זכרונות מהסינמטק והסנדוויץ' הכי נפלא. העיר של נועם אקוטונס

>> נועם אקוטונס הוא זמר-יוצר ומפיק שחי ובועט בתל אביב כבר עשרים שנה. אם הוא נראה לכם מוכר, אולי זה מעשרות הפרסומות ששיחק בהן לאורך השנים. "ילד 95 – שירים מהמחברת הראשונה" הוא ה-EP החדש שלו, פרויקט נוסטלגי ייחודי שבו הוא חוזר אחורה לשנת 95' ולשירים שכתב והלחין בהיותו חייל, שירים שנוצרו בימי התום שלפני האסונות שהכו במדינה, ובהקבלה בין האישי והלאומי כשפרידה כואבת מאהבה מתרחשת על רקע אובדן התמימות הסופי של ישראל בליל רצח רבין. אתם יכולים (וצריכים!) להאזין לו כאן בכל הפלטפורמות.

>> המקום הכי סודי ושדרה להרגיש בה בת 14 // העיר של לוטוס אתרוג
>> אופוריה בשדרה וקסם של ארמון בוכרי // העיר של ג'וליה פרמנטו-צייזלר

 

1. באן מי 13

אחד המקומות הכי אהובים עליי לאכול בהם הוא באן מי 13 בשוק לוינסקי. אני מגיע למקום לפחות פעם בשבוע ותמיד תמיד מזמין את אותה מנה: חצי כריך וייטנאמי עם עוף, וכוס גדולה של תה קר לצידו תוצרת בית. לא תה בבקבוק. את הכריך הם מכינים במקום עם הממרח הזה שלהם והתיבול וזה בפירוש הדבר הכי נפלא שיצא לי לטעום. אני הרבה פעמים אשכרה מוותר על חומוס או מנה שווארמה (שאני מאד אוהב) רק כדי לאכול שוב מהכריך הוויטנאמי. יש בו משהו מרגיע, הרמוני כמעט מנחם. זה בפירוש אוכל מנחם. ובנוסף אתה לא מרגיש שזה חונק אותך. מעולם לא חשתי ככה כלפי סנדוויץ' לא בארץ ולא בחו"ל, ואני עוד מגיע ממשפחה צרפתית שאוהבת אוכל טוב.
נחלת בנימין 107

2. חוף העלייה

המקום התגלה לי במלוא הדרו רק בזמן הקורונה. ידידה שלי גלית המוזיקאית ואני נהגנו אז לרכוב על אופניים מאזור פלורנטין עד לשם כסוג של ספורט, כי זה גם הדבר היחיד שהיה מותר לצאת בשבילו מהבית בלי שיעצור אותך שוטר או משהו. אני זוכר שכשהיה חם אפילו נהגנו להיכנס למים לטבילה קצרה. להבדיל מחופים אחרים בתל אביב, החוף הספציפי הזה אף פעם לא מרגיש עמוס מדי או מסחרי מדי, גם לא היום, חוץ אולי מבשבתות. יש לי פינה חמה בלב אליו למרות החשד הכבד שבמים מתרוצצים דגים שנושכים לך את התחת ללא רחם.

3. רחבת הסינמטק

מאז שהייתי ילד ואבא שלי נהג לקחת אותי לתל אביב לראות יחד סרט בסינמטק (כן, אני יודע, על זה יהיו שיאמרו ילדות עשוקה), התאהבתי ברחבה הזאת של הסינמטק ונשבעתי שיום אחד כשאעבור לגור בתל אביב זה יהיה המקום הקבוע שלי. ואכן כך היה. כשעברתי לעיר בשנת 99', גרתי בדירה סטודיו באבן גבירול שהייתה ממוקמת קרוב יחסית לסינמטק. בשבתות אהבתי מאד ללכת לשם, לשבת ולעשן סיגריה עם או בלי קפה. גם כיום, כשעברתי לגור רחוק יותר, אני עדיין מגיע מדי פעם לסינמטק, בעיקר בשבת, לראות סרט טוב ואז אחר כך מתיישב ברחבה (ששינתה את פניה לא מעט), שותה קפה ומתמלא במחשבות.

