קפה משפחתי מתוק וטמבוריה עם כל התשובות. העיר של שחר מולכו

>> שחר מולכו היא אוצרת האמנות העכשווית במוזיאון תל אביב. היא התמחתה במוזיאונים המובילים בעולם, עבדה כאוצרת משנה בתערוכות המדוברות של לואיז בורז'ואה, יאיוי קוסאמה וג׳ף קונס, ולאחרונה אצרה את תערוכתם של איליה ואמיליה קבקוב. בשנה החולפת אצרה את מולכו את המיצב המהפנט "אשד" שיצר אמן התאורה מוחמד (מוחי) אבו־סאלמה. בימים אלו נפתחה לקהל בביתן איל עופר (בחינם! ועד 23:00 בלילה באמצע השבוע) התערוכה שאצרה, "ועדיין – מבט על אמנות עכשווית 1985-2025", המתמקדת באיכות האנושית, על פגיעותה ועמידותה, ומשקפת חיפוש אחר שיווי משקל בתקופה של טלטלה ועמידה על הקצה. בואו לנשום.

>> תרבות עברית בסטייל ומסעדה עם קארמה // העיר של תמר מרקוביץ'
>> געגועים לארבע פינות רחוב וחומוס אבוד אחד // העיר של אמיר צורף

1. שה שנטל

את שנטל אני מכירה מגיל 3, כאמא של אחד מחבריי הטובים ביותר ולכן באופן טבעי בקפה שלה אני מרגישה הכי בבית. המקום הקטן והמתוק הזה במקווה ישראל הוא התגלמות כל מה שטוב ומנחם – מקום משפחתי וחם (בו עובדים גם כל בני המשפחה) שמחזיק בסטנדרט פריזאי עם קפה מושלם ומאפים חלומיים. קפה + חיבוק + עצה, זה התמהיל.
מקווה ישראל 3

2. האחים קוואז בע"מ 

טמבוריה שהיא עולם ומלואו בדרך בגין. מקום שתמיד אפשר למצוא בו פתרונות, החל מדברים פשוטים הביתה ועד לרעיונות מופרכים. אני מוצאת את עצמי מגיעה לחנות של שאול בתור ילדה במגמת אמנות ועד היום כאוצרת במוזיאון, ומוצאת תשובה פרקטית לכל עניין. בעידן שהצ'אט הוא הסמכות, מנחמים אותי מקומות כאלה שנסמכים על ניסיון.
דרך בגין 27

3. כיכר רבין

אני לא יכולה לחשוב על העיר שלי בלי כיכר רבין וכל מה שהיא מייצגת עבורי בתור תל אביבית שגדלה בעיר, דרך הפגנות שלום עכשיו, רצח רבין ונוער הנרות שהיו חלק מהתבגרותי ועד לימי עצמאות ועצרות זיכרון למיניהן. היעדרותה של הכיכר מהמרחב הציבורי בשנתיים האחרונות, שהיו מלוות בהתעוררות פוליטית אזרחית רחבה, הפכה מוקדים אחרים כמו קפלן, רחבת הבימה ורחבת המוזיאון (כיכר החטופים והנעדרים) לתחליפים. קשה לי לנתק את היעדרות הכיכר הטעונה הזו ואת שינוי פני העיר, מהעת הנוכחית והפוליטיקה האיומה המקיפה אותנו.

4. שאפה

המקום האולטימטיבי לכל עת, קפה, דרינק, דייט, בראנץ' משפחתי או אירוע. שירי ושירה, הנשים המיוחדות שמניעות את האווירה ואת האופי המיוחד של המקום, הן דוגמה עבורי לאנושיות, אקטיביזם, סולידריות וכמובן – טעם משובח. הכרתי אותן עוד מימי המספרה הקטנה בה היו מגישות תה וחלבה, ולאורך השנים ההתרחבות שלהן לכל המדרחוב והפיכת השאפה למושג מבוקש. הימים הסוערים והטעונים שעוברים על יפו בשנים האחרונות, ובעיקר מתחילת המלחמה, הביאו אותן לקשיים רציניים. ההומניות המדבקת של שירי ושירה ושל כל צוות השאפה היא דבר שאסור שייעלם מהנוף.
נחמן 2

5. ביתן איל עופר

הביתן הוא פנינה בלב העיר, אחד הבניינים היפים ביותר הממוקם בצומת מרכזית של רחובות דיזנגוף, תרס"ט ושדרות ח"ן. הביתן מביט לגן יעקב היפהפה ומהווה מקום מפלט של שקט ויופי כמעט אירופאי בתוך שאון העיר. לביתן היסטוריה ארוכה של תערוכות אמנות בלתי נשכחות, בכל זאת הוא נפתח כבר בשנת 1959, ובין התערוכות הראשונות שהוצגו בו הייתה תערוכת ואן גוך, שוותיקי העיר זוכרים כילדים. החידוש של הביתן בשנים האחרונות, בתרומת קרן משפחת איל ומרילין עופר, החזירה את עטרת המבנה ליושנה, ומי שביקר בשתי התערוכות האחרונות שהוצגו בו יכול היה להתרשם מהקסם של כניסת האור הטבעי והשימוש היפה באדריכלות המוצלחת.

אמנות ותרבות הן חלק בלתי נפרד מחיי העיר ומה שהופכים אותה לקסם שהיא. ביתן יפהפה לאמנות עכשווית, פתוח לכל בחינם עד שעות הלילה המאוחרות במיקום כל כך מרכזי, הוא בעיני תחנת חובה שכולם מוכרחים להכיר. השכנים שלנו, בר ההלנה, אחד המקומות המדוברים בעיר, מייצרים הזדמנות מעולה לשילוב המושלם של דרינק וביקור בתערוכה. התערוכה החדשה שאני אוצרת בביתן "ועדיין: מבט על אמנות עכשווית 1985-2025" מציעה מסע בחושך ובאור דרך מבחר יצירות עכשוויות בצילום, ציור, פיסול, וידיאו ומיצב. אמנים בינלאומיים מובילים לצד כישרונות צעירים מציגים רגעי שיא ושפל אנושיים ודימויי זמן בוהקים.
שדרות תרס"ט 6

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

המדרכות של מרכז העיר – כולנו מכירים את הסיפור של פירות הפיקוסים המטנפים את המדרכות שלנו שהופכות מדי קיץ לעיסה דביקה ומסריחה. ריבוי פרויקטי הבינוי ברחובות הקטנים של שכונת לב העיר, עם הפיגומים, עמודי התמרורים ועמודי החשמל מדי כמה מטרים, הופכים את ההליכה על המדרכה לבלתי אפשרית. נוסיף על זה את טקס הוצאת הפחים לרחוב מדי בוקר ואת אלו (מי אתם?!) שלא מקפידים לאסוף אחרי הכלבים שלהם – היציאה לרחוב כל בוקר מציידת אותי במידה נכבדת של טינה וזעם. בסך הכל אחת הערים היקרות בעולם, מדרכה נקייה ופנויה היא תנאי בסיסי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני כמה חודשים צפיתי בהצגה ריצ'רד השלישי בתיאטרון גשר בבימויו של איתי טיראן. באתי טיפה מסויגת, כי בכל זאת, שייקספיר במשך שלוש שעות, אבל הביצוע היה מופתי, עיצוב הבמה והתלבושות, בחירת השירים ובעיקר הרלוונטיות של הסיפור הייתה כמו אגרוף לבטן. דמותו של ריצ'רד שהיה מוכן להקריב את הכל, ללא מוסר ומצפון, רק לטובת כוח ושררה קרובה מדי למציאות שלנו כדי לפעול כמטאפורה. יבגניה דודינה ולא פחות ממנה, דורון תבורי, במשחק מהפנט שלוקח זמן לעכל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קיבלתי מתנה מקולגה ספר קטן ונוגע ללב בשם "מערבה" של הסופר הפקיסטני מוחסין חאמיד. לא שיערתי עד כמה הספר הזה ישפיע עלי בתקופת המלחמה וייצר עבורי פריזמה להסתכלות על המציאות הכאוטית סביב. הספר נוגע בסיפור אהבתם של זוג בעיר כלשהי, כאשר מלחמה סוגרת עליהם והם נאלצים להיסחף לחוויית פליטות סוריאליסטית. דווקא מתוך הטלטלה והסכנה, בעדינות ורגישות רבה הספר נוגע בעמידות האנושית לצד השבריריות, והיכולת שלנו להסתגל למציאות חדשה. באופן מסוים הספר הזה הוביל אותי למחשבה על התערוכה החדשה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מימי אוקטובר 2023 אני רשומה בארגון מתנדבי לב תל אביב לב אחד (בשיתוף חברת Monday). תחילה היה מדובר על הכנה ושינוע של אוכל למפונים, פינוי דירות וכו' ממש באופן שבועי. לאורך הזמן הביקוש ירד אבל עדיין ישנם צרכים שעולים בכל עת לטובת חיילים, משפחות שנקלעו למצוקה בעקבות המלחמה וכן הלאה. כמובן, אנחנו תורמים באופן קבוע למטה משפחות החטופים ולמאבק שלהם שאין צודק ואנושי ממנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים דוקטור, יותם ואסף. היכולת שלהם לנקוט עמדה ברורה לטובת ערכים של סולידריות, ליברליות ועשייה היא לא פחות ממדהימה בעיני. אנחנו חיים בתקופה כל כך חשוכה מבחינה ערכית ומבחינת חופש ביטוי, תוך מציאות כלכלית קשוחה מאוד, כך שהעשייה שלהם, לאורך תקופת המחאה וכמובן לאורך המלחמה, היא מאד לא מובנת מאליה. וחוץ מזה, הכי טעים אצלם.

מה יהיה?
שאלה מטרגרת, אין ספק. אני מוכרחה להאמין שיהיה טוב יותר, כי אחרת אין תוחלת. העשייה שלי במוזיאון מצילה אותי בשנתיים האחרונות ואני ממשיכה להאמין באמנות ובתרבות כחבל הצלה לנפש. אני גם מאמינה שלוותר זו פריווילגיה ואין ברירה אלא להילחם על המקום הזה, שהוא הרבה יותר ממרחב פיזי, אלא מקום מורכב ומכיל ומלא סתירות וניגודים, ומכוער עד כדי כאב אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו. והעיר הזו היא הלב.