אדום עולה: סיפורם המרתק של הווטרנים התל אביביים

בזמן שאתם נאבקים ביתוש טורדני, בדירה השכנה אולי מלגלג עליכם ווטרן מעוטר שגבר על הנאצים. לכבוד יום הניצחון, שוחחנו עם באיו הקבועים של מועדון הווטרנים התל אביבי

צידקיל נפתלייב. צילום: שלומי יוסף
צידקיל נפתלייב. צילום: שלומי יוסף
7 במאי 2019

ציטקיל נפתלייב (93) עלה ארצה בשנת 1996 עם אשתו שושנה ושלושת ילדיו, ונחת היישר בתל אביב. לציטקיל יש רזומה מרשים; הוא עבד כבנאי במשך 35 שנים והיה אלוף אגרוף במשקלים קלים, עם צלע שבורה למזכרת. אבל ההיסטוריה של ציטקיל מורכבת בהרבה ממה שניתן לדמיין – בשנת 1943, כשהוא בן 17 בלבד, התפקד לשורות הצבא האדום ונלחם באויב הנאצי. זמן רב עבר, אך החוויה הזו משמשת עדיין כמקור לגאווה, מאפיין זהותי של ממש, עבורו ועבור עולים אחרים בגילו מברית המועצות לשעבר. ביום העצמאות, זמן מטסי הראווה והטקסים החגיגיים, הוא וחבריו ממועדון הווטרנים ברחוב לה גווארדיה ייפגשו כדי לציין במקביל יום אחר של ניצחון – ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה – טקס עקבי עבור קהילת וטרנים תל אביבית ייחודית ומרתקת, שמספר חבריה הולך ומתמעט.

נפתלייב נולד בעיר מחצ'לקה, רפובליקת דגסטן (רוסיה). בצבא האדום היה טנקיסט, ולימים הוא קודם לדרגת מפקד הטנק. הוא השתתף בעשרות משימות במבצע לשחרור אוקראינה. כשהיה בן 18 השתתף במבצע לשחרור העיר סטלינו (כיום דונצק). "הימים בחזית היו קשים מאוד, לא הייתה לנו אפילו מיטה לישון עליה. התקווה היחידה שהייתה לנו היא הרוח הקרבית והמורל שלנו", הוא מספר. נפתלייב נשרף פעמיים בהיותו בטנק, וכ־15 אחוז מגופו נכוו באופן חמור. הוא מראה לי את ידיו הפצועות ומחייך לעצמו – "רופא הפלוגה אמר לי ששרדתי רק הודות ללב הבריא שלי. טנקיסטים לא נפצעים – הם רק נשרפים". את יום הניצחון (1945) הוא פגש בעיר קניגסברג (כיום קלינינגרד) בהיותו בן 20. הוא עוטר שלוש פעמים על גבורה יוצאת דופן.

כיום ציטקיל מתגורר בדירת שלושה חדרים בשכונת הארגזים, אותה דירה שבה השתקע כשעלה לישראל. הוא התאלמן מאשתו לפני 17 שנים. הוא חבר בארגונים שונים, בהם "ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים", ואף שירת כמנהל בארגון הווטרנים של תל אביב. "כשהגעתי לארץ היו לפחות 90 נכי מלחמה בתל אביב, הכרתי את כולם. עד היום אני הולך למועדון הווטרנים בלה גווארדיה. יש שם המון חברים וחברות", הוא אומר ומציג לראווה הזמנה מהודרת שכתובה ברוסית, המציינת הוא וכל חבריו ממועדון הווטרנים הארצי יחגגו את יום הניצחון במסעדת אריסטו בראשון לציון. "כבר הזמנתי מונית לשעה חמש, והמדים שלי מוכנים עם כל העיטורים".

בין לנינגרד לאשקלון

חבר נוסף במועדון, מיכאיל קאנו (95), משתף בחוויות שקשרו את חייו בחיי הקומרדים האחרים. הוא נולד בוויטבסק, בלרוס, וגדל במוסקבה. בגיל 14 כבר למד בבית הספר המקצועי לארטילריה בלנינגרד, ושם נקרא לחזית המלחמה בשנת 1942. חצי שנה לאחר גיוסו הוא כבר מונה למפקד סוללת הקטיושות. גם קאנו נזכר במראות קשים משנות המלחמה: "מהרגע שנקראתי לחזית – שם נשארתי. כל ימי שירותי היו בחזית. בשנת 1943 המלחמה הגיעה לשיאה ובזמן שבחרנו מיקום חדש לסוללה עליתי על מוקש. אני זוכר פיצוץ ענקי, כאב חד פילח את כל גופי. היה לי זעזוע מוח קשה ולא יכולתי לתפקד, אך עם החלמתי חזרתי מיד לקרב". הוא בין הבודדים בעלי עיטור הדגל האדום החיים כיום. הוא גם זכה בעיטור מלחמת המולדת, כוכב אדום ומדליית השירות הצבאי, וב־18 ציונים של המפקד העליון "על שחרור יותר מ־20 ערים" ו"פריצת מערך ההגנה של האויב".

קאנו עלה ארצה בשנת 1998 לאשקלון. כאשר ילדיו עברו להתגורר בתל אביב, הוא הגיע העירה גם כן. "הנכד שלי הוא ממשיך מורשתי. הוא שירת כצלף בחטיבת גולני ואף נפצע בזמן שירותו", הוא מספר. עם מעברו הצטרף לארגון הווטרנים של תל אביב. קאנו השתתף באופן קבוע בצעדות הווטרנים ביום הניצחון.

את הסיפורים של שניהם מכיר בעל פה יוסף ידיקין (92), ראש סניף תל אביב של ארגון הווטרנים. "הארגון בן 140 חברים לערך. ככל שהשנים חולפות אנו מאבדים עוד ועוד חברים יקרים, חלקם בחיים אך כבולים לבתיהם בשל נסיבות רפואיות, משפחותיהם של החיים והמנוחים מצטרפות לארגון ומנציחות את זכר הקהילה", הוא אומר. "אנחנו נפגשים במועדון בלה גווארדיה ובמסעדות, ומציינים את חגי ישראל, חג הפועלים ויום הניצחון".

העולים הרוסים הגמלאים שהגיעו לכאן בשנות ה־90 מתמודדים עם מחסומים של שפה ותרבות, והיכולת לפגוש אנשים החולקים איתם את אותה ההיסטוריה מאפשרת להם לשמר את זהותם הייחודית ובמקביל ליצור קשר עם הדור הבא ולהנחיל את מורשתם, בביתם החדש בתל אביב. הקשר עם שכניהם התל אביבים הצעירים מתואר בלשון חיובית. "אנחנו נפגשים עם תלמידי שב"ח מופת באופן תדיר. את לא תאמיני כמה עניין הם מביעים בסיפורים שלנו. את מבינה, לא מספרים להם מספיק על זה בבית הספר. על הגבורה, הקושי, המערכות. וכשהם שומעים את הכל מאיתנו הם מלאי הערכה וסקרנות".