הזיכרון הכי יפה שלי היה כשיצאתי מהסרט "מולן רוז'", ואחרי יצאה מהקולנוע בחורה יפהפיה עם מבט רציני וחודר. היא התיישבה על ספסל ברחבה לא רחוק ממני והחלפנו מבטים. נראה היה שלשנינו הייתה חווית צפייה חזקה מאד. זה היה רגע כל כך מיוחד וקסום שלא רציתי להרוס אותו באקט בנאלי כמו לבקש את הטלפון שלה. זיכרון אחר היה כשצפיתי שם ב"אדום" של קישלובסקי, שנשאר איתי בראש עוד שנים אחר כך. עד היום אני יכול לזמזם את נעימת הנושא של הסרט אפילו באמצע הלילה מתוך שינה.

4. א לה רמפה

מכל המקומות והמסעדות בעיר שביליתי בהם לאורך השנים – ויש אולי עשרות כאלה אם לא מאות – אין מקום אחד שתפס אותי ביג כמו הפאב/ביסטרו הנהדר הזה. בדיעבד גיליתי שזה מקום מפגש אהוב על מעט היפסטרים מזוקנים וכבדי ראש. מה אני אוהב בא לה רמפה? שהם תמיד נחמדים ואדיבים, שהאוכל תמיד טוב ומזמין, ושכיף לדבר שם בלי להילחם במערכות סאונד מאסיביות. תמיד יתנו לך תחושה שאתה בבית או לפחות במקום שהלב שלו במקום הנכון. לא מעט בחורות סחבתי לשם וחלקן נשארו איתי רק בזכות הפולנטה האגדית או הממליגה פרמז'ן שיכולה לגרום גם למתים לקום לתחייה. פעם חגגתי שם יומולדת עם חברים וזה היה אחד מהטובים שהיו לי. הבירה זרמה כמו מים, המים זרמו כמו סמים ובתום הערב מצאתי את עצמי מוטל על הכביש שמח וטוב לב חבוק בין זרועותיה של עלמת חן.
העמל 21

5. הבארבי

לאורך השנים הופעתי כמה וכמה פעמים בבארבי הישן ותמיד התקבלתי בזרועות פתוחות על ידי שאול, הבעלים האגדי, גם כשלא הייתי מצליח להביא הרבה קהל או כשחלק מהשירים המחאתיים שלי בתחילת הדרך גרמו לאנשים בקהל לנטוש את המקום בעצבים. כשהבארבי עבר למשכנו החדש הייתי סקרן לאללה לראות מה עשו שם והתלבטתי לאיזו הופעה ללכת. בדיוק כרמלה גרוס ואגנר התאחדו למופע ה-30 שנה לאלבום הראשון ולא היה עוד מקום לשאלות. קבעתי עם ידידה שלי הדס ועם עידו האחיין שלי בן ה-21 ותפסנו מקומות בשורות הראשונות, אשכרה לראות את הלבן בעיניים של ערן צור. זו הייתה הופעה בלתי נשכחת שזרקה אותי בטיל לימי הנעורים שלי, כשלמדתי לנגן בפעם הראשונה את "עלבון" או את "רטוב וחם". אגב, האחיין שלי הדהים את כולנו כשהכיר את המילים של כל השירים (מאיפה הוא יודע את זה לעזאזל?) ולכולנו היה ערב מתוק ונעים שהגיע זמן לא רב אחרי שפרצה המלחמה ונתן לכולנו רגע קל של אסקפיזם טהור.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אני לא גר בפלורנטין אבל מסתובב בה לא מעט, והצחנה בחלק מהרחובות הקטנים של השכונה – בעיקר בקישון ובנבנישתי – זו מכה שאין לתאר. בעיקר ריח חזק של שתן, אבל לא רק. כזה שגורם לך להצטער שאתה לא תתרן. העירייה חייבת לעשות משהו בנידון חוץ מלאשר שם תמ"א מבוקר עד ערב.

