הוואדי שהפך לפארק ובית הקפה שהתניע כיכר. זאת העיר של תאי ישר

>> תאי ישר הוא דור שלישי לאדריכלים בתל אביב, שותף במשרד ישר אדריכלים, נכדו של אדריכל יצחק ישר ז"ל שייסד את המשרד בשנת 1956, ובנו של אדריכל אבנר ישר, בעלי המשרד. בימים אלה הוא מקים ומוביל את YARD, מדור מחקר ופיתוח אדריכלי של המשרד שעוסק בעתיד ובתכנון המרחבים הציבוריים בסביבת תחנות להסעת המונים (רכבת קלה ומטרו) והשפעתם על תנועת הולכי הרגל במרחב העירוני המשתנה.

>> רעות נחושתן מפונה מקיבוץ רעים כבר יותר משנה. וזאת העיר שלה
>> המרכז הכי אינטימי וחנות על סף סגירה // העיר של יעל ורטהיים סואן

1. פארק המסילה (הוואדי)

– כשהייתי ילד גרנו בנווה צדק. בתקופה ההיא של סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 בנווה צדק היו גם צריפים ישנים ומקומות נטושים ולא מפותחים. כל יום אחרי בית הספר היינו יוצאים עם האופניים ומשוטטים בלי סוף, רוכבים, משחקים. אחד המקומות שהכי אהבתי לשחק בהם היה ה"וואדי". היו שם חפצים ישנים בלויים, עצים, ובקצה הייתה גדר שמעבר לה חורשה והריסות של מסילה, שהייתה הראשונה בתל אביב והובילה לירושלים. המקום הזה מוכר לכולנו היום כפארק המסילה, והחורשה היא מתחם התחנה. גלגולו הנוכחי של ה"וואדי" הפך בן לילה לאחד המקומות שאני הכי אוהב בעיר. פארק ראשון מסוגו, במרכז העיר, לא סנטרלי אלא המשכי, רצוף באירועים וחוויות. המבנה ההמשכי הזה מחבר שכונות שונות בעיר, מושך אליו כאחד תיירים ומקומיים. אני מאחל לעיר שלנו עוד מרחבים ציבוריים שוקקים כאלו, שהצלחתם משפרת את איכות החיים של כולנו.

2. מוזיאון תל אביב

מאז ומתמיד חלל הכניסה של מוזיאון תל אביב הינו אחד המקומות האהובים עלי בעיר, חלל שבכל פעם שאני נכנס אליו נפתחת נשמתי ואני מרגיש את סבא איתי. את המוזיאון תכנן סבא שלי, האדריכל יצחק ישר עם מי שהיה אז שותפו האדריכל דן איתן. אני מאוד אוהב מוזיאונים, ובחמש השנים שגרתי בניו-יורק, בעת לימודי האדריכלות, היו תקופות שלמות בהן הייתי מבקר במוזיאון או בגלריה בכל סוף שבוע. מוזיאון תל אביב מזכיר לי את התקופה הזו, כשאני מגיע אליו אני מרגיש שכל עולם התרבות פתוח בפניי – וזאת עוד לפני שראיתי את האמנות המוצגת בו. ישנם בניינים ייחודיים שמסוגלים לתת את התחושה הזו רק בזכות הפרופורציות והרוח השוכנת בהם – מוזיאון תל אביב הוא כזה.
שאול המלך 27

3. המכולת של סלומון

המכולת ממוקמת ברחוב טשרניחובסקי מול המשרדים שלנו. בגיל 14 המכולת הזו שימשה כמקום העבודה הראשון שלי, כשבמהלך החופש הגדול הייתי מסדר בה סחורות ומבצע משלוחים קצרים בתוך השכונה. במשך חיי, המכולת השכונתית המשיכה להוות עבורי תחושה של בית, מקום בו אני אומר בכל בוקר שלום, ושואל לשלומם של מי שנתנו לי את העבודה הראשונה שלי. האנשים האלו, בעלי המכולות השכונתיות, הם הרבה מעבר למה שאנחנו מבינים, אלו הם שומרי הרחובות שלנו, דבק הקהילות שלנו. הם האנשים שמכירים את כולם, דרכם אפשר להעביר מסרים, אותם אפשר לשאול לגבי התפתחויות ושינויים בשכונה, אלו שיגידו לך כשמישהו חיפש אותך או שמישהו חשוד הסתכל דרך חלונות המשרד. לצערי הרב המכולות השכונתיות זה סוג עסק שנעלם באופן סיסטמטי מהעיר שלנו לטובת כמות סניפים שעולים על גדות עירנו של רשתות סופר גדולות ומסחריות. לאחרונה פרצה שריפה במכולת של סלומון וכרגע היא סגורה, ואני מקווה מאוד, כמו גם כל עובד במשרד שלנו (ובעיניי כל תושב בשכונה שלנו) שהמכולת תפתח שוב, ובמהרה.
טשרניחובסקי 29

