הלם הלם הלם: הרגעים הכי "וואו" בתולדות הטלוויזיה הישראלית
זה לא רק יום הולדתה של מדינת ישראל, אלא גם יום ההולדת ה-56 של הטלוויזיה הישראלית. אספנו את הרגעים הכי מעוררי הלם בתולדות הטלוויזיה הישראלית, ואנחנו חושדים שמצאנו את הרגעים המדויקים בהם המסך הישראלי התחיל להתעסק בקקה
יום העצמאות של השנה הוא אירוע מורכב, אבל אנחנו תמיד בצד של האסקפיזם. ובאותה הזדמנות נזכיר שיום העצמאות הוא גם יום הולדתה ה-56 של הטלוויזיה בישראל: ביום העצמאות של 1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים, היינו עדים לשידור הטלוויזיה העברי הראשון – עם מצעד צה"ל וקונצרט קלאסי, מאוחר יותר באותו ערב. קצת חסר אפקט וואו.
>> סרט כחול לבן: 15 הסרטים הישראלים הטובים של המאה ה-21, עד כה
ב-56 שנה, הטלוויזיה בישראל עברה לא מעט תהפוכות – אחרי 25 שנה של מונופול הגיעו הכבלים, הערוץ השני, הלוויין, ערוץ 10 ועוד ערוצים ושידורים רבים. הטלוויזיה ליוותה אותנו ברגעים המשמחים, ברגעים הטראגיים – וגם סיפקה לנו בעצמה לא מעט רגעים שפשוט אי אפשר לשכוח. אז לכבוד יום העצמאות אספנו לכם 10 רגעים כאלה – רגעים שבהם ישבת מול המסך, ופשוט לא האמנת שזה קורה. רגעי ה"וואו" של הטלוויזיה. סורי, אבל המערכונים של מ.כוערת בחוץ.
הקלטת הלוהטת (14 בינואר, 1993)
אחרי נפילת הליכוד בבחירות 92, והתפטרותו של היו"ר (וראש הממשלה לשעבר) יצחק שמיר ז"ל – מתפתח קרב ירושה מר בליכוד. במוקד, עומדים שניים – דוד לוי, שר החוץ לשעבר; ובנימין נתניהו, פוליטיקאי צעיר ושאפתני, שמגיע אחרי קדנציה עטורת תהילה כשגריר ישראל באו"ם. אלא שבלילה אחד – מערכת הבחירות הזו הסתבכה לגמרי. זה קרה כשמהדורת "מבט" של אותו ערב נפתחה בהופעה דרמטית של נתניהו, שהצהיר קבל עם ועולם ש"בכיר בליכוד, מוקף בחבורת פושעים" (היום כבר אפשר לספר שזה היה דוד לוי) מנסה לסחוט אותו באמצעות קלטת בה הוא, איש נשוי, מקיים יחסי מין עם אישה אחרת. במציאות, אגב, לא היתה קלטת – והפרשה נגמרה בהתנצלות של נתניהו, שנתיים אחר כך, אבל את הרגע המרהיב ההוא אף אחד לא ישכח. אולי רק נתניהו עצמו.
דיאנה רוס מגיעה לדן שילון (1995)
מעטים זוכרים את האירוע הישן והמאובק שנקרא "כינוס הפועל". בשנת 95', האירוע שהיה מעין קונטרה של מועצת הפועלים ל"מכביה" המפורסמת (שחיה וקיימת עד היום), התרחש בפעם האחרונה – וגולת הכותרת שלו היתה זמרת שהופיעה בטקס הפתיחה; דיאנה רוס, סולנית להקת ה"סופרימס" המיתולוגית ודיווה לא קטנה בזכות עצמה. רוס הגיעה לארץ רק למען ההופעה, אבל מי שניסה לשכנע אותה להגיע לתכנית היה דן שילון. רוס בהתחלה התנגדה לרעיון, אך לאחר מכן הסכימה בתנאי אחד: שהיא לא תשיר. שילון, עיתונאי ערמומי במיוחד, עשה לה תרגיל. הראיון נפתח כסדרו, המגיש שאל כמה שאלות חולין – ואז הלהקה החלה לנגן את "Do You Know", אחד הלהיטים הגדולים של רוס. הזמרת כמובן לא יכולה היתה לסרב, ומיד פרצה בשירה – לתדהמת שילון עצמו, ההפקה שלו והקהל מסביב. זה היה רגע מקסים של ספונטניות, ממי שנודעה כבר אז כדיווה לא קטנה – ובעיקר המחיש כמה דן שילון היה חזק, אפילו על זמרות גדולות מחו"ל.
