בר עם תחושת משפחה וחוף לבכות בו בלילה. זאת העיר של תומר גת

>> תומר גת הוא מחזאי ובמאי תיאטרון, ומחזה הבכורה שלו "Mix & Natch" יעלה להצגת בכורה במוצ"ש הקרוב בהבימה 4. ההצגה מתארת מערכת היחסים הנבנית בין גבר ואישה שנוצרת באפליקציית היכרויות. אתם מכירים את הסיפור הזה. עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> חומוסיה עם טאץ' צרפתי ורחוב של אבק קסמים // העיר של אביב שריקי
>> המרכז הכי אינטימי וחנות על סף סגירה // העיר של יעל ורטהיים סואן

אני אפתח בקצרה רק להגיד שאני לא תל אביבי במקור. בילדותי גרתי בכלל בחיפה, ואף פעם לא ראיתי את עצמי עובר לתל אביב. תל אביב תמיד נראתה לי כמסע חוויתי ארוך ליום של בילויים, לראות עיר נעה בלי מעצורים, ולחזור ברכבת הביתה. בדרך לא דרך מצאתי את עצמי מגיע לחיות כאן. העיר מעצימה אצלי את הרגשות ב-15 אחוז יותר, תחושות השמחה, החוויה, העצב וגם הבדידות. אני חי וחווה את העיר כבר חמש שנים פלוס מינוס, ואין ספק שהיא שינתה אותי מקצה לקצה. יש בה גם חלק משמעותי בהפיכה שלי להיות מי שאני היום.

1. מכללת סמינר הקיבוצים לאמנויות הבמה

המקום הראשון שבחרתי לציין כמקום אהוב עליי בעיר זה מגדל שלום, ואם להיות יותר ספציפי מכללת אמנויות הבמה סמינר הקיבוצים. אין ספק שלמגדל שלום יש את המורשת שלו, אם בתור זה שהיה המגדל הכי גבוה במזרח התיכון וכל ההיסטוריה שטמונה בו. כשעברתי לתל אביב, ישר אחרי הצבא, לא הכרתי כלום בעיר. לא אנשים, לא מקומות בילוי, כלום. נכנסתי ללימודים בדף חלק להתחלה חדשה, וגם המכללה לאמנויות התחילה מחדש בלב העיר הפועם, אזור רוטשילד-נחלת בנימין. חייתי בבניינים שם כמעט 3 שנים רצופות, חוויתי וראיתי את הכל, גם את הנוף עוצר הנשימה בשקיעה לאזור יפו, וגם לצאת ב-11 בלילה גמור מעייפות ורק רוצה לישון ולראות את העיר חיה לגמרי. להתחיל ללמוד בימוי דווקא שם פתח בפניי עולם שלא הכרתי לפני ואני שמח שהכרתי.
אחד העם 9

2. השופטים

עבדתי בשופטים במשך כמעט שלוש שנים בזמן הלימודים שלי, אבל אני לא אוהב את המקום רק כי עבדתי שם. אני סתם נכנסתי לפאב השופטים, לפאב שלא ידעתי כמה הוא אבן דרך משמעותית בהיסטוריה התל אביבית, איזה אנשים עבדו שם וישבו שם. זה מקום יוצא דופן בין כל הברים, לפחות באזור אבן גבירול ממה שאני מכיר, כי יש בו תחושה של משפחה ופתיחות, אם זה דרך האנשים שמנהלים את המקום (איתמר ודניאל) ואם הלקוחות הקבועים שמפתחים איתך שיחות נפש לתוך הלילה. וואללה, בסוף זאת לא הייתה עבודה פשוטה, אבל אין ספק שלשופטים היה ועדיין יש את הקסם שלו ותמיד כיף לחזור לשם.
אבן גבירול 39

3. חוף הכלבים הדרומי (בלילה)

אני אוהב ללכת לים, אבל בצורה שונה. אני הולך לחוף הספציפי הזה בשעות הערב או הלילה המאוחרות. יושב, מעשן ומקשיב למוזיקה שהיא בין מוזיקת בכי למוזיקה מרגיעה ושלווה. תל אביב יכולה להיראות לפעמים מאוד בודדה. תמיד יש לי את התחושה שאני חייב לצאת, חייב לחוות, כל סופ"ש לצאת למסיבה. ברגע שאין לך עם מי לעשות את כל החוויות האלה, אתה רואה את כל האנשים ברחובות ומרגיש פתאום מרוקן. יש את הפעמים שאני בוחר לא לעשות כלום ולשכב בספא לראות טלוויזיה ולא לזוז, וישנם הפעמים שאני לוקח את עצמי בידיים ונוסע באופניים על פארק המסילה לחוף הים בלילה. לפעמים בוכה על הלבד שלי, ולפעמים רגע שואף אוויר עמוק ופתאום נהנה ממנו. אני שמח שיש גם את המקומות האלה בעיר.