4. שלמה ודורון

קודם כל כי זה פשוט מאוד החומוס הכי טעים שטעמתי בחיי! חומוס שלמה ודורון קיים וממוקם בכרם התימנים משנת 1937 ולא סתם מתקיים עד היום ורק משתבח. הסיבה העיקרית לכך בעיני היא התעוזה והאומץ להתפתח וליצור טעמים חדשים שלעולם לא אכלתם לפני, והכל בתוך חומוס. החומוס הוקם על ידי שלמה, המשיך על ידי דורון והיום מנוהל על ידי אלעד שביצירתיות ובחדשנות הכניס טוויסט לתוך מסורת ארוכת שנים. המנות האהובות עלי הן החומוס הבלקני והחומוס המקסיקני. חומוס שלמה ודורון היה מקור געגועי לתל-אביב בחמש השנים שגרתי בניו-יורק.
ישכון 29

5. קפה עוטף רעים 

הקפה ממוקם בפרויקט פלורנטין וילג'. אני גר מאוד קרוב לשם, ומתאמן ושוחה בקאנטרי העירוני שנמצא שם, וניכר שהשכונה חיכתה בסבלנות בדיוק לבית הקפה הזה. הכיכר הפנימית הזו שתוכננה על ידי המשרד שלנו בשיתוף אדריכליות הנוף המעולות TeMa, הייתה בעיקר יפה במשך שנה בערך, מצע מושלם לעסקים שלא אוישו (אולי המחירים הגבוהים של פרויקט חדש עוד לא הצליחו להצדיק את הקמתם של עסקים חדשים באזור). אבל אז הגיע קפה עוטף רעים, שמעבר לזה שכל הקיום שלו הוא חשוב מאין כמותו, פשוט הצליח, בין לילה, להפוך את הכיכר הזו לחיה ושוקקת. הקפה טעים, השירות מושלם, ואפשר לשבת על הדשא מתחת לעץ וליד בריכת נוי, ולהנות מהחיים גם בנווה שאנן.
וולפסון 54

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

אופניים וקורקינטים חשמליים. השימוש בהם בעיר יצא משליטה. הבעיה העיקרית נמצאת בזה שלא חונכנו לתרבות של רכיבה עירונית, כמו בערים אחרות בעולם כדוגמת אמסטרדם או קופנהגן, ובכמה שנים שבהן השימוש ברכב בעיר הפך להיות בלתי נסבל, הוצפנו בכלים חשמליים ללא תשתית שתאפשר רכיבה בטוחה. המצב הזה בא ישירות על חשבון הולכי הרגל. המדרכה הפכה להיות מקום מסוכן. זה מצב בלתי אפשרי ובלתי נתפס עבור עיר שמכבדת את עצמה. כתושב העיר וגם כאדריכל אני חושב שהולכי הרגל צריכים להיות בראש הפירמידה העירונית, וניכר שהעירייה עושה לא מעט כדי לסלול עוד שבילי אופניים ולאכוף את חוקי הרכיבה. הייתי שמח אם כולנו (הולכי הרגל ורוכבים כאחד) נעשה קצת יותר כדי שהמדרכה תהיה מקום בטוח יותר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה ״צעד״ של אנסמבל עיתים. מדובר בפרפורמנס שמגולל את סיפור תולדות האנושות ומבוסס בחלקו על ספרו של יובל נח הררי. את הסיפור מציגים אנסמבל מוכשר של שחקנים שמפעילים שלל אביזרים ואביזרי תאורה כדי ליצור עולמות שמדלגים בין הדמיון למציאות בהרמוניה מושלמת. המופע משתמש בסגנון תיאטרון שנקרא פאפט סינמה, שזה שילוב של הפעלת בובות מיניאטוריות, צילומן בזמן אמת על הבמה, והקרנת התוצר על מסך ענק מאחורי השחקנים. זה יוצר חוויה שבה הצופה רואה את אחורי ולפני הקלעים באותה נשימה, מדלג בין קנה המידה האמיתי על הבמה אל האשלייתי שמוקרן ומציג את המיניאטורות כאילו היו בגודל אמיתי. את המופע מלווה המספר צבי סער (שהוא גם במאי ההצגה והמנהל האמנותי של האנסמבל), ומשחק בה בין השאר בעלי, השחקן המוכשר ינון כהן. אנסמבל עיתים שהוקם על ידי הבימאית זוכת פרס ישראל רינה ירושלמי, הינו מהוותיקים (אם לא הוותיק ביותר) שפועלים בתיאטרון הישראלי.  