עוד תופעה שלדעתי מסוכנת מאד ועוד עשויה להיגמר באסון היא הכמות הבלתי רגילה של הומלסים שמסתובבים בצמתים מרומזרים ומבקשים נדבות. אין לי חלילה משהו נגדם. החיים לא היטיבו עמם. אבל החבר'ה האלה מתפרצים לך בהפתעה לתוך נתיב הנסיעה כשלפעמים אתה מתקרב לרמזור במהירות. אני מת מפחד שיום אחד אדרוס מישהו בטעות. חשבתי לכתוב על זה באיזה עמוד דעות או בפייס, אבל זה כבר לא מסתכם בצומת אחד אלא נוכח כמעט בכל צומת ראשי. לאחרונה ראיתי שהם גם התחילו לעבוד בקבוצות של 3-2 אנשים ומתחלפים ביניהם. העירייה כהרגלה תתנער מאחריות ותאמר שזו בעיה של המשטרה, אך נדמה לי שכשהעירייה רוצה היא יודעת לאכוף טוב מאוד, כמו למשל בקנסות שהם מחלקים למי שרק העז לזלוג לרגע לנתיב של תחב"צ.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מאוד נהניתי מהסרט התיעודי של ציפי ביידר על ריקי גל, "נערת רוק", שהוקרן בסינמטק (אפרופו) בנוכחות הכוכבת ושלל סלבז מזדמנים ודוכנים עמוסים בנשנושים. זה סרט אישי וכן בצורה בלתי רגילה. ריקי שיחקה אותה בדוקו הזה וגרמה לי לאהוב אותה עוד יותר. היא הראתה לעולם איך בגיל 75 אוטוטו, היא בועטת, חריפה ורלוונטית יותר מהרבה כוכבות אינסטנט של תוכניות הריאליטי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
יש את השיר הזה "Wonderful Life" של בלאק מהאייטיז. רוב חיי הוא קצת חלף לי ליד האוזן גם אם נהניתי ממנו. מאז שבעה באוקטובר אני שומע אותו אחרת לגמרי. נסעתי איזה לילה והוא התנגן ברדיו, ואני פשוט קפאתי במקום ורק רציתי לשמוע אותו שוב ושוב, אז עברתי לספוטיפיי והמשכתי להאזין לו עד שהגעתי הביתה. בלאק כבר לא איתנו, אבל אם היה חי הייתי מספר לו שהוא הצליח לגרום לי לבכות עם השיר הזה שלו למשך לילה שלם דמעות של ריפוי ושל נחמה. והוא אפילו לא התכוון.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מה שקשור לתמיכה נפשית או תקשורת עם אנשים במצוקה. יש לי ידידה שסיימה לא מזמן הכשרה של חצי שנה רק כדי להתחיל להתנדב בער"ן. זה נשגב בעיניי. הלוואי והיה לי זמן לזה גם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יהודית רביץ. חד משמעית. פעם הייתי רואה אותה מטיילת המון עם הכלב.ה בשדרות רוטשילד ותמיד רציתי לומר לה משהו מחמם לב אבל התביישתי. שלא לדבר על מילה טובה. האמת… יש לי גם חיבור אישי אליה – אחיה, יעקב, היה המורה שלי לגיטרה כשלמדתי בתיכון בנעוריי בבאר שבע. על כל פנים, היא הצליחה פחות או יותר להתגבר על פחד הבמה שלה וחזרה סוף סוף להופיע וריגשה ושימחה כל כך הרבה אנשים… אין ראויה ממנה לפירגון ולחיבוק אמיץ.

5. מה יהיה?
כמו תמיד. אדוות וגלים. לפעמים הם גבוהים ומפחידים ולפעמים רדודים ולא מזיקים. אנחנו כרגע בתקופה של גלים גבוהים ומסוכנים במיוחד. הם יחלפו ואת מקומם יתפסו גלים נמוכים יותר ויותר עד שנגיע לחוף מבטחים. איזו צורה תהיה לו? לאלוהים – אם הוא קיים – יש את הידע והיכולת לספר. כדאי לשאול אותו.