחלני
>> הבית הרועש של אבא ופינה טובה לגדול בה. העיר של איתי תורן

1. ווילסון פאדל קלאב

את משחק ה-פאדל (Padel, בספרדית pádel) גיליתי באיביזה לפני כשנתיים, ואם הייתם מבקשים ממני באותו רגע לתאר לכם מה זה, הייתי עונה שזה שילוב של טניס, סקווש ומטקות, כי משחקים אותו ברביעיות עם רקטה שדומה בגודל ובצורה למטקה, והמגרש תחום בקירות זכוכית שהם חלק מהמשחק. הפאדל נחשב כיום לענף הספורט הכי צומח כלכלית, ובשנה האחרונה הוא אשכרה בומינג עם קפיצה ל-30 מיליון שחקנים ברחבי העולם. אפילו בישראל הקטנה יש כבר למעלה מעשרה (!) מרכזי פאדל. הפאדל אמנם הומצא על ידי המקסיקני אנריקה קורסוארה פימנטל באקפולקו לאחר שמאס בסקווש, אבל הספרדים והארגנטינאים היו אלו שהפיצו אותו לעולם והפכו אותו לכה אופנתי, עד שכוכבי כדורגל כמו זינדין זידאן, דיוויד בקהאם, ליונל מסי ואיירן רובין החלו להתמקצע בו כקריירה שנייה. אני מתאמנת ומשחקת במועדון ווילסון בקאנטרי דקל פעמיים בשבוע ויותר. יש להם את המגרשים הכי טובים, המאמנים הכי מקצועיים והוויב הוא של מועדון חברים. מי שמתחיל עם פאדל, מתמכר. זה משחק חברתי, תחרותי, שמחייב כושר ודורש חשיבה אסטרטגית. והכי חשוב מרביצים הרבה מאוד פעמים חזק במחבט, ולי זה מרוקן אנרגיות של תסכול ועצבים על ה׳מצב׳.
הרב קוסובסקי 69, קאנטרי דקל

2. גינת הכלבים באליפלט

הגישה לגינה עוברת דרך טיפוס גבעת דשא שהעירייה התקינה עליה מתקני שעשועים לילדים, בפינה עם הרחוב הרבי מבכרך. אחת מהכניסות לשכונה ההיסטורית, היקרה והמאוד מתויירת – המושבה האמריקאית. אולם כשיורדים במורד המדשאה ומאתרים את שער הבטחון הכפול לבעלי הכלבים, נגלית מציאות הרבה פחות ירוקה. גינת הכלבים, שגם היא טופלה וטופחה על ידי העירייה, תחומה בחומה צפופה של צמיגים וחתיכות פח של מכוניות שבורות, שננטשו או שהיו מועמדות לגריסה – אני מנחשת, בבית המלאכה שפעל עד לא מזמן בשטח הסמוך. כשהכלבים שלי משוחררים בכיף, אני תופסת ספסל ומתבוננת בה משל היתה תל זיכרון לפלורנטין הישנה, פסל סביבתי בלתי מתוכנן, שניצב כדי להזכיר לנו שזה לא נכון שהשכונה תתרוקן מבתי מלאכה וחנויות של סוחרים. חלק מהיופי של דרום העיר זה הערבוב הזה.
אליפלט 13

3. הפסל ״מעבר לתחום״ של צדוק בן דוד

האם זה גרעין או פרי? למה יש מעליו קוף תלוי הפוך? אני לא יודעת, וגם לא רוצה לדעת. הפסל הזה גורם לי לחייך בכל פעם שאני עוברת לידו מאז הצבתו ב-1989. יש האומרים שהוא משונה, אני מוצאת בו קלילות, הומור וצבעוניות שכל כך חסרה בנוף הפסלים בעירנו, שנוטים להיות בומבסטיים, כהים וכבדים. עבורי ״מעבר לתחום״ מסמל את תחושת החופש שמגיעה עם ההתבגרות.
טיילת שלמה להט