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר ״לא סופרים את היהודים״ מאת דיוויד באדיל. בספר הזה נתקלתי בניו-יורק כשלושה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר. טסתי לבקר את אחותי ואחיינית שלי וראיתי שכל חנויות הספרים מציגות על המדפים אינספור ספרים על עזה, פלסטין ופשעיה של ישראל והציונות – זה מה שמוכר לצערי. בין כל הספרים פתאום משך את עיניי ספר שכתוב עליו בענק JEWS DON’T COUNT ומיד לקחתי אותו לידי, כשבאתי לשלם אפילו המוכרת הרימה את המבט בזעזוע קטן כדי לראות מי קונה כזה ספר. בפנים, דיוויד באדיל מגולל ברצינות אקדמאית אך משולבת עם הומור, את מקומה (הלא קיים) של האנטישמיות בסל הגזענות הפרוגרסיבי שתופח מיום ליום. לא האמנתי כמה הספר, שנכתב שנים לפני השביעי האוקטובר, מתאר במדויק את המצב אותו אנו חיים, כזה שעל אף הדיכוי אותו חווה העם היהודי משחר ההיסטוריה (פחות או יותר), אנחנו לא נלקחים בחשבון כשמגיע הדיון על הבטחת קיומנו כמיעוט בעולם. ספר חשוב מאוד.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"לחיות בכבוד". דווקא בתקופה הזו, שהצרות והעצב והצורך בעזרה צף אצל כלכך הרבה אוכלוסיות – אני בוחר מתחילת המלחמה לתרום לניצולי השואה. לתחושתי הם האוכלוסייה הכי נשכחת ומופקרת, ובזמן שהכל גועש, אני בוחר להאיר את תשומת ליבי הפרטית עליהם. זה הוא ה-Never Again האמיתי שלי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
גל סרי – שחקנית, מחזאית ומדבבת. בכל יצירה שלה גל בוחרת לשים את הדגש על חינוך ומאירה זרקור חזק על סוגיות חשובות כמו בריונות ברשת ודימוי גוף. ההצגה שכתבה ביחד עם אור רותם ובר אליקים, ״נראתה לאחרונה״, עוסקת בילדה שסובלת מבריונות ברשת, בריונות שאנחנו לא הכרנו כילדים ושהדור הנוכחי סובל ממנה ללא סוף. זה סוג בריונות שמלווה את הילדים הביתה מבית הספר הביתה, ונמצא שם 24/7 כי הוא במכשיר הטלפון הנייד. בשנה האחרונה ההצגה החדשה שכתבה "כמעט מושלמת", על ילדה שסובלת מבריונות שנוגעת בנראות החיצונית שלה, זכתה בפסטיבל הצגות הילדים סוליקו והחלה להציג ברחבי הארץ. היא שחקנית מוכשרת שמשחקת במספר הצגות בתיאטרון הקאמרי, ומדובבת כבר שנים רבות את הדמויות האהובות עלינו ביותר בסדרות ילדים אהובות.  

מה יהיה?
יהיה טוב, אני בטוח! יכול להיות שיקח זמן, אולי הרבה זמן, אבל יהיה טוב. השאלה הזו מעסיקה אותי לא מעט. בתור אדריכל אני מדמיין בכל יום מה יהיה, ומן הראוי שהדמיונות יהיו טובים ואופטימיים, הרי לעתיד הזה אני מתכנן. ועכשיו יש הרבה מאוד ימים שקשה לי לדמיין טוב, אבל אני מתאמץ כל הזמן. גם התקופה הארורה הזו תחלוף, ואנחנו נהיה פה כדי להנות מהימים הטובים שיגיעו עלינו.