מלון היוקרה התל אביבי הפך למחנה עקורים. והם מתגעגעים הביתה

"יש פה הכל, קיבלנו אפילו בגדים של לולולמון ואלו יוגה", אומרת רומי בחיוך רחב בעודה פותחת ארגז קרטון שהרגע הגיע – בתוכו מסודרים בגדי ספורט חדשים, עדיין עם התווית, וגם חולצות מנדפות ומכנסיים לגברים. ארגז אחר מכיל נעלי ילדים מיד שנייה. ערן סינוואני, האחראי העירוני במלון הרודס, מסביר לי ש"פתחנו את החנות עבור המפונים. המצרך הכי נדרש הוא תחתונים. אנשים לקחו מעיל אבל אף אחד לא עוזב את הבית במהירות ולוקח תחתונים".

ביומיום סינוואני מנהל מרכז רב שירותים עבור אזרחים קשישים בשכונת התקווה, אבל מאז פרוץ המלחמה הוא אחראי לרווחתם של כ-700 איש, אישה, ילדים וכלבים שפונו מעוטף עזה למלון חמישה כוכבים, שנראה כעת קצת כמו תחנת רכבת. עגלת הבלבוי, שבדרך כלל משנעת מזוודות יוקרתיות, עמוסה בשקיות ממותגות של יוחננוף ואושר עד. תינוקת זוחלת על רצפת השיש הממורקת, ולידה ילד כבן שבע אוחז ברצועתו של כלב גדול. באחת הפינות, שהוסבה לספא מאולתר, מעניקים מתנדבים טיפולי שיאצו להפגת המתח. אלמלא שולחן מכוסה במפה שחורה ועליו נר נשמה ושלט עם הכיתוב "יזכור", אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד נופש חברה.

הרודס מרשת פתאל הוא אחד מתוך 19 מלונות בעיר המארחים את מפוני העוטף. כרגע שוהים בו תושבי קיבוץ ניר עם וכפר עזה, גבים, אשדוד, אשקלון ושדרות. עבורם המלון הוא כרגע בית. או זה לפחות מה שמנסה ליצור עבורם עיריית תל אביב יפו, בשיתוף גורמים מטעם המדינה: נציגים ממשרדי הרווחה, החינוך והבריאות, עובדים סוציאליים ומנהלי שירותים חברתיים – כולם מנסים לבנות עבור המפונים שגרת חיים, אם אפשר בכלל לחזור לאיזושהי שגרה לאחר אסון נורא כל כך.

"אנחנו משתדלים לתת מענה לכל שאלה. מאיפה משיגים סימילאק כשנגמר, ועד קנאביס למי שיש רישיון. וגם איך עושים כביסה", אומר סינוואני, ומצביע על שקים גדולים שמונחי ליד המעלית, מסומנים בשמות ומספרי טלפון. בכל יום בשעה 10:00 הכביסה נלקחת למערך מכבסות שהעירייה יצרה, ולמחרת היא מוחזרת, מקופלת ומגוהצת. עבור הנזקקים לתרופות הוקם מוקד רפואי בשיתוף כל קופות החולים – מתנדבים על אופנועים רוכשים את התרופות, ומביאים עד לפתח הדלת. "יש אנשים שחוששים לצאת החוצה", הוא מסביר. "הם לא מכירים את הסביבה ופוחדים שתתפוס אותם אזעקה".

חדרי הישיבות של המלון הפכו לחדרי התכנסות ומשחקים. באחד האולמות, שאובזר בתרומת חברת סיסקו, קבוצת ילדים משחקת בפלייסטיישן. מעליהם עומדים כמה חיילים במדים ומתעניינים במתרחש על המסך, סיטואציה שרק המציאות יכולה לברוא. באולם אחר הותקנו משטח למשחקי כדורגל, פינת יצירה וספרייה לילדים ונוער. "אני מתרגשת, כי למרות הכאב אפשר להרגיש כאן חיים", אומרת קרן, חניכת הנוער העובד והלומד שאחראית על כ-20 מתנדבים המקיימים פעילויות להפגת השיעמום. התקשורת עם הילדים קיימת, היא מספרת, על אף שלעתים היא לא מילולית. למשל, ילד שמצייר בית ומעליו טיל. "במפגש אחד על אחד הילדים מדברים. אנחנו לומדים מה מתאים להם ואיך להגיש את העזרה בדרך שהכי מתאימה להם".

המאמץ המושקע בהתאמה הזו אדיר. ברחבה שמחוץ למלון הותקנה צילייה ומתחתיה פינות ישיבה להתאווררות ושיחה. כשילדי העוטף רצו לשחק כדורעף, בנו עבורם בכיכר אתרים מגרש עם רשת. צוות העירייה, המלון והמתנדבים ערוך למלא כל משאלה כמעט ולעטוף את המפונים במקסימום נוחות. "אנחנו מנסים לייצר בית למפונים כאן אצלנו בתל אביב. לתת להם תחושה שהם נמצאים במקום שלהם", מסכם סינוואני. אבל עם כל הרצון הטוב והמאמץ האדיר, מלון אינו יכול להיות בית. ועל הים שנשקף מעבר לוויטרינה גדולה אף אחד לא מסתכל. בשלב הזה, אפילו הוא לא יכול להציע נחמה.