אהוד ברק אצל נסים משעל (יולי 1995)
95', כמה חודשים לפני רצח רבין, ברק הוא רמטכ"ל לשעבר. בקיץ של אותה שנה מתפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר צאלים ב' – על התרגיל שהסתבך, ובמסגרתו מתו חמישה חיילים. התחקיר שם אחריות גדולה מאוד על הרמטכ"ל דאז, שהגיע זועם לאולפני הערוץ הראשון. הראיון של ברק עם משעל קצת נשכח בדיעבד, אבל הוא הפך לרגע מכונן – רגע שבו הראיונות עם פוליטיקאים יצאו מחליפת הברזל ומהנימוס של "מוקד", והפכו לקרב ההיאבקות החופשית של היום. ברק ומשעל נמצאים ראש בראש, מנהלים ראיון לוהט וסוער שעולה גם לטונים גבוהים. ברק, אגב, התאושש מהפרשה ולימים הפך להיות ראש ממשלה. משעל הפך למרואיין מצליח, ולימים בעליה של תכנית אחרת, הפעם בערוץ המסחרי.
ציפי שביט והחייזרים (ינואר 1997)
בשיאו, דודו טופז יכול היה לעשות הכל. הרייטינג שהוא הביא לערוץ 2 ול"קשת" היה בשמיים, וטופז עצמו נחשב לאחד האנשים החזקים בישראל. ובשיא האגו טריפ המטורף שלו (שכולנו חווינו יחד איתו) הוא באמת חשב שאם יבואו חייזרים זה יהיה אליו. בינואר של 97' שודר "ספיישל החייזרים הגדול" של "הראשון בבידור", שבו טופז הבטיח לצופים כי חייזרים ינחתו בכדור הארץ בזמן השידור שלו. בסוף היה חייזר שנכנס לבמה – אבל זו היתה ציפי שביט, בחליפה ירוקה, אחרי שהיא מוציאה מפיה את המשפט האלמותי: "אני משה ואתה מפריע לי לחרבן". זה היה רגע שאי אפשר לשכוח, בעיקר בגלל הגורם שלא היה על המסך – הקהל, שנהר בהמוניו (כולל כותב שורות אלה) כדי לראות האם באמת יגיעו חייזרים לארץ, רק כי דודו אמר.
חלב בחלל (אוגוסט 1997)
כן, היו תקופות שבהן פרסומת היתה אירוע. לא סתם אירוע, אלא משהו בעל משמעות בינלאומית. באמצע שנות התשעים הסתבכה חברת "תנובה" בפרשת הסיליקון בחלב, לאחר שנחשף בתחקיר "מעריב" כי החברה הוסיפה לחלב העמיד דל השומן שלה כימיקל שנחשד כמסרטן. הפרשה עשתה רעש גדול, "תנובה" נתבעה בבית המשפט, ובסופו של דבר התנצלה בפומבי על הכנסת הכימיקל. אבל אז הגיע הספין – כנראה הגדול בתולדות מדינת ישראל, למעט אלו של נתניהו. זה קרה כאשר במסגרת מירוק התדמית, "תנובה" השקיעה כחצי מיליון דולר בפרסומת שבה נראה ואסילי, הקוסמונאוט של מעבורת החלל "מיר", שותה את חלב תנובה כשהוא בחלל החיצון. אני ממש זוכר את הרגע שבו ישבתי לראות את הפרסומת, נדהם. זה היה הכוח של הטלוויזיה, וגם כוחו של הפרסום – כוח שכבר איננו עוד.
השרוף חושף (מאי 2000)
ראשיתו וסופו של האירוע הזה ברגע אחד סימבולי – הרגע שבו הוריד חיים צינוביץ' את המסכה שעטה על פניו. "השרוף", הזמר שכבש את המדינה עם סיפור חיים טראגי, התברר כלא אחר מאשר "פייק ניוז", עוד לפני שנשיא עם הפרעת אישיות הפך את זה לסלוגן. אחרי כתבת השער ב"ידיעות אחרונות", ולהיט מדינה שלא הפסיק להתנגן ברדיו, רק בתכנית האירוח של יאיר לפיד התברר כמה מאחורי העשן לא היתה באמת אש, ובוודאי לא בלון גז שהתפוצץ – כולה חיים צינוביץ'. הראיון של צינוביץ' עם לפיד, כן גם הוא, היה רגע מדהים – ובעיקר מחיאות הכפיים הסוערות שאחריו. צינוביץ' לא הפך לכוכב, אבל העיתונות הישראלית כולה קיבלה שיעור כואב במיוחד בהצלבת מקורות ובבדיקת סיפורים עיתונאיים. ועוד בפריים טיים.
