פצע שהפך לפרח ומקומות שנותנים לי להיות. העיר של דיוויד לרנר

הזמר, המוזיקאי והחתיך דיוויד לרנר מוציא את אלבומו החדש, "Achilles", וישיק אותו במסיבה בבתה וגריגה ביום שלישי הבא (9.7 20:00). לפני כן הוא יופיע במרתון היומולדת של לבונטין 7 ביום ראשון, 7.7, בלבונטין 7. הכניסה לשני האירועים חופשית

>> לנשום אמנות ורוח, להרגיש מחובר ואהוב // העיר של ליאב מזרחי
>> אור בקצה המנהרה וספסל לתכנון העתיד // העיר של מאיה ערד יסעור

1. בתה וגריגה

כמעט מדי יום אני רוכב מביתי שבגבעת הרצל, במעלה רחוב העלייה, ומגיע לבתה וגריגה. זה מקום שהוא בית. קשה להסביר את האלכימיה המדויקת של הבית הזה, שאהוב על רבים ושנוא על לא פחות מהם, שפתוח בשעות לא שגרתיות ונהיה מעין בר לעת ערב, שהכל בו פשוט נורא ובד בבד מתוחכם להפליא ומעודן מאד וסודי בהחלט, שתמיד משמיעים בו מוזיקה טובה ללא שיקולי טרנדים ומגניבות, וזה חשוב לי.
כאן כרתתי ברית עם חברתי היקרה ואחותי מבחירה שמרית לוסטיג (שגם התארחה פה במדור לפני כשנה), אחרי שהכרנו בחוג לספרות באוניברסיטה. לרוב אני מגיע לבד, כי זה מקום שמאפשר לך להנות מהלבד. וכשנמאס להיות לבד, מתפתחת מעצמה איזו שיחה מעניינת, כי זה מקום שאפשר לדבר בו. מקום של אנשים טובים, קצת מקוללים, קצת מבורכים, מקום שמתייחסים בו בכבוד לכולם ולא מצפים ממך להיות בו שום דבר מלבד את.ה.
זו הסיבה שבחרתי לקיים בבתה את מסיבת ההשקה לאלבום שלי ACHILLES, שתתקיים ביום שלישי, ה-9/7, בשמונה בערב. יוצגו עבודות של עידו אסולין ושי טרא ליטמן, שיצרו יחד איתי את עטיפת האלבום, לצד עבודת וידאו-ארט של נשמתי תמר פרי בשם SIGHT ותקלוט של Misstaken המהממת. תהיה השמעה של האלבום במלואו ואולי גם נשיר קצת. בואו להגיד שלום, לתת חיבוק, לעשות לב עם האצבעות.

2. גבעת נפוליאון

בגלגול אחר הייתי בכלל טריאתלט. בגיל 15 התאמנתי לקראת תחרות בגבעת נפוליאון שבפארק הירקון ועברתי שם תאונה די רצינית, שהובילה לקריעת גיד בקרסול ימין ולשמונה חודשים בגבס. הבנתי דרכה הרבה דברים. בין היתר – שאדם שנפצע הוא לא אדם פחות שלם. פשוט נוצרה בו שלמות חדשה. ACHILLES, או "אכילס" בעברית, הוא אלבום שעוסק, לעיתים קרובות באופן מוצפן, בפצעים הכי מדממים שלי. אבל מעל הכל, זה אלבום שמנחה אותו העיקרון שרק יצור חי יכול להיפצע. שדם יכול להיות גם עדות לחיים.
אנחנו חיים בתקופה של שפיכות דמים. חייהם של חפים מפשע נפגעים ונגמרים בכל כך הרבה מקומות. רודנים מתייחסים לחיינו בזלזול בוטה, שולחים אותנו להילחם על טוהר ערכים שאין בהם אהבה וחיים. ובתוך כל החושך הזה מפציעות אלומות אור. אני כל כך מקווה ש"אכילס" הוא אלומה כזו ומקדיש אותו לכל מי שנפצעה, דיממה, חשבה לרגע שזה הסוף שלה והמשיכה לחיות עם הפצע. פצע יכול להפוך לפרח. הנה אלבום שהוא פצע שהפך לפרח.
גם גבעת נפוליאון, בשבילי, היא מקום כזה. התעקשתי להתיידד איתו שוב. אני חוזר לשם מדי פעם כדי להיזכר, ולומד לאהוב דרכו את הפצע.

