אפשר היה להרגיש פחד בהפגנת הלהט"ב. פחד הוא דלק טוב למחאה

בחמישי לעת ערב, שעות ספורות אחרי השבעת הממשלה החדשה, התאספה הקהילה הגאה על כל גווניה התאספה בקריית הממשלה וקראה: די לשנאה. ההפגנה שיזמה האגודה למען הלהט"ב בשיתוף ארגונים להט"בים נוספים, התחילה בנקודת פתיחה בעייתית: היא הוכרזה כיום לפני שהתקיימה והתרחשה החל מהשעה 18:00 ביום חמישי – מועד מאתגר לרבים מהשכירים. למרות זאת, הנוכחות הייתה מרשימה וכבר כחצי שעה אל תוך האירוע המקום היה יותר ממלא.

את במת הנאומים הנחו נדב בורנשטיין וקורין גדעון. ההשתתפות של גדעון הייתה עשויה להיראות תלושה בתחילה, אך הוכיחה את עצמה היטב. גדעון איננה משתייכת לקהילה, שומרת מסורת ונשואה לחילי סורוצקין שמגיע מבית חרדי. גדעון גם לא נוטה להתבטא בנושאים פוליטיים ולא מזדהה פוליטית. כל הנתונים הללו שיחקו לטובתה ולטובת המחאה כשבנאום הפתיחה שלה העבירה את המסר שהשיח של הממשלה החדשה צריך להדאיג את כולם – להט"בים, סטרייטים, שמאלנים, ימנים, חילונים ודתיים. את דבריה השלימו גם נציגי ארגון "חברותא" ללהט"בים דתיים שהבהירו שאין שום דבר יהודי בדברי הבלע של שמחה רוטמן, אבי מעוז, אורית סטרוק ועוזריהם.

השיח של הממשלה החדשה צריך להדאיג את כולם. הפגנת הלהט"ב, 29.12 (צילום: עומרי פיינשטיין)

הקהל צעק בוז בכל פעם שהוזכרו שמותיהם של רוטמן, סטרוק, מעוז או נתניהו, אך הבוז הגדול ביותר נשמע דווקא כשהוזכר שמו של אמיר אוחנה. יו"ר הכנסת הנכנס שנישא לבן זוגו והפך לאב באמצעות פונדקאות, מכשיר את השרץ שירחיק את הקהילה שנות אור מאותן זכויות. תחושת הבגידה הקיצונית הופכת את הכעס של הקהילה על אוחנה גדול בהרבה מהכעס על שותפיו.

בניגוד למחאות להט"ביות קודמות מהשנים האחרונות, כמו מחאת הפונדקאות, כאן התווסף אלמנט חדש – פחד. את הפחד היה ניתן לשמוע בשיחות עם מפגינות ומפגינים וגם לראות בעיניהם. ניכר שהפעם הקהילה באמת מבועתת וחוששת לעתידה ובטחונה. את הפחד ניתן היה לשמוע במיוחד בנאומן של הפעילה הטרנסית ג׳סיקה ואן דה רובארט ושל מנכ"לית ארגון "מעברים" לקשת הטרנסית רותם שורק. הקהילה הטרנסית יודעת שאם וכאשר זכויות יפגעו, הטרנסים והטרנסיות – שגם כיום מצבם בכי רע – יחוו את הפגיעה הקשה ביותר.

לאותו הפחד יש גם לא מעט יתרונות. פחד הוא מקור דלק אדיר למחאות. הוא עשוי לעזור להצית מחאות מצד הקהילה בעוצמות שלא נראו בארץ עד כה. הפחד גם מאחד ומגבש, ומחזיר את הקהילתיות לקהילה. חשוב לזכור שאת אותו הפחד מרגישים לא רק להט"בים, אלא גם נשים, פליטים, ערבים, נוצרים, מוסלמים, חילונים וגם דתיים לאומיים. השלב הבא והמתבקש הוא לאחד את המאבקים של כל הקבוצות כולן, כי כולנו חלק מאותו המאבק: המאבק למדינה שוויונית ודמוקרטית. רק כך נוכל לאסוף את רסיסי הרוב השפוי והדמוקרטי במדינה ולצבור כוח מגובש וחזק מספיק כדי להביא למהפכה אמיתית.