בית כנסת למקרים קשים וכנסיה רומנטית. העיר של עמנואל יצחק לוי

>> עמנואל יצחק לוי הוא משורר, מוזיקאי, מחזאי ומורה לתנ"ך. אתם מכירים אותו אולי כאחד מהמתמודדים הקסומים בתולדות "בואו לאכול איתי" או כבנם החוזר בתשובה של יוצר הטלוויזיה חגי לוי והסופרת נילי לנדסמן, אבל הוא גם מוביל את הרכב הדיסקו המשיחי עמנואל והכיסופים לסינגל ראשון ("ניגונים") מתוך אלבום שני ("ג'יזס בברסלב"), ואנחנו מניחים אותו כאן לנוחותכם.

>> העיר של קרני פוסטל: שעתיים שבהן נדמה שתל אביב על גג העולם
>> רועי קידר הוא הישראלי האחרון שחי באיסטנבול. וזאת העיר שלו

 

1. בית הכנסת סקרנביץ'

שום דבר באזבסטון הפלורסנטים הזה לא חושף את טבעו האמיתי  – לשכת הקבלה של הקדוש ברוך הוא למקרים הקשים, המפוקפקים והקרועים ביותר – ובעלי הלב הרחב ביותר. מדי שבוע מתכנסים כאן בוהמיינים שחזרו בתשובה, דתל"שים נוסטלגיים, חרדים וחילונים, טרוצקיסטים וביביסטים, אשכנזים ומזרחים, סטלנים ובעלי בתים שמאוחדים בתשוקה לוויסקי גרוע ולתפילה מעט פחות סחית מהמקובל. הכבד סוחב בקושי, הגרון כבר ניחר מניגונים גרועים של קרליבך ומוויכוחים על מלחמת העולם הראשונה, אבל האנשים ממשיכים להגיע בזכות כוח המשיכה הרוחני של המקום ובזכות והכריזמה של אבי הגבאי, צדיק נסתר והבובונאי שמאחורי קישקשתא. זה המקום היקר לי בעולם הזה, וזה המקום להיזרק בחגים למי שבית הכנסת הגדול מקרינג' אותו.
העבודה 12

2. פלאפל ג'וני בנין / פיצה שירוקו

הרבה אכזריות יש בדת משה, אך שורש הרוע הוא שבוע הג'יהאד נגד הגלוטן, הידוע כפסח. מדי שנה בערב-ערב-פסח אני מציין בדמעות את הפרידה המייסרת מפחמימות ריקות בפלאפל הכי קדוש בישות הציונית, כולל צ'יפס אלוקי שאפשר לשמוע עד גן עדן וחזרה את הפצלוח שלו. בפסח עצמו מחזיקות אותי פיצות הכשל"פ של שירוקו, פסגת הקולינריה התל-אביבית, עד כדי כך שבפסח שעבר נפל לי משולש על המדרכה של קינג ג'ורג', ועוד על הצד של הגבינה, ולמרות זעקות חבריי לא ויתרתי, אכלתי את הפיצה כמו גיבור וליקקתי את האצבעות עם כל השתינה הכנענית של כלבי גן מאיר. עד כדי כך.
טשרניחובסקי 4 / המלך ג'ורג' 23

3. פסל האריה

לפני שנים רבות בנה גביר גליצאי בשם געצל שפירא שני רחובות, על שמו ועל שם אשתו, העמיד בפתח אחד מהם אובליסקים משונים ומשוננים והציב פסל אריה מנחושת כמחווה רומנטית לגבירה. ברחוב הזה – הביזארי ביותר בעיר תל אביב – נוסדה להקת שנורקל, הגרעין של "עמנואל והכיסופים", להקת הדיסקו המשיחית שלי! עד עצם היום הזה, כשאני מבצע על הבמה טקסי סקילת יבוסים לצלילי "גוג ומגוג" ו"תחיית המתים", אינני שוכח אותו לרגע! בקרוב יצא האלבום השני, "ג'יזס לברסלב", וכל יום שלישי בדרך לאולפן אני בא לקבל את ברכתו של האריה. כאן גם זרקה אותי החברה הראשונה שלי ומניסיוני מדובר בלוקיישן אידיאלי לפרידה מלודרמטית.
סמטה פלונית 7

4. קינג אופטיק

חנות המשקפיים "קינג אופטיק" היא בית העסק שאני פוקד לעתים קרובות יותר מכל מקום בתל אביב, כולל השופרסלים ועוזריהם. הסיבה לכך היא נטייתי המגונה לשבת על משקפיים, להשליך אותם בטעות בתנועות יד חדה אל עוברי אורח תועים, ולשחק איתם בתור לתיאום מס עד שהם נשברים. האופטיקאי קר הרוח, מועמד אידיאלי למשרת שר הביטחון, מקבל אותי כל פעם בסבלנות אין קץ, לא נוזף ולא גוער, מתקתק בדיקת ראייה מענגת ועוזר לי לבחור את המסגרת שתלווה אותי לחודש הקרוב. המחירים ממש הוגנים, וכל מסגרת מסחררת, אלגנטית ועמידה יותר מקודמתה – אבל איתי באמת אי אפשר לדעת.
המלך ג'ורג' 21