4. ידידיה

אז אפרופו למצוא רגע נחת ושקט בתוך עיר שלפעמים סואנת: יש הרבה בתי קפה מצוינים ונעימים בתוך העיר. יש בית קפה אחד שאני אוהב להגיע אליו במיוחד, ידידיה ברחוב ידידיה פרנקל בפלורנטין. הוא לא גדול מדי, הוא מזמין לשבת כמה אנשים ביחד, אך גם לחוד. יש בו חצר קטנה שאפשר לשבת בה גם בנוח וגם לא בתוך הרחוב, אז זה כן בחוץ אבל לא על הרחוב, שזה מאוד כיף. יש שם קפה טוב ואחלה סנדוויצ'ים והוא מאוד מזמין מצד אחד גם לעבודה שאתה מסוגל לעשות רק מחוץ לבית, ומצד שני גם לשבת רגע לקפה עם חבר בלי להרגיש לחוץ לקום ולפנות את השולחן.
ידידיה פרנקל 49

5. הבימה 4

בתור ילד קטן שרק מתחיל להתרגש מחוג דרמה, ופתאום מגיע לעיר הגדולה ועושה את המסע של החוויה הזאת ברכבת לעיר הגדולה כדי לראות הצגה בהבימה, אין ספק שזה היה חלום קטן בחלק האחורי של המוח, שצץ עם השאיפה להיות במאי ויוצר תיאטרון. הבימה 4 הוא מקום שתחת התיאטרון הרפרטוארי, שיכול להיראות נורא מלחיץ והכי רחוק מיוצר מתחיל כמוני, יכול לתת פתאום מקום לביטוי, מקום לאמונה שיש מקום להמון יוצרים בארץ הזאת, מקום לדבר, לשמוע ולתת במה לחומרים או נושאים שלא תמיד צצים ברפרטואר הראשי, אבל כן צצים דווקא בהבימה 4. זה בית ליוצרים חדשים, לבחור, להתנסות במה שמעניין אותם ולחשוף לקהל הרחב., יש כוח בתיאטרון שנחשב פרינג' אבל נמצא בתוך הבימה, זה מסמן שיוויון וגם דרך שכל אחד ואחת צריכים לעבור בתוך עולם התיאטרון. אני בשוק מעצמי שאני אומר את זה, אבל במוצ"ש תעלה שם ההצגה Mix & Match, בבימוי שלי ובכתיבה משותפת עם השחקנים המופלאים שאני מאמין שתתנו להם שנה וכולם יכירו, יונתן שמעוני ומיקה זק.
שדרות תרס"ט 2

מקום לא אהוב בעיר

אני בטוח ומאמין שעושים הרבה מאמצים לשפר את תשתיות העיר, אבל יש רחוב אחד שרכבתי בו כל כך הרבה פעמים, ואני יודע שמנסים לעבוד עליו הרבה מבחינת תחבורה ציבורים ושבילי אופניים, אבל זה עדיין לא עובד. אני מדבר על רחוב הרצל. זה רחוב צר יחסית, אך יש בו תנועה רבה של מכוניות, אופניים ואנשים על המדרכות. אני רואה איך אנשים מחכים בפקקים בשעות לחוצות של להגיע לעבודה או לחזור ממנה או אפילו באמצע היום. זה שיש שם עכשיו שביל אופניים לכל אורך הדרך זה מעולה, אך בגלל שהמדרכה כל כך צרה והרבה אנשים הולכים ברחוב הזה, לפעמים אנשים הולכים על שביל האופניים כי אין להם מקום.