4. בית קפה תילי 

מקום שקט, רחב ידיים וירוק בלב העיר שאני נהנית לעבוד בו. יש להם קפה משובח, עוגיות ריבה שהן אגדה, והם אופים את הלחמים שלהם יום יום במקום. הכריכים טריים וטעימים, ארוחות הצהריים משביעות ושוות. בימי שישי הם מגישים גם יין, ויש מאפים מטריפים וחלות לשבת. פשוט קסם של מקום.
דב הוז 16, מרכז קהילתי אריק איינשטיין

5. שכונת נווה צדק

אני ומשפחתי מתגוררים בנווה צדק מזה עשרים וחמש שנה. וכן, מאז ומתמיד בונים בה. עזבנו את נווה צדק פעם אחת לטובת רילוקיישן בעמק הסיליקון, שהתבקש מפאת תפקידו של בעלי שלמה קרמר, כיזם הי טק. עברנו עם שלושה בנים בגילאי גן ויסודי, ואני זוכרת שאף אחד לא האמין שזה יהיה רילוקיישן זמני ושנחזור לישראל בחלוף כמה שנים. מכרים וחברים טענו שניפול למלכודת הדבש של החיים הטובים, הנוחים והשלווים בוואלי ונתמכר למרחק מהארץ, אבל הם טעו ואני כותבת על החוויה המיוחדת והחד פעמית של משפחה צעירה ברילוקיישן בעמק הסיליקון ברומן הביכורים שלי (״הכיוון: מערב״, הוצאת כתר) שרואה אור בימים אלה.

מקום לא אהוב בעיר

הפקקים. למה נדמה לי שהעירייה לא עושה שום דבר כדי להקל עליהם? העיר בכאוס מפחיד, ואני חשה בהתפרקות והפקרות סביבי. מכוניות עוברות בשגרה ברמזור אדום, נהגי קורקינטים רוכבים נגד כיוון התנועה ובפראות, רחובות נחסמים לדקות ממושכות בגלל משאיות שפורקות סחורה, ואין להן היכן לעמוד בגלל מכוניות חונות או ערימת קורקינטים שזרוקים באמצע הכביש ומפריעים למכוניות לנוע. נדמה שאין פקחים ושוטרים שיאכפו את החוק, חוץ מהבודדים שעוצרים רוכבים בלי קסדות או בעלי כלבים שמשחררים אותם בשדרות. במילים אחרות, מעדיפים להרים כסף מהרצפה מאשר להתנגח במי שמעז לצפצף על החוק. רעיון: אני סבורה שראש העיר היה צריך להקים אגף שיטור עצמאי של העיר, שפועל לאכיפה של כל התחומים הללו, כולל עבריינות,  ושאנשיו יציגו נוכחות במרחב להרתעה.

השאלון 

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ככה זה עכשיו" של אורלי מיברג בגלריה נגא. קרעי בד הקנבס שאורלי מיברג תלשה והדביקה ויצרה מהם שלם חדש, מפעימים בממשות ובחומריות שלהם במבט מקרוב ומרחוק. תערוכה שההתבוננות בה היא מרגשת. 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט ״אנורה״ שמוקרן בבתי קולנוע לב. סרט שהעיף לי את המוח ועשה לי חשק לראות אותו מיד שוב. 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לאחר ה-7 באוקטובר שלמה ואני הקמנו יחד עם אוריאל אלדד את ״עלות השחר״, שמטרתו לסייע לחיילים ששבים משדה הקרב. בכל שבוע, יוצא צוות אורגני של חיילים שלחמו יחד בחרבות ברזל, לבית ביוון – בו הם עוברים סדנאות עם מטפל מוסמך וגם מבלים ונהנים. 

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מיטש גולדהאר הבעלים של מכבי תל אביב בכדורגל, הוא מוכיח שיש לו מצפן ערכיות ועמוד שדרה. הוא פיטר את סמנכל הכספים שלו בגלל פוסט גזעני ודחה את עומר אצילי בגלל פרשיית הקטינות. כל הכבוד לו על הדוגמא האישית.

מה יהיה?
אנחנו בתקופה של שינויים (עידן הדלי). אנחנו צריכים אורך רוח ואמונה שכאשר הספינה תתייצב – נהיה במקום טוב יותר.