5. כנסיית פטרוס הקדוש

פשוט המקום הכי רומנטי, נוגה ויפהפה שיש לנו כאן.
פארק החורשות/אבו כביר

מקום שאני שונא בתל אביב

הפלנטריום ברמת אביב. יימח שמם וזכרם, שם רשעים ירקב. כשהייתי בן שש, אבי לקח אותי בפעם הראשונה והאחרונה לפלנטריום ברמת אביב. לצלילי אמביאנט מנבא רעות, כשמעלינו חגה כיפת הפלסטיק המכוכבת, בישר הקריין שבעוד חמש מיליארד שנה השמש תהפוך לענק אדום ותבלע את כדור הארץ. שבועיים לא הצלחתי להירדם, בכיתי וייבבתי עד עלות החמה, אחוז חרדה לגורל האנושות. לא עזרו נחמות השווא של אבי שעד לחורבן כבר יימצא פתרון טכנולוגי שיציל אותנו: מהטראומה הזאת לא התאוששתי עד היום.
חיים לבנון 2 (מוז"א)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני שבועות מספר הזדמנתי לכנסיית עמנואל: הנשגבת, המפעימה, עם עוגב הפלאים (שבוודאות הייתה נכללת בטופ פייב בעירנו, אלמלא הודחה ברבע הגמר יחד עם עמדת הויטמינצ'יק בבית הדפוס גלסי), לקונצרט דואטים מהבארוק של טריו גפן: מיצירות מונטוורדי, דה ויזה ויתר הממזרים. למשך שעה מתוקה אחת – אחת בלבד – לא הייתה מלחמה, סבל, זוועות, קשיות לב. רק קולן המתוק שהיתמר אל גג הכנסייה. ומני אז אני נאחז ברגע ההוא.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בימי המלחמה הראשונים יכולתי לשאת רק את היצירות המשונות ביותר: מבחר שירים לשנה החדשה הסינית, מקהלת "פוצ'ונבו" הצפון קוריאנית מיסודו של קים ג'ונג און וכיו"ב. חשתי שכל מה שנוגע במישרין במקום הזה טעמו מר ואין בו נחמה. ואז קראתי לראשונה את "אבנר ברנר" של דרור בורשטיין (לא יודע למה רק עכשיו). הספר האדיר הזה – מסע בין-כוכבים שחג מעל ראשיהם של שלושה צעירים מאמינים, הרוצח, הרוצח-כמעט וזה שעמד מנגד – התגלה כנבואה מחרידה שבסופה שמץ נחמה סרקסטית, שזה הכי הרבה שיש כרגע כנראה.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו כרגע?
לאחרונה נקרה על דרכי המשורר המחונן מיכאל קליין! שהוא ילד בן 22. קליין מחבר שירה סכיזופרנית מופלאה – מיכאל נגד קליין, קליין נגד מיכאל, לא ברור מי מוליך שם את מי – אבל כל מי שאי פעם חש שכוחות עלומים מוליכים אותו אל אהבה או אל קטסטרופה מצוי בסכנת התאהבות חמורה!!!! זה יש לו הרבה ציפורים בראש, וכל אחת יפה מחברתה. גילוי נאות: כיוון שהתאהבתי בשירתו ממבט ראשון ערכתי את ספר ביכוריו ללא תשלום, למעשה רציתי לשלם לו אבל לא היה עליי מזומן! בקרוב יראה אור בהוצאת הבה לאור, ובינתיים תוכלו למצוא את שיריו בגיליונות האחרונים (והמעולים) של "הו!" ו"הבה להבא".

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בעת המרה הזאת, שבה נראה שהאל גמר אומר בדעתו להעניש את עמי הלבנט בקהיון לבב ובאכזריות נוראה, ושבה הדרישות המוסריות הבסיסיות ביותר כמו השבת החטופים או לא להפסיק להרוג אלפים בבינה מלאכותית הפכו לאוונגרד – אני מצוי בשבר גדול מול החברה הדתית שהייתה ביתי בשנים האחרונות. ביתי החדש הם "השמאל האמוני" ו"בני אברהם", שפעיל בעיקר בחברון. אלו ארגוני מאמינים על הקשת הדתית שמאמינים שחובתם הדתית היא להיאבק על דו-קיום, שלום, ושוויון בארץ הזאת.

מה יהיה?
בשלב זה, נראה שהפתרון הטוב ביותר הוא קולוניאליזם יפני. היהודים, הערבים, האירופאים, הטורקים, כולם נכשלו כישלון חרוץ בניהול המקום הזה, ונראה שהגיע תורם של היפנים. אין להם הרבה רגשות כלפינו, כמה הם יכולים להזיק? אולי דווקא הם יצליחו לאחות את כל השסעים והשברים פה, כולל הסורי-אפריקאי שבעיניי הוא המטריד ביותר. לפי שעה, חשוב להשקיע במדינות יהודיות נוספות – במיקרונזיה, בחלל וכיו"ב.