יער הפיות והקיבוץ הקטן שבאמצע ת"א. העיר של דניאלה ג'וליה טראוב

דניאלה ג'וליה טראוב היא דוקטורנטית ליחסים בינלאומיים, מרצה וסופרת. בימים אלה רואה אור ספרה "מרלין האדומה" שמגולל תרחיש דיסטופי (או שמא?) שבו איראן כובשת את ישראל, ומחתרת מיוחדת קמה כדי לחלץ את השטחים הכבושים בחזרה. שיהיה בהצלחה לכולנו, אה?

>> אוכל אותנטי ומלון שמרגיש כמו כנסיה ישנה. העיר של אסף ארדה
>> הפסיכולוגית השקטה ודרינק מברלין בתל אביב. זאת העיר של שחר מרום

1. דיזנגוף סנטר ויער הפיות

כשאני נכנסת לדיזנגוף סנטר אני נזכרת בילדות שלי. גרתי במודיעין ועבורי תל אביב הייתה העיר הגדולה אליה אחי, החברות שלי ואני היינו נוסעים לבד החל מגיל 12. עלינו על אוטובוס, מצוידים בבקבוקי מים ושטר של מאה שקל לכל אחד (אז זה בהחלט היה מספיק). היינו רואים סרט בכיכר דיזינגוף ואז ממשיכים לסנטר לבקר בחנות יער הפיות. שם היינו מטיילים בין המדפים, קונים לעצמנו פיה קטנה ומדמיינים שזהו פורטל לעולם של קסם. בהמשך, אורטל טיורין ואני כתבנו ספר (שלא פרסמנו) בשם "יער הפיות". היום, כל פעם שאני נכנסת לסנטר, למרות הלחץ והעומס שבו, אני נרגעת, נאחזת בפיסת ילדות שמובילה אותי לעולם של קסם.
דיזנגוף 50, בניין B מפלס שער 6

2. שכונת הדר יוסף

נכון שזה לא מגניב, אבל זה הבית שלי בתל אביב. קיבוץ קטן באמצע עיר רועשת. כשעמדתי לעבור לעיר, הייתי אמורה להיכנס למעונות של אוניברסיטת תל אביב עם תחילת התואר השני שלי בדיפלומטיה ובטחון. ידיד שלי, שגר בהדר יוסף, התעקש שאבוא לראות בית קטן עם גינה ועץ תפוזים בשכונה שלא הכרתי. בטוחה בצדקת דרכי, עמדתי על כך שהמעונות גם זולים וגם נכונים לי, אבל הוא לא הרפה, וטוב שכך. ברגע שראיתי את השכונה ואת הבית, התאהבתי. וזה המקום הבטוח שלי מאז.

3. שכונת נווה צדק

אני אוהבת דברים יפים, היסטוריה, אירופה הקלאסית, ארכיטקטורה כפרית. נווה צדק היא התגלמות כל אלה ולרגע קטן כשאני מטיילת שם או יושבת בבית קפה, אני מרגישה שאני בכפר קטן באיטליה ליד המשפחה שלי (המשפחה של אבא שלי מכפר ליד פירנצה). אני רוקדת בלט ומודרני מאז שאני קטנה והיינו מגיעים פעמים רבות למרכז סוזן דלל. הייתי מסתכלת על הרקדניות ורוצה להיות כמוהן כשאגדל. לא המון השתנה מאז.

4. חוף הים

נכון, לא מאוד מקורי אבל החיים שלי עמוסים עם המון לחץ. כשאני מרגישה שזה יותר מדי, אני מגיעה מוקדם בבוקר לחוף (לרוב לחוף בוגרשוב) ויושבת מול הים. אני לרוב בן אדם שלא מסוגל לשבת בשקט ולא לשנייה אחת. מערבולת של רגשות, מחשבות וצורך בעשייה. אבל שם, אני יכולה להתנתק לרגע, לשאוף את אוויר הים פנימה ואחר כך להתעמת עם שאר העולם.

5. כיכר רבין

מאז השיפוצים קצת פחות נעים שם, אבל אני עדיין אוהבת את הכיכר. לידה נמצא הסטודיו שלי "סטודיו נעים", בו אני רוקדת בלט ועושה יוגה כבר שנים. הוא מוקף בבתי קפה כמו הבייקרי והמקום המושלם לדייטים או לערב עם חברות – שאטו שועל. לאחרונה גם גיליתי את חנות הנייר יולטה והבנתי שהרבה כסף לא יישאר לי אחרי הגילוי המרהיב הזה. אני אוהבת לשבת שם אחרי שיעור יוגה בשישי בבוקר ולחוות את התנועה של האנשים, השמש וההרגשה שהעיר הזו חיה באמת.

מקום לא אהוב בעיר

אני לא חושבת שיש אזור בעיר שאני לא אוהבת. אני חושבת שהשיפוצים הם הכרח בכדי שיהיה לנו אפילו יותר טוב בעתיד. הם סימן להתפתחות. בנייה ועושר של עיר וזה חשוב. רעש המסיבות של העיר הוא חלק בלתי נפרד ממנה ולא הייתי רוצה שזה ישתנה. אני חושבת שהעירייה מתפקדת טוב, בהכרח טוב בהרבה מעיריות אחרות. גרתי בכמה מקומות בישראל, כולל ירושלים, יוהנסבורג שבדרום אפריקה, רומא ודבלין וביקרתי בעשרות מדינות, ומבחינתי תל אביב היא אחת הערים הטובות בעולם. לא הייתי רוצה לגור במקום אחר פרט אליה. אני אדם רגשי ותל אביב מייצבת אותי, היא קורצת לי כל בוקר "הכל בסדר, תתנחמי בי". וזה עובד לי.

השאלון

אירוע תרבות מהזמן האחרון שסידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסדרה “The New Look”  על בית דיור ושאנל בזמן מלחמת העולם השנייה. הדמות של דיור כל כך עדינה וגדלות הנפש שלה ריגשה אותי. כל פרק בסדרה על רקע המלחמה הנוראית ההיא גרמו לי לבכות. דיור יוצר מתוך החורבן הזה עולם של בדים, צבעים ותקווה. של יופי. עולם חדש שנולד מתוך ההרס והמוות. זו סדרה שעזרה לי גם בימים האלה שלנו. גם במקרה שלנו, יהיו צבעים אחרים אחרי האדום, השחור והאפור של המלחמה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"עפיפונים" של רומן גארי. למרות שהספר עוסק במלחמת העולם השנייה בצרפת, הוא כתוב בתמימות דרך אהבה אינסופית. כאילו שהדמויות מסתכלות על המוות אבל לא רואות אותו. למרות שהיהודים הם לא מרכז הסיפור, גארי מדבר עליהם מדי פעם בספר בכבוד ובעדינות. ראיית העולם שלו קסומה בעיניי.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בזמן המלחמה השקנו את הספר שלי "מרלין האדומה" שעוסק בכיבוש איראן את ישראל. הספר מתמקדת בדמותה של מרגלת אמריקאית, מרלין, שנשלחת להסתנן אל שורות האויב. לכן ליאורה פרידן, מייסדת "כריכה – סוכנות לסופרים", ואני החלטנו להקדיש את ההשקה של הספר לגיבורות מלחמת חרבות ברזל. את הערב הנחתה אנה ארונוב, רונה קינן שרה וגיבורות המלחמה נסרין יוסף ומורן טדגי דיברו. כל הרווחים של הערב נתרמו לעמותת "חמניות" שמטפלת ביתומים – מאז תחילת המלחמה נוספו ילדים רבים לרשימה זו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל המילואימניקים והמילואימניקיות התל אביבים מבחינתי. אלה שיש להם חברות הייטק ועוזבים הכל כדי להילחם בשטח. אלה שעוזבים את הבית, את הילדים, את הנוחות של העיר הזו, כדי שלנו, כחברה, יהיה טוב יותר. חלקם נמצאים שם חודשים רבים ובזכותם אני מאמינה שהעם הזה, אחרי שהכל יגמר, רק יצמח, יתעצם ויהיה טוב יותר.

מה יהיה?
אני לא מאמינה שיש דבר חדש שקורה כעת. היהודים תמיד רבו ביניהם והאויבים שלנו תמיד ניסו להשמיד אותנו ותמיד נכשלו. תמיד שנאנו את המנהיגים שלנו, גם מימין וגם משמאל ושום דבר לא שונה הפעם. לפני כמה חודשים, כשהכל היה חשוך נורא, הייתי במסיבה. היה רגע אחד בו כל מי שהיה בחדר התמסר לחלוטין למוזיקה, סוג של פורקן שכזה, שחרור מוחלט, הקלה, שמחה אמיתית.

חשבתי לעצמי שעם שעבר כל כך הרבה רע בשנה האחרונה, ומסוגל לשמוח כך, להיאחז בחיים בתאווה שכזו – הוא עם שיעבור כל דבר. זה בניגוד מוחלט לאויבנו שמקדשים מוות. באמצע המועדון בכיתי כי ידעתי שהכל יהיה בסדר וכמו שאחרי כל פוגרום, אחרי השואה, קמנו ובנינו את עצמנו – כך גם יקרה עכשיו. אנחנו לא נאחזים ברחמים עצמיים, לא בעבר ולא במוות, אלא בחיים ובמימושם.