בנוסף, בגלל הפקקים שנוצרים, נוצר שם גם הרבה אפקט של רעש וצפירות, שלפעמים רק פוגעות ובאמת לא נחוצות כי אין דרך להתקדם. כמובן שאני יכול לעשות את הבחירות שלי ופשוט לא לעבור דרך הרחוב הזה, אך הוא כן ציר תנועה ראשי בשבילי ובשביל הרבה אנשים שחיים באזור זה. יש קסם בשכונת פלורנטין שחוצה וקוטע אותו רחוב הרצל היקר. אני באופן כללי לא כל כך הייטר. מקווה שבאמת בהמשך יהיה יותר קל לכל בעלי אמצעי התחבורה והולכי הרגל להרגיש בנוח בזמן התניידות בעיר. ואם לא בכל העיר אז לפחות ברחוב הזה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "מיץ מיץ לימונדה" בתיאטרון צוותא. אני חייב לשים כוכבית ולהגיד שאני גם משחק בה, אבל זאת לא הסיבה שבחרתי בה, הסיפור של המחזה פחות קשור לתקופה האחרונה, אבל הוא מתקשר במשהו אחד: מאבק, מאבק על חופש ועל רצון להיות מי שאנחנו, איפה שלא נהיה. המחזה מספר על ילד צעיר שחולם להיות בברודוויי, הוא חיי בחווה עם סבתא שלו שרוצה שיהיה גבר ויעזוב כבר את החברה התרנגולת שלו לינדה. זאת הצגה קומית, מוגזמת עם הרבה נונסנס, שמספרת את הסיפור של מגדר היום, עם הרבה ביקורת בועטת על הצורך במאבק. מביימת בימאית עולה וחברה טובה בשם אופיר סעדה שרואה בהצגה כבייבי שלה ועושה ממנה קסמים מרגשים. בחיים לא חשבתי שאהיה שחקן, שאצטרך ללבוש בגד גוף ולהיות תרנגולת, אבל בסוף זה קרה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כל הסיטואציה הקשורה למלחמה פוגשת כל אחד מאיתנו במקומות שונים בחיים, מפגישה אותנו וגם אותי בסיטואציות שלא חשבתי שאני אצטרך לפגוש או לראות בכלל. בכל התקופה האחרונה אני חש במין מאבק פנימי של הצורך לתת מקום למציאות לפגוש אותי, למלחמה ולכאב הלאומי, לצורך לשנות עד שכולם יוכלו לחזור לחיות בשקט, לבין הסיטואציה שצריך גם להתנתק ולתת ללב ולראש רגע להתרוקן. בחרתי סרט שנותן לי כוח להתפרק, נותן לי רגע של צחוק, להתנתק לשעה וחצי של הומור ורגש אחר. קוראים לו "משפחת בלייה", סרט צרפתי יחסית מוכר שיצא ב-2014, על משפחה שחיה בחווה. כל בני המשפחה חירשים חוץ מהבת שהיא גורם משמעותי במשפחה ופתאום היא מגלה דרך המקהלה הבית ספרית שהיא יודעת לשיר. סרט שיכול לעזור להתפרק ולשחרר.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתקופת המלחמה המון עמותות נפגעו מזה שהכספים שלהם קוצצו לצורכי המלחמה או לצורכי הממשלה, ויש תנועה אחת מאוד קרובה לליבי שהייתה בסכנת סגירה השנה. "כנפיים של קרמבו" קיימת כבר הרבה שנים, התפתחה וגדלה והפכה לתנועת נוער מרכזית בארצנו. היאמשלבת ילדים ונוער שהם גם בעלי צרכים מיוחדים וגם לא. אני גדלתי בתוך התנועה הזאת, הערך של יש מקום לכולם, וכולם יכולים ליצור חבריות חדשות וללמוד על עצמם דברים חדשים, מצליח להתממש בתנועה הזאת. יש שם ילדים מדהימים שזאת המסגרת היחידה שמספקת להם רשת חברתית פעם אחת בשבוע (לפחות). בתל אביב קיימים שלושה סניפים ועוד אחד ביפו. יכאב לי מאוד אם התנועה תיסגר, לא רק בגלל החשיבות שלה, אלא כי היא באמת בית של כל כך הרבה ילדים ונוער היום במדינת ישראל וזה היה גם הבית שלי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לפני כמעט שנה התחלתי לעבוד בתיאטרון "המשולש", תיאטרון צעיר, מגניב עם אג'נדה חשובה לא פחות. המקום נותן לי להרגיש תחושת נוחות ואמונה בתיאטרון הישראלי, בגלל הבית שהוא נותן ליוצרים צעירים, אך גם בגלל המקום לשיח הלהט"בי. יצא לי להכיר במהלך העבודה שלי שם מספר אנשים חשובים ומדהימים. אחד מיהם הוא טל קלאי (טלולה בונט). חוץ מזה שהוא אחד השחקנים הכי מוכשרים שיצא לי להכיר בתקופה האחרונה ובכלל, הוא פשוט בן אדם מדהים! אני באמת חושב שכל מי שהוא פוגש הוא מצליח להראות לו את האהבה שיש בו. בעיניי הוא מצליח להעניק לעיר הזאת המון תקווה ואמונה באהבה ובשמחה שהוא מפיץ, במסרים של לחיות כמי שהוא ולחגוג את זה. אני בטוח שטל לא יודע כמה אני מעריך אותו ומסתכל עליו בעיניים פקוחות וגדולות של הערצה, אני שמח שבתוך תעשיית התיאטרון שיכולה להיראות קשוחה יש מישהו כמוהו שמצליח להעניק לי תקווה.

מה יהיה?
שאלה נהדרת שאני שואל את עצמי כל יום. אני יכול לכתוב עכשיו הרים של רעיונות או לגלגל מחשבות הולכות וחוזרות, אך אני באמת רוצה להאמין שיהיה טוב, שנגיע לתקופה שנוכל לאהוב אחד את השני ולא לשנוא. אני רוצה לאחל לכולם וגם לעצמי הזדמנות להגשים את עצמם ולא לוותר על מה שהם חולמים, גם בתקופה שבה הכל נראה לא אפשרי. אני רוצה לאחל שכל החטופים יחזרו כמה שיותר מהר, שהלוחמים והמילואימניקים יחזרו לחייהם ושהמפונים יוכלו לחזור לבתיהם, שהמדינה תיקח את עצמה בשתי ידיים בשביל לעזור להם, לתת גם להם, למרות הכל, את הזדמנות להמשיך לחיות ולחלום ולקוות.