הוא המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית והוא מנצח על ההפקה החדשה והנועזת "סלומה" שעלתה בבכורה השבוע, אז תפסנו את דן אטינגר בין גרמניה, איטליה וישראל וסחטנו המלצות מפורטות על מסעדה איטלקית משפחתית, על גינה שהיא טוסיק מוצלח ועל שדרה עם סיפור
>> מאסטרו דן אטינגר (כדאי שתעקבו) הוא מנצח והמנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית. במסגרת מופעי עונת ה-40 שלה הוא ינצח דן אטינגר על "סלומה" – יצירה נועזת ועוצמתית המבוססת על מחזהו של אוסקר ויילד "שלומית", בהפקה בבימויו של איתי טיראן וכוריאוגרפיה של רננה רז שעלתה לראשונה השבוע.ואתם חייבים לראות את זה. כאשר הוא אינו נמצא בארץ מחלק אטינגר את חייו בין גרמניה, איטליה ומדינות נוספות ברחבי העולם, אליהן הוא מגיע בתפקידו כמנצח ומנהל מוזיקלי.
>> מכולת בוכרית סודית ומרחב של אוויר לנשימה // העיר של דור רגב
>> יפנית נצחית והוכחה ניצחת לכוחה של האנושות // העיר של תום שובל
>> אחרון בתי הקפה החופשיים ובורקס ששווה מישלן // העיר של עפרי אילני
"אני סוג של אקס-מקומי", הוא אומר בחיוך. "כבר 23 שנים שאני מתגורר בגרמניה ולא חי את תל אביב, אך בעשור האחרון אני מבלה בה יותר וחווה אותה בפרספקטיבה של סגירת מעגל. כשאני לא עובד, ברקע יש תמיד ערוצי טלוויזיה ישראליים והתודעה לגמרי מחוברת לישראל. אני רואה את תל אביב כמי שנמצא כאן, ובכל מקום שבו אני נמצא אני שגריר שמסביר שמה מוצג בתקשורת שונה ממה שקורה ברחובות. זה הפרדוקס של החיים שלי – אני פה אבל לא פה, ישראלי אך חי בחו"ל, תל אביבי אבל במקום אחר".
1. האופרה הישראלית
הקומפלקס הענק שנקרא המשכן לאמנויות הבמה וכולל את האופרה הישראלית, מוזיאון תל אביב ותיאטרון הקאמרי, הוא הבית שלי. אני אוהב את המקום הזה אהבת בית על כל משמעויותיה ברמה של עבודה, חברים וקולגות, וגם מבחינת חשיבותו לעיר. אורי עופר ז"ל, מיוזמי המשכן, רצה שבתל אביב – כמרכז התרבות של ישראל – יהיה בית אופרה אמיתי, ייחודי ומודרני, שיחליף מקומות זמניים שהאופרה פעלה בהם בעבר. המבנה שהפתיע וחידש והתחבר ארכיטקטונית למוזיאון תל אביב, הפך למתחם תרבות גדול והוא מקום אהוב וחשוב עבורי. מבחינה רגשית, כשהכיכר שבחזית המשכן הפכה לכיכר החטופים, זה צרם לי אישית כמו לאומה כולה, כי איך יכול להיות מקום שנקרא "כיכר החטופים". הרגשתי שלוקחים לי את הבית, שקיבל לפתע צביון שונה. לדאבון כולנו, עד מהרה הכיכר הפכה לחלק בלתי נפרד מאיתנו ושימשה כחיבור בין מה שנקרא "בועה אמנותית" לבין החיים עצמם. בשנייה ששעון ספירת הדקות והמחסומים ירדו, התחושה השתנתה באחת.
שאול המלך 19 תל אביב
2. שדרות רוטשילד
שדרות רוטשילד קשורות בעיניי קשר אמיץ לקהילתיות בתל אביב. היא מחברת בין כיכר היכל התרבות והבימה לדרום-מערב העיר, חיבור שהוא תמיד ייחודי בעיניי, ואחד הצירים שאני אוהב לטייל בהם במעט הזמן הפנוי שעומד לרשותי. כאשר אני בעיר עם בן זוגי או עם חברים תיירים, אני אוהב להזכיר נקודות ציון היסטוריות בשדרה וגם את הסיפור שלה בהקשר של מחאות כלכליות. בשדרות רוטשילד, וגם בשדרות בן ציון ובן גוריון, יש סיפור ויש פן קהילתי. למרות שכביכול זו רק שדרה שמחברת את העיר כציר תחבורתי, יפה לראות את הקהילתיות שמתרחשת בשדרות, בין אם במחאה או במקומות משחקים לילדים וגינות כלבים, שמקבצים אליהם את תושבי השכונות שמשני צידי השדרה, אבל לא רק. הצביון של שדרות רוטשילד השתנה ורוב המסעדות שהכרתי בתקופת היותי תל אביבי התחלפו באחרות, אך המשמעות החברתית־היסטורית עדיין נוכחת.
