הצלילים שעולים מהכרם ועמידת ידיים כניצחון. העיר של שמעון שי

שמעון שי הוא קולנוען, בוגר תואר במנהל עסקים, המקים והמנהל של מרכז אלשיך למוסיקה מסורתית בת"א. לפני 5 שנים הוא הקים את המרכז במהלך חיפושיו להעמיק את לימודיו במוזיקה מזרחית מסורתית (ובתל אביב) כתלמיד ונגן קלרינט טורקי. הוא איתר בניין לשימור בן 3 קומות בלב שכונת כרם התימנים הסמוכה, והקים שם את מרכז אלשיך שהלך והתפתח עם השנים למכללה של ממש המקיימת פעם שנה פסטיבל ('הקסם השחור'), ולאחרונה פתחה גם בר-מסעדה בשם טרב להופעות של מוסיקה ממסורות שונות. בימים אלה חונכת המכללה פרויקט חדש בשם 'ספרית אל המזרח'.

>> בניין עם היסטוריה וקפה שהוא לב היקום. העיר של אבישי פלטק
>> קפה צנוע ושוק עם כל מה שטוב בעולם. העיר של תום אנטופולסקי

1. אלשיך: מרכז למוסיקה מסורתית

המרכז לא נולד מתוך תוכנית מסודרת או חזון מוקפד. הוא צמח יחד איתי, מתוך שאלות גדולות על העתיד שלי ברגע של משבר, מתוך צורך אמיתי שחוויתי כתלמיד מוזיקה. בהתחלה יזמתי רק כמה קורסים קטנים שיתנו לי מענה אישי, ובלי שתכננתי או ציפיתי, זה התפתח לבית הספר הראשון בתל אביב המוקדש למוזיקה ממסורות המזרח. כיום אנחנו חלק מרשימה מצומצמת של בתי ספר למוזיקה הנתמכים על ידי משרד התרבות. המיקום של אלשיך – בלב שכונת כרם התימנים (שהיא השכונה שלי כבר כמה שנים טובות) – מרגיש כמו חיבור טבעי והיסטורי.

השכונה הזו, שממנה צמחו אמנים רבים לאורך השנים, נושאת עמה רוחות של יצירה, מסורת ותרבות. במובן מסוים, הצלילים שעולים היום מתוך הבניין של אלשיך הם המשך ישיר לאותם קולות שיצאו מהכרם בעבר. יש כאן תחושת המשכיות שמחברת בין מה שהיה למה שנוצר כאן עכשיו. בתוך עיר סוערת ורועשת כמו תל אביב, אלשיך מציע אי של הקשבה. הצלילים שיוצאים מהבניין הם שפה שאין עליה ויכוח – שפה שמצליחה לחבר בין אנשים ולהשאיר את המחלוקות מחוץ לדלת. האנשים שמסתובבים במקום, תלמידים מכל קצוות הקשת ומורים  שכל אחד מהם הוא השראה בשבילי כמו פרופ' חביבה פדיה, שי בן צור, זיו יחזקאל ועוד. דווקא בתקופה של מתחים ושסעים, המקום הזה מוכיח שאפשר אחרת.
אלשיך 25

2. גן מאיר

גן מאיר הוא הרבה יותר מפארק עבורי. זה מקום שבו שלבים שונים בחיי נשזרים יחד. לפעמים אני מרגיש שאני מכיר בו כל עלה וכל חתול. זה המקום שבו גידלתי את ילדיי ולמדתי את קצב ההורות – את הסבלנות וההתמסרות שנדרשים, לצד עצב קיומי, מהפחד שעצמיותי נשללה ממני לטובת דור ההמשך. אבל הרגעים ה'אינסופיים' האלה בין הנדנדות והמגלשות הם זמניים וחולפים. היום, כשאני רואה הורים עייפים מדדים אחרי ילדיהם הקטנים, אני מחייך לעצמי – רוצה לומר להם שזה עובר. כשילדיי גדלו, לא עזבתי את גן מאיר. פשוט עברתי לחלק אחר שלו – למתקני הספורט. מצאתי את עצמי מתחיל מסע חדש. החלטתי לקחת חלום ישן – לעמוד על הידיים – ולהפוך אותו למציאות.

עמידת ידיים היא לא רק ספורט עבורי; זה שיעור באיזון. הספורט הזה מלמד אותי בדיוק מה שכל משימת חיים דורשת: סבלנות, התמדה, והבנה שההתקדמות לא תמיד נראית לעין, אבל היא מתרחשת. אני חושב על זה שכל מה שאני עושה בחיים מתקשר לעיקרון הזה. הגוף הוא מדיום, כמו המוזיקה, כמו המילים, שדרכו אני עוסק בתיקון. במקרה, גן מאיר הוא המקום שבו אני מרגיש את הקשר בין הגוף לנפש, בין הפיזי לרוחני. נדמה שגן מאיר הוא לא רק מקום שאני מכיר – הוא מקום שמכיר אותי.

3. מובאום

תנועה היא החיים. מובאום הוא מקום שגיליתי בשנים האחרונות, כשהחלטתי לקחת את הגוף שלי ברצינות. מדובר בסטודיו לתנועה שנמצא ברחוב מטלון, בלב תל אביב. מי שהקים את מובאום הוא ניר אליאור, וברוחו המקום מזמין אותך למתוח את הקצוות – להיות אמיץ, לנסות את מה שנראה בלתי אפשרי, ולגלות את הפוטנציאל שטמון בגוף שלנו. האווירה שם נעימה, אבל בדיוק במידה הנכונה כדי לאתגר אותך – לגרום לך להתקדם בקצב שלך, אבל תמיד קדימה. זה מקום שמצליח להיות גם מרחב אישי וגם מרחב חברתי. דרך מובאום אני מתחבר לקהילה של אנשים מיוחדים, שהגוף הוא הקנבס שלהם – דרכו הם מביאים את עצמם לביטוי ויוצרים אנרגיית חיים שמדביקה גם אותי.
מטלון 66

4. הטרב: בית להופעות חיות

הטרב הוא מרחב שבו המוזיקה שלנו מוצאת בית משלה. אנחנו אוהבים לקרוא לו 'האח' של אלשיך, כי הוא צמוד אליו וממשיך את אותו חזון – להביא את המוזיקה ממסורות המזרח לקהל הרחב, אך הפעם דרך הבמה החיה. אחת לשבוע, לפחות, אנחנו פותחים את הדלתות להופעות חיות (הכניסה חופשית!) זה מאפשר למוזיקה הזו לגעת ביותר אנשים, להפוך לחלק מחייהם ולהדהד צלילים מבגדד, ממרוקו, איראן, קווקז ומה לא. הטרב גם מארח תקליטנים/ות שונים/ות ללייב סשנים מופלאים.

אל המוסיקה שהיא העיקר הוספנו אוכל ואלכוהול טוב במיוחד במחירים ידידותיים, ככה בדיוק חלמנו. משמעות השם 'טרב' היא שכרון חושים או תחושת התרוממות רוח כתוצאה מהאזנה למוזיקה. וזה בדיוק מה שאנחנו מבקשים ליצור כאן: רגעים שבהם המוזיקה לא רק נשמעת, אלא מרגישה, נוגעת, מחברת ומעוררת משהו עמוק. כשאני רואה את הטרב מלא באנשים מכל הגילאים, מאזינים למוזיקה הזו וחווים אותה יחד, אני מבין איך החזון שלנו מתגשם – ליצור תרבות שמביאה אור ומשמעות.
רבי עקיבא 3

5. קולנוע לב

מאז שאני זוכר את עצמי, חשבתי שכשאגדל אעשה סרטים. למדתי קולנוע בבית הספר סם שפיגל, וחשבתי שזה יהיה המרחב האמנותי שבו אפעל כבמאי סרטים. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בעשור שאחרי הלימודים ניסיתי לקדם פרויקטים שלא צלחו, עד שתודה לאל מצאתי את ייעודי בהקמת עמותת אלשיך. ובכל זאת, החלק הזה עדיין קיים בי. הוא לא נעלם, אלא מצא לו פינה שקטה. בקולנוע לב אני פוגש אותו – פוגש חלום לא ממומש, אבל גם רואה איך חלומות יכולים לזוז, להתעצב ולהתפתח לכיוונים חדשים. אני שמח בדיעבד להבין שיכולת התשוקה שלי לא מוגבלת רק לקולנוע. גיליתי שאני יכול לעשות דברים נוספים באותה מידה של התמסרות, ואפילו יותר. אני עדיין מקפיד לחדש את המנוי והולך רוב הזמן לבד – זמן איכות שלי עם עצמי. קולנוע לב הוא מעין מקום מפלט שבו אני ממשיך לנשום קולנוע. ובעיקר, הוא מזכיר לי שכל עוד אני בתנועה, דברים יכולים להתרחש. והאמת היא שזה מרגש אותי לחשוב על מה שעוד עלול לקרות בתחום הזה עבורי.
דיזנגוף 50

מקום לא אהוב בעיר

רחוב הרברט סמואל בתל אביב הוא כמו שני עולמות המתקיימים זה לצד זה בסתירה מוחלטת. מצד אחד – הטיילת החדשה, הים, הדולפינריום. העירייה באמת עשתה שם עבודה מדהימה. הטיילת הפכה למקום שכיף להיות בו – מרחב מתחדש ונושם, שמראה מה אפשר לעשות עם חזון ותשומת לב. אבל אז יש את הצד השני של הרחוב, שנדמה שעדיין תקוע ב-1985. בניינים ישנים, חנויות ריקות ותחושה כללית של הזנחה. מדובר בקו ראשון לים – תל אביב במיקום הכי מבוקש שלה – ובחלקים ממנו פשוט לא נעים לשהות. אני לא יודע מה התוכניות של העירייה לצד הזה של הרחוב, אבל הם בהחלט יכולים לקחת דוגמה מהצד השני.

השאלון

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
המאמנת שלי, יונה שבין. אני מתאמן אצלה כבר שלוש שנים, ובזכותה אני מחובר לגוף שלי יותר מאי פעם. יונה, צעירה מפוקסת וחדורת מוטיבציה, מייצגת בעיניי את כל הצעירים בעיר הזאת. העיר שלנו קשה לצעירים – השכירות משוגעת, החיים יקרים, והתקופה מייצרת לחץ בלתי פוסק. ובכל זאת, יונה לא מוותרת על החלומות שלה. בן הזוג שלה נמצא במילואים רוב השנה, וכמוהו צעירים רבים בעיר נאלצים לתמרן בין החיים האישיים לעסקים שלהם, תוך התמודדות עם ממסד שלעתים נדמה שאינו מעריך את תרומתם. יונה, שמפרקת ומחברת אותי מחדש בכל אימון, לא יושבת בבתי קפה – מבחינתה זה בזבוז זמן. היא תמיד תעדיף להתאמן, לקדם משהו, לחשוב על הצעד הבא. נדרשת כל הזמן לחשוב על העתיד שלה בתקופה לא סלחנית. אני מאחל לה ולכל הצעירים בעיר לא להתייאש. להמשיך להאמין בדרך שהם בונים בעמל רב. יבואו זמנים טובים יותר, וכוח העמידה שהם מגלים היום עוד ישתלם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
יש אירוע תרבות שאני מחכה לו. ב-30 בדצמבר נשיק את ספריית 'אל המזרח', יוזמה חדשה שאני גאה בה מאוד, תחת עמותת אלשיך ותמיכתו החשובה של מפעל הפיס. מדובר בפרויקט שימור ותיעוד יוצא דופן, שמשלב מחקר, הקלטות וארכיון דיגיטלי המוקדש למסורות מוזיקליות ושירתיות של קהילות שונות בישראל. הספרייה, בהובלת פרופ' חביבה פדיה, נועדה לשמר קולות אבודים ולתת להם חיים חדשים – כחלק מתפיסה של תיקון תרבותי, חברתי ורוחני.

ספריית 'אל המזרח' נועדה להיות יותר מארכיון – היא מקום שבו התרבות מתמודדת עם ההווה ומציעה כלים לעתיד. בעידן שבו מלחמה וטראומה הן חלק בלתי נפרד מהמציאות, אחד מתפקידיה של הספרייה הוא לעזור לנו לעבד את מה שקורה לנו דרך מסורות, מוזיקה ושירה, שמציעות חיבור עמוק לאנושיות שלנו. האירוע יתחיל בתיאטרון קליפה, עם פאנל שיעסוק ב'ישראל הרב-תרבותית מחשבת מסלול מחדש.' נדבר על זהות בעידן של מדיה, מלחמה וטראומה, ועל המתח בין דתיות, לאומיות ושאלות אוניברסליות של יצירה. משם נעבור לסיור בבניין אלשיך ובספרייה, שמתחילה להתמלא בספרים, הקלטות וחומרים נדירים. נחתום את הערב ב'טרב', בהופעות חיות של מורי מרכז אלשיך יחד עם אמנים שתיעדנו במסגרת הפרויקט. התרגשות גדולה. האירוע פתוח לקהל הרחב, אבל כדאי להירשם.
לפרטים נוספים והרשמה

מה יהיה?

אני אופטימיסט חסר תקנה. אולי זה נאיבי, אבל מבחינתי זו בחירה. להאמין ביכולת שלנו, כבני אדם, למצוא פתרונות, לגלות עוצמות ולשנות את המציאות. אני לא חושב שהטוב תמיד מגיע בקלות או שהוא תוצאה של נסיבות מושלמות. הטוב הוא משהו שצריך לעבוד עליו – לחפש, לבנות, לגעת בו. אז מה יהיה? יהיה מה שנבחר לעשות. אני בוחר להאמין במעשים, בעשייה שנוגעת, וביכולת שלנו, גם בתוך קושי, למצוא רגעים קטנים של אור ולהפוך אותם לדרך.