הדבר הכי טוב שקרה לנו ב-2024: שעשועון הפודקאסט של אהרון גבע

רותי ברודו לא מזהה סלבס אחרים בהשקות וגם כשהם מזדהים בשמם אין לה מושג מי הם – כן, גם אם היא עוקבת אחריהם באינסטגרם; צדי צרפתי מתפנק בסוף יום קשה עם מנה של קוטג׳ עם צימוקים; נטע ברזילי חולה על ״דקסטר״ ו-״עספור״ אבל חושבת ש״כוכב נולד״ מזוויעה (כלומר, נכון לשנת 2010); אילנית לוי עשתה גוסטינג לאופציה של קריירה מוזיקלית, לטענתה בצדק; גורי אלפי לא תופס מעצמו נמוך כי במשפחה שלו ובמשפחה של אשתו הוא הכי גבוה, אבל מופיע במצעד הנמוכים הלוהטים של ערוץ הבידור הישראלי; אה, ועופר שכטר הפליץ פעם על עמליה דואק.

>> טוב טעם: 17 דברים טובים שבכל זאת קרו השנה בקולינריה התל אביבית

את כל פרטי המידע הללו ורבים אחרים – נניח, הקונספט של להיות ״שותפים לאוטו״ – גילינו השנה בזכות הפודקאסט ״השעשועון של גבע אהרון״. בעצם, זה הרבה יותר מרק פודקאסט – זו הצהרת כוונות, אמנות פרפורמנס, חומר למחקרים (בקרוב בהוצאת רסלינג: ״זהות וזיכרון בשעשועון: כינון העצמי הטריוויאלי בטריוויה״). זה כל הכיף של קריאת רכילות וחיטוט בחייהם של מפורסמים, אבל בלי קורבנות ורגשות אשם. זו מחווה אוהבת וגם נגעלת למוסד המופלא והמשוגע לגמרי שהוא עיתונות בידור ורכילות בישראל. מצהובונים שכבר מזמן הלכו לעולמם דרך מדורת השבט שהיא ראיון השער בשבעה לילות ועד לכותרות מרושעות וסקסיסטיות באדיבות ראשית שנות האלפיים המקוללות. אה, וזה גם בחרוזים, אז זו גם שירה פוסט מודרנית.

בכל פרק של השעשועון מוזמן סלב אחר לשעשועון על חייו או חייה, או לפחות על כל אספקט שלהם שתועד בתקשורת ההמונים או במדיה החברתית. גבע – יוצר קולנוע וטלוויזיה והעוקב הנאמן ביותר אחר פועלה של סמדר שיר – מוציא כל אורחת ואורח למסע בין תחנות החיים המהותיות יותר ובעיקר פחות. חלקם נשאלו על חלטורות שהגישו בטלוויזיה ופרויקטים שלא מומשו, אחרים על וידויים בראיונות או על יציאות בצילומי מאסטר שף וכולם על הניחוח של ארז טל. זה כמו לראות אדם מגשש דרך במבוך שמעוצב בדמותו. אך הפליאה הראשונית מתחלפת די מהר בהתפעלות מוחלטת מעומק התחקיר, מהחריזה שפועלת על פי חוקיות משלה ומהשאלות שרובן מאפילות על התשובות.

מדי פרק מציין גבע כי השעשועון הוקלט לפני סוף העולם – ואיזה מזל שהוא לא נשאר גנוז והגיע לאפליקציות הפודקאסטים בדיוק כשהמדינה הייתה נואשת לשמץ של בועתיות מתוקה. ברור שאי אפשר ליצור פרויקט כזה בלי כבוד עמוק לחומרי הגלם, על כל הטראשיות והשכונה המוחלטת שנובעת מהם. עם זאת, יש בו איזון בין קריאה בשקיקה לביקורת חדה. ובדרכו, הפודקאסט הוא לא רק בדיחה על משהו – הוא הדבר עצמו. ראיון שאף אחד אחר לא יכול לערוך, על אנשים שכנראה חשבו שכבר שאלו אותם הכל.

בפרקים הטובים ביותר, שבהם המרואיינ/ת נפתחים לגמרי בפניי גבע, אפשר לא רק ללמוד משהו חדש על אדם מוכר אלא להרגיש כאילו אנחנו מכירים אותו. המגדל שגבע בנה מערימות של מלל משיג את מה שהלבנים עצמן לרוב לא מסוגלות לעשות – לא רק ללמד אותנו משהו חדש על אדם מוכר, אלא לגרום לנו להרגיש כמעט כאילו אנחנו מכירים אותו. לא כדמות, אלא כאיש בעולם. במקרה זה, איש שלא זוכר כלום ושום דבר מחתונה שהוא פקד לפני 40 שנה.

האם נקבל עוד עונה של הדבר המדהים הזה או שזו הייתה הזיה חד פעמית, כמו חלום שחלמנו בהשפעת 40 מעלות חום? כי שעשועון שכזה הוא משהו שעושים באהבה או לא בכלל, ולכן נעמיד פני רוחניים, ונודה על מה שיש. ובאותה אווירה, נעשה גם מניפסטינג לפרקים נוספים, רצוי עם רוני דואני, שירי מימון, רן דנקר ואולי אפילו אנחל בונני, בעיקר כדי לשמוע מה גבע יחרוז עם בונני.