3. גינת דובנוב
הגינה נמצאת במסלול שלי מהדירה לעבודה, ואני תמיד בוחר לעבור בה למרות שיכולתי ללכת ברחוב. ביומיום, ובמיוחד בשישי, בגינת דובנוב יש אווירה משפחתית-קהילתית מיוחדת: ילדים והורים מבלים יחד, ואירועים כגון ימי הולדת ואימוני כושר קבוצתיים מתקיימים במרחב הציבורי. מעבר לכך, גינת דובנוב היא ה"טוסיק" של המרכז לאמנויות, ויש משהו בשילוב שבין מרכז התרבות הענק לבין האחוריים שלו, שהם פיסת דשא ופנאי קהילתית ומשפחתית בגובה פני הקרקע.
דובנוב 25 תל אביב
4. גוסטו
בחמש השנים האחרונות הייתי הרבה בנאפולי, מתוקף תפקידי כמנהל מוזיקלי, וגוסטו עבורי הוא אחד המקומות האיטלקיים הכי שווים בתל אביב – מסעדה משפחתית שמנוהלת על ידי מאמא איטלקייה בשם מלכה. למרות השנים שאני לא חי בארץ, בגוסטו אני מרגיש כמו בבית וזו הסיבה שאני חוזר שוב ושוב, וכמובן בגלל רמת האוכל. בעבר אמנם היה שם שף בעל גישה קשוחה שלא הסכים לשנות מנות, אבל המקום עבר שינוי והתרכך קצת. בשנים האחרונות צצו בתל אביב פיצריות שהן אולי יותר אותנטיות ונאפוליטניות, אך השילוב בין אוכל ברמה גבוהה, משפחתיות ואווירה לא פלצנית עובד לי מאוד טוב.
פרישמן 90, תל אביב
5. סטודיו גורשה
בשנה-שנתיים האחרונות גיליתי את סטודיו גורשה, מקום שאני נמשך אליו בגלל הטעמים הלא רגילים ובגלל סיפורו האישי של הבעלים שף אלעזר טמנו, שגרם לי להגיע ולראות מה הוא הקים. גיליתי מקום שמצד אחד הוא מדויק מאוד ומצד שני מביא גרסה מודרנית למטבח אפריקני־אתיופי מסורתי. סטודיו גורשה לוקח את האוכל ואת המסורת למקום קצת יותר פיין, אך לא גורע מהארציות שלהם. המקום מרווח ונעים עם אווירה מאד מודרנית ומצד שני הוא ארצי, מקומי וקהילתי.
סלמה 13, תל אביב
מקום לא אהוב בעיר:
על חסימות כבישים ושיפוצים כולם מדברים, ולכן כזר שאינו תייר אני רוצה להעלות את נושא כמות המקלטים הציבוריים ומצבם. חוויתי כאן את שתי המלחמות עם איראן, ובמהלכן מצאתי את עצמי רץ לחניון אסותא לקומה מינוס 4, כי בבניין שלי המקלט אינו ממוגן. אמנם לא ישנתי בחניון אך חוויתי אותו כמקום מיגון, ומצאתי את עצמי מהרהר בשאלה האם כמות המקלטים הציבוריים, גודלם ומצבם עונה על הצורך. כשחניון מאושר על ידי פיקוד העורף כמקלט, מצבו צריך להיבחן בעין קצת אחרת. מצחיק לדבר על wi-fi או ניקיון בחניון, אך כשהוא הופך לבית ומקום לשהות בו מחצית בשעות היממה – זו שאלה שיש לה מקום. אני לא מבין איך אין חוק ממשלתי או עירוני שמחייב ועדי בתים שיש בהם מקלט תת קרקעי להכשיר אותו להיות מקום תקני להתגונן בו. כמי שאינו גר כאן רוב הזמן, ההתמודדות הפתאומית עם הנושא מעסיקה אותי לא מעט.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כאמן מבצע, שעסוק מאה אחוז מזמנו בביצוע, כמעט שאין לי זמן לצרוך תרבות שאינה מהתחום שלי. לכן בחרתי בהפקה של האופרה המקורית החדשה "הדיבוק", שהעלינו ממש לפני המלחמה. באופרה הישראלית, בכל עונה מוזמנת אופרה מקורית חדשה – ישראלית כמובן – כחלק מן האג'נדה, והבחירה ב"הדיבוק" מיוחדת מאוד. כל מי ששומע את השם יודע שמדובר במיתוס, אבל כמה מאיתנו באמת זוכרים את חנה רובינא? מבחינתי להחזיר את המחזה לחיים כיום, בישראל המודרנית, במרכז התרבות בתל אביב, כאירוע עכשווי שנוגע במיוחד בתקופה הזו במלחמה עם החוץ ובמלחמה