3. בכור את שושי

אני שרוף על המקום הזה. מקום של פעם, שמעלה בראש מילים של פעם, כמו חדר אוכל או מסעדת פועלים. האוכל בו הכי טעים שיש, העובדים חמודים ונעימים, והקהל בו הכי אקלקטי שתמצאו בעיר הזאת. מסעדה טריפוליטאית בשירות עצמי שלוקחת בהליכה את רוב מסעדות השף בעיר, שהכל בה הוגן, מזמין ומזין, עם מנות גדולות מדי שמתאימות לבחורים מגודלים כמוני. יד חרוצים 13

4. ענן

הבר של תומי, קובי והראל ברחוב רענן בפלורנטין הוא שמורת טבע של אנשים נעימים. הכל בו רך כמו ענן רענן, והמוזיקה, שמנוגנת מתקליטים, לא מתביישת לאתגר ולמתוח גבולות. החצר כל כך אפלולית שבקושי רואים בה וזה נהדר, כי אפשר לרגע להיעלם בתוכה, להתחפר בתוך עצמך או להישאב לאיזו שיחה. עוד מקום שאפשר פשוט להיות בו, ואני אוהב שנותנים לי להיות. רענן 7

5. פוק קפה

אני מת על המקום הזה, דווקא בגלל שהוא כל כך אמביוולנטי עבורי. תשכחו מכל מה שכתבתי קודם – פה חוגגים את הפוזה. זה המקום של היפים והנכונים, ואני אוהב אותו כי הוא גורם לי קצת להרגיש כזה. טוב לעוף בעד עצמנו. כפר גלעדי 48

מקום לא אהוב בעיר

אני הולך להסתבך עם כל כך הרבה אנשים, אבל יאללה: רמת אביב. גדלתי בשכונה דרומית ממנה, אבל איכשהו נשלחתי ללמוד שם ביסודי ובחטיבה. אני אספר לכם.ן מה אני זוכר משם, ויסלחו לי החריגים בנוף: קהילה מסוגרת, צפונבונית כמו בסרטים; התנשאות חסרת כל הצדקה על כל מי שאינו בן המקום, ונובורישיות אבל חצי דרך, בלי החוצפה של נובורישיות פול און (שאני מאוד מעריך דווקא), מה שהופך את העסק לקצת צולע. התיכון המקומי, שלא אנקוב בשמו, הוא כזה שבא לסרס כל שארית של פרא, צרפתי אך ורק בעיני עצמו. להתבגר שם כנער גיי, שאפילו לא הבין אז שהוא גיי, היה סיוט – עד שעברתי לתיכון אחר בצפון הישן והכל הסתדר בין רגע. אני ממש מקווה שהשכונה הזו השתפרה בעשור האחרון, ומחזק את ידיהם של כל הווירדוז המושלמים שהשכונה הזאת הצמיחה והוקיעה מתוכה.

השאלון 

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"המבורגירלז" בתיאטרון הבית. זה בעצם מופע על חברות. מיה לנדסמן והילה גלוסקינוס בוחשות בקרביים זו של זו, כמעט הורגות אחת את השנייה מרוב אהבה, וזה אחד הדברים הכי יפים ומצחיקים שראיתי לאחרונה. מופע וירטואוזי כמו שהוא שטותי, על התפר שבין אהבת אמת לשנאה תהומית. לראות דחוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"דרך הייסורים של הגוף" מאת קלאריס ליספקטור. הגוף מעסיק אותי מאד כיוצר, וקלאריס היא האוטוריטה שלי בתחום. ההתבוננות הנועזת, היצרית ומשולחת הרסן שלה בדמויות משולי החברה, בצורות שונות של אהבה ושגעון – היא מרתקת בעיניי, כתובה באופן עילאי, ונתנה לי המון השראה בכתיבה של אכילס, ומלא מלא כוח מאז תחילת המלחמה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קטונתי. תתרמו לכל ארגון שמרגיש לכן נכון, העיקר שהוא פועל למען זכויות אדם, מי אני שאמליץ לכן? העיקר שתתרמו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מתלבט בין עידו אסולין, צלם מבריק, מאמן הכושר האולטימטיבי, חתיך הורס וחבר לעילא ולעילא, לבין הלל גבעון – מוזיקאית שלוקחת את כל הסצינה בהליכה, נשמעת כמו לונדון ופריז ותל אביב בבת אדם אחת, חברת נפש (בריז'יט מון אמור) ואישה משכמה ומעלה.

מה יהיה?
אין לי מושג. מה שבטוח – רק אנחנו נצילנו מידינו.