ירון לונדון נגד אורן זריף (אוגוסט 2008)
כיום אורן זריף הוא אנקדוטה, אבל לפני כמעט שני עשורים הוא היה כוכב בהתהוות. דמות פופולרית שרכשה פרסומות בעיתונים, והיתה ידועה כ"הילר" שמסוגל לרפא מחלות באמצעות כוחות על. ומי שכמובן לא יכול היה לפספס את ההזדמנות לעקוץ אותו היה ירון לונדון, אחת מאגדות הטלוויזיה שלנו ודמות שתמיד אהבה להטיל ספק. ב-2008 זריף הגיע לאולפן של "לונדון וקירשנבאום" כדי לספר על ההחלטה לכפות על עובדיו להוסיף את השם "זריף" לשם משפחתם. מהר מאוד זה התפתח לעימות מדהים ודי משעשע בין זריף ללונדון, שבו – כמו תמיד – כוכב הטלוויזיה ניצח בגדול.
דן מרגלית נגד ג'מאל זחאלקה (ינואר 2010)
אירוע שהתברר בדיעבד כהיסטורי: בתחילת שנת 2010 הגיע ח"כ ג'מאל זחאלקה, אז בבל"ד, להתארח ב"ערב חדש" אצל צמד המגישים רונן ברגמן ודן מרגלית. ברקע – גם אז, מסתבר – ריחף המצב הקשה ברצועת עזה והפגנות בישראל. הראיון הפך לעימות בוטה למדי בין זחאלקה למרגלית כאשר חבר הכנסת האשים בשידור חי את אהוד ברק ש"הוא מנגן מוזיקה קלאסית ורוצח ילדים". העיתונאי והפוליטיקאי התכתשו דקות ארוכות, עד שבסופו של דבר זחאלקה פשוט יצא מהאולפן. יש שיראו בכך תקרית מבודדת, אך יש מי שיסמן את זה כרגע שבו התקשורת הפכה באופן רשמי לזירת קרב בין ניצים, לתפארת הרייטינג של מדינת ישראל.
אילנה דיין לא אומרת (נובמבר 2016)
סתיו 2016. "עובדה", תכנית התחקירים הוותיקה והמוערכת בישראל, פותחת עונה בכתבה נרחבת על לשכת ראש הממשלה. את הכתבה אף אחד לא זוכר, אבל את מה שקרה אחריה בהחלט כן. בצעד נדיר מחליטה המגישה אילנה דיין להקריא את תגובת לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, תגובה עמוסה בהשמצות פראיות וב-50 גוונים של דיבה, ככתבה וכלשונה. מילה במילה, באינטונציה רהוטה. זה היה רגע שכל מי שראה אותו, בשידור חי וגם לא, לא יכול לנתק מהזיכרון. התגובה הבהמית של לשכת נתניהו כלפי תחקיר עיתונאי היה רגע שפל מרהיב – אולי גם הרגע שבו נתניהו עצמו קצת התקנא בדונלד טראמפ, ואיבד את זה בדרך לגרסתו הנוכחית. משפט הסיום של דיין – "מה אומרים? לא אומרים" – הפך לנכס צאן ברזל, ולרגע טלוויזיוני שאין שני לו.
מלחמת האזרחים של שאולי (מרץ 2021)
מערכת הבחירות שהתקיימה באביב של 2021 היתה הרביעית תוך שנתיים. תוך כדי השנתיים הללו, ישראל היתה במערבולת שכללה מחאה נרחבת נגד נתניהו, התפרצות מגפת הקורונה, ומשבר פוליטי עצום במסגרתו שוב ושוב לא הצליחו להרכיב ממשלה. בליל הבחירות, שנייה לפני המדגם, הגיע המערכון הפשוט למראה – שאולי, הדמות האהובה כל כך שמגלם אסי כהן ב"ארץ נהדרת", פוצח במונולוג של נביא זעם על מלחמת האזרחים שעתידה להתרחש. זה היה מונולוג מרהיב, הן מבחינת הטקסט והן מבחינת הביצוע, אבל יותר מכל הוא הפך לרגע שנכנס עמוק עמוק לזיכרון הקולקטיבי. רגע שבו קומיקאי חבוש פאה אמר בפני האומה את האמת הכואבת שאף אחד אחר לא הסכים לגלות. יותר משלוש שנים אחרי, אי אפשר שלא לחשוב על המונולוג הזה שוב. ועד כמה הוא היה כמעט תיאור מדויק של המציאות של ישראל העתידה לבוא.