העוד יותר גדולה עם הפנים – זהו דבר שפותח את כל הסנסורים בגוף: של האינטלקט, של הרגש ושל ביקורת ומודעות למה שקורה היום במדינה בנושאי דת, מסורת והיסטוריה. העיסוק בנושא יהודי־מסורתי־גלותי מכל האספקטים שלו כאופרה מודרנית מקורית חדשה הוא עכשווי מאוד, למרות המיתוס. בנוסף, היצירה שנכתבה על ידי יוסף ברדנשווילי, מאתגרת מאוד כשלעצמה עבור בית האופרה, והעלאתה היא הישג בממדים עצומים לאופרה הישראלית. זהו אירוע מכונן שפתח לא רק לי אלא לכולנו את העיניים, המוח והלב ואת החיים. בתום המופע אנשים הגיעו לדבר איתי וחלקם לא יכלו לעצור את הדמעות. מדהים היה לראות את תגובת הקהל לאירוע שנתן לכולם אגרוף בבטן.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בכובעי השני אני מנהלה המוזיקלי של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, שהיא גם התזמורת של האופרה. המלחמות בשלוש השנים האחרונות גרמו גם בתזמורת לשינויי תוכניות בהתאם למה שמתרחש במדינה. באחד הקונצרטים שקיימנו במשכן לאחר השבעה באוקטובר, ביצענו את הסימפוניה הרביעית של ברוקנר. ככלל, הסימפוניות של ברוקנר ידועות באלמנט המדיטטיבי שבהן, ואורחים שנכחו בקונצרט סיפרו על תהליך תרפויטי. חברה שהייתה בקהל ועברה חווייה כזו העלתה את הנקודה שאולי אנשים בתקופה הנוכחית זקוקים לעזרה, ושאולי יש עוד יצירות שניתן להציע לקהל את הצד התרפויטי שיש בהן כדי לאזן את מה שאנחנו חווים יומיום. השאלה הזו השפיעה עליי מאוד ופתחה אצלי עוד ערוץ חשיבה.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הכיוון הוא חד משמעית עזרה לקשישים ו/או ניצולי שואה.ארגון "עמך"מעניק תשומת לב לישורת האחרונה בחייהם של ניצולי שואה ולמצב העגום של רבים מהם, שכולנו נחשפים אליו על בסיס יומיומי. במיוחד בשנות המלחמה צריך לשים לב למצב הקשישים הנזקקים, בין אם כלכלית או מבדידות. חשוב לא רק לתרום, אלא להיות מודע לשכן.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
באומץ רב ובניהול סיכונים מחושב מאוד הנהלת האופרה הישראלית העלתה בשתי המלחמות את "טורנדוט" ואת "סלומה" בתנאים קשים, והצליחה לסחוף את כולם באופטימיות גשמית. המנהל האמנותיצח גרניט, מנכ"לית האופרהטלי ברש-גוטליב, המתאמת האמנותיתשירית לי וייסוכל הצוות המנהל הבכיר של האופרה הישראלית ידעו לנהל את ההפקות בגדולה ולהיערך לעלייה לבמה עוד לפני שפיקוד העורף איפשר זאת. בנוסף, כמנהל מוזיקלי של האופרה הישראלית, אני חש חובה להזכיר את תזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, ואת צוותים המסורים שהם עבורי מושא להערצה. והכי אני רוצה להרים לאמנים מחו"ל שבחרו להיות תל אביבים לחודש וחצי או חודשיים, והגיעו לכאן לעבוד איתנו בזמן מלחמה מבלי שהיו חייבים לעשות זאת. לא בטוח שאם היו מזמינים אותי לנצח באוקראינה הייתי מסכים לסכן את עצמי ולנסוע, והם עשו זאת במלוא הרצון והתשוקה.
מה יהיה?
חייב להיות טוב. בכל השנים שאני בחו"ל אני יודע שיש לי לאן לחזור, אך השבעה באוקטובר ערער את המובן מאליו – וזה נורא מפחיד. זו אפילו לא אופטימיות אלא צורך. אני פאאטליסט ידוע, לכן אני בטוח שבסוף הדברים יסתדרו. לפעמים זה לוקח יותר זמן ולפעמים אנו לא יודעים מדוע דברים מסתדרים או שלא, אבל בסוף הם קורים כפי שהם צריכים להיות.