זאב רווח ז"ל היה שחקן אדיר. מעט מאוד מזה הגיע אל מסך הקולנוע

לפני כמה שנים צפיתי לראשונה ב"רק היום" מ-1976, הסרט הראשון שזאב רווח כתב וביים את עצמו בתפקיד הראשי. הוא גילם את ששון, בעל בסטה בשוק מחנה יהודה בירושלים, שעוזר לחברים ומתחמן אחרים. במהלך הסרט רווח עטה על פרצופו העוויות מוקצנות ודיבר במבטא מודגש, שילוב שהצחיק רבים אך גם הרתיע לא מעט אנשים. ברגע מסוים בסרט ששון הולך לאוניברסיטה ומעמיד פנים שהוא סטודנט כדי להרשים את דליה (אפרת לביא). גם בדברו איתה הוא עושה פרצופים, אבל כשהיא מתרחקת הוא מתבונן בה בערגה, ולפתע פניו משתנים. למשך כמה שניות הליצן נעלם ובמקומו הפציע גבר יפה ופגיע עם עיניים מלאות הבעה. זה רגע נדיר שחושף את מי שזאב רווח היה בתאטרון (כך על פי הביקורות – לא זכיתי לראותו על הבמה) ויכול היה להיות בקולנוע.

>> הלב הכי פראי: דיוויד לינץ' היה אלוף ביצירת סיוטים יפהפיים
>> 9 דברים שלא ידענו על דיוויד לינץ' עד שהוא סיפר לנו עליהם

ב-1968, במקביל להופעתו בתפקידים ראשיים במחזות קלאסיים בתאטרון הקאמרי, רווח בן ה-28 כיכב ב"הצד השני", סרט אוונגרדי קצר בבימויו של אורי זוהר, שצולם על הסט של "תעלת בלאומילך" ומוצע לצפייה באתר של ארכיון הסרטים הישראלי. הסרט תיאר קבוצת הולכי רגל – כולם שחקנים מהשורה הראשונה – שנתקעים ברמזור אדום שמסרב להתחלף. רווח הוביל את הסרט בתפקיד אזרח כועס שהופך למנהיג הנושא נאומים חוצבי להבות – פרודיה קולעת על המנהיגים המוקדמים של הציונות – ובהמשך נרדף על ידי החוק. הדמות היתה נטולת זיהוי אתני, ורווח הפגין בה את כישוריו כקומיקאי וככוכב כריזמטי. גם שם הוא נראה חתיך אמיתי, אף שהוא הרבה לדבר על האף המעט בולבוסי שלו כאיבר שכיער את פניו והפך אותו מתאים, לכאורה, בעיקר לתפקידי מוקיון.

ב"צ'ארלי וחצי" (1974) וב"חגיגה בסנוקר" (1975), שהפכו לסרטיו היציגים ביותר, בועז דווידזון ליהק אותו לצד יהודה בארקן. בשניהם האשכנזי המשופם גילם את הזכר אלפא המזרחי, ואילו רווח, יליד מרוקו, גילם את הליצן שעושה פרצופים מצחיקים. חלוקת התפקידים הזאת מזכירה את הצימוד של דין מרטין וג'רי לואיס עשרים שנה לפני כן, רק שבניגוד למרטין ולואיס, רווח היה יכול בקלות לגלם את הזכר אלפא. אלא משנוצרה החלוקה הזאת, והסרטים היו ללהיטים קופתיים, רווח בחר להמשיך עם תפקידי הליצן.

בראיונות איתו הוא שב ואמר שהוא בעיקר רצה להצחיק את השחקנים שלצידו ואת הצופים. הוא דיבר גם על כך שהוא עשה סרטים עבור הקהל העממי שהממסד התרבותי התעלם ממנו. בעקרון זה רעיון יפה, אבל חבל שהוא לא חיפש דרך ביניים שלא תדרדר את הקולנוע הישראלי לוולגריות אגרסיבית. מודל אפשרי – הקומדיות האיטלקיות העממיות הנפלאות של מריו מוניצ'לי, פייטרו ג'רמי וויטוריו דה סיקה משנות החמישים והשישים. רווח התגאה בכך שבאירופה השוו בינו לבין דה סיקה, אבל ההשוואה לא תפסה.

בסרטו השני כבמאי/תסריטאי, "גונב מגנב פטור" מ-1977, רווח שב לגלם את ששון – שם שהופיע לראשונה ב"צ'רלי וחצי" ורווח אימץ אותו בסרטיו הבאים. הפעם ששון הוא עבריין שמתחזה לשלל דמויות מופרכות. לפני כמה שנים ניסיתי לצפות בסרט הזה, אך עצרתי בשאט נפש כשהגעתי לסצנה מבחילה במיוחד: אחרי שחרורו מהכלא, ששון מחליט להתנקם במפקח המשטרה שעצר אותו (אילן דר), ובחברה שלו רחל (מונה זילברשטיין) שעזבה אותו והתחתנה עם השוטר. אז הוא מדביק על דלת דירתם דף שמגדיר את המקום כמכון מסאז'ים ואירוח בשם "רחליקה" ומזמין לשם חיילים. שורה ארוכה של גברים מתייצבת מול הדלת בסצנה שהיא כל כולה הטרדה מינית בוטה המוצגת כבדיחה.

בזמנם, רוב סרטיו של רווח הוגדרו כקומדיות בורקס וזכו לביקורות שליליות, שקבלו על כך שהוא מקבע סטריאוטיפים נלעגים של מזרחיות. בשנים האחרונות, דור חדש של מבקרי ויוצרי קולנוע נוטה להעריך מחדש את סרטי הבורקס ומאתר בהם רמזים לחתרנות. אבל אין שום דרך לנקות אותם מהמיזוגיניה הגסה שלהם. וכשרווח, שמיהר להביע תמיכה במטרידנים המורשעים משה איבגי ואופק בוכריס, הואשם על ידי כמה נשים שעבדו איתו בהטרדות מיניות, התברר שהיחס שהפגין אל נשים על המסך בהחלט ייצג את יחסו אליהן גם מאחורי הקלעים.

במהלך השנים רווח ניסה את כוחו גם בבימוי סרטים רציניים ששאפו לבחון את התעצבות הגבריות הישראלית לאור המלחמות. אך "שרגא קטן" ו"בובה" (ב-2017 חני נחמיאס סיפרה על האימה שחוותה במהלך צילומי סצנת האונס בסרט מ-1987), לא זכו להצלחה והוא חזר לעשות פרצופים. רק במאה הנוכחית, במסגרת הרהביליטציה של סרטי הבורקס, במאים צעירים החלו ללהק אותו בסרטיהם, ובשנות השישים והשבעים לחייו הוא התגלה מחדש כשחקן דