מסע בזמן בעקבות דני קרוון. העיר של יזהר כהן

בית הספר תלמה ילין ברחוב יגאל אלון

תל אביב מתחילה עבורי בתלמה ילין – בית הספר לאומנויות על גדתו המזרחית של האיילון שמוכן היה לקבל תלמיד עם תעודה של "בלתי מספיק" מרעננה. כל בוקר, במשך ארבע שנים הייתי מהגר יומי ממציאות של בית בין פרדסים ברעננה אל העיר הגדולה. יורד מהאוטובוס בתחנת רכבת צפון, ומשם ברגל אל עבר בית הספר. נתיבי איילון היו אז רק רעיון על הנייר והאיילון – נחל אכזב, יבש בקיץ ובחורף נחצה על גשרים שבנינו מקרשים שנערמו על גדותיו. בבית הספר פגשתי את בני גילי רוויי התרבות שהעניקה להם העיר והבנתי מייד שזהו מקומי. תל אביב פתחה בפני את הדלת ואני נכנסתי בשער.

תלמה ילין כבר מזמן בגבעתיים, יגאל אלון עוד פה (צילום: דוברות עיריית ת"א-יפו)

צבי שפירא 19

את נועה פגשתי לקראת סוף השירות הצבאי שלי. היא הייתה חיילת שהתגוררה בבית קטן ברחוב צבי שפירא 19. ואני, בתוך שבועיים מיום היכרותנו עברתי להתגורר ביחד איתה. הבית הזה היה בתינו הראשון, בית ילדותו של אביה, שם למדנו אחד את השנייה, את הקושי ואת התענוג של לחלוק חיים, זמן ומקום יחד. במקום הזה נעצתי את סיכת המחוגה שלי וסביבו שרטטתי מעגלים דמיוניים דרך מסעותיי בגילוייה של העיר. ביתנו היה פתוח לכל חברינו באירוע בלתי פוסק של שיחות, שירה, הרבה צחוק ולעתים גם עצב. הבית הקטן נהרס לפני שנים, במקומו הוקם בית קומות. כשאני עובר לידו אני יכול להריח בדמיוני את ריח הביוב הממוסך בבליל ריחות הצמחים ששתל שם סבא של נועה לפני שנים.

גם פה כבר השתנה מאז. צבי שפירא 19 כיום (צילום: גוגל סטריט ויו)

כיכר התרבות

בילדותי, כשהיינו נוסעים בפורד אנגליה לדוד של אמא בתל אביב, היה אבא מחנה את המכונית בכיכר התרבות. לא מתחתיה, אלא במרכזה. בתחילת שנות האלפיים, התגוררנו בפריז, שם עבדה נועה עם אביה, הפסל דני קרוון. כיכר התרבות ניצבת הייתה כמודל על שולחן בסטודיו בשעה שדני חג סביבה, גורע, מוסיף, מתקן, בוחן ובסופו של דבר חותם. הכיכר אותה עיצב הפכה למקום מעצב. מקום שמגדל ילדים, מפגיש אנשים. משמש במה לקולות מחאה ולמוזיקה. מקום שהינו לב פועם של עיר חיה ותוססת. היום מאוימת הכיכר בידי מתכנני המטרו והיא מיועדת להפוך לעיי חורבות – שטח התארגנות בדומה למה שהפכה להיות כיכר רבין זה מכבר. בתום העבודות, שמועדן אינו ברור, מתוכננות להיווסף לכיכר יציאות של תחנת המטרו, תוספות שללא ספק יפרו את שלמותה של הכיכר כפי שאני מכיר ואוהב אותה.

איפה יתקעו פה עכשיו את הכניסות של המטרו? כיכר הבימה (צילום: גטי אימג'ס)

יסוד / מיכה אולמן

מעט לפני סופן של שדרות רוטשילד בואכה כיכר התרבות, מקועקעת האדמה בצורת בטון רבועה מחולקת לארבעה חלקים שווים המדמים את קווי המתאר של דירה בת ארבעה חדרים. העבודה גלויה וסמויה מהעין באותה עת, בולטת בלחישתה אל מול העיר הרועשת והזקורה סביבה. עבורי זהו מקום של גילוי מתמיד. האומן הנפלא מיכה אולמן, יצר חידה שמצליחה לשמר את ההפתעה שבגילויה בכל פעם מחדש. זהו מקום שבו עולה חיוך של הסכמה אצל נועה ואצלי, הסכמה על קיומו של נהר תת קרקעי של יצירתיות, של אנשים אהובים שחיים ויוצרים במקום הזה אל מול התגברותם של קולות המאיימים על המשך קיומו.

"יסוד", מיכה אולמן (צילום: יאיר טלמור, וויקיפדיה, CC-BY-SA-3.0)

חוף פרישמן

 במרחק של 12 דקות הליכה מהבית בגינת רות פוגשת העיר את הים בחוף פרישמן. שם גם אני פוגש אותו בבקרים. בבגד ים וכפכפים אני חוצה את דיזינגוף לאורכו של רחוב פרישמן עד אשר נגלה האופק מבן יהודה. ברחוב הירקון כבר אפשר לאמוד את גובה הגלים. כאני מוחץ את הכפכפים בין עמודי הגדר שסביב סוכת המציל, אני כבר יודע כמה פלסטיק יורק הים בחזרה בפניה של העיר כפוית הטובה. ההליכה על החול שנוגע במים מגדירה את גבולות הבועה השבירה שבה אני חי. האופק מאפשר לנשום ולחלום על מה שנמצא מעברו השני. אני מסיים את ההליכה בחזרה מהחוף שהיה הדולפינריום, מודה לים שהגיע לפגישה ומטפס בחזרה אל העיר, נזהר שלא לגעת בדופן הבועה, שלא תתפוצץ.

בדרך לחוף. פרישמן פינת הירקון (צילום: שירה ברויאר)

יזהר כהן הוא המאייר של הספר "דני קרוון – האיש שגרם למקומות לדבר", שכתבה גיא עד. הספר יצא בהוצאת אסיה ועמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות, 65 עמ', 74 ש"ח. את הספר ניתן לרכוש רכישה ישירה במחיר הנחה בלינק הזה וניתן לרכישה גם בחנויות הספרים העצמאיות וברשתות ברחבי הארץ.

יזהר כהן (צילום: תמי אייל)

מתוך "דני קרוון – האיש שגרם למקומות לדבר" (איור: יזהר כהן)

עטיפת "דני קרוון – האיש שגרם למקומות לדבר" (איור: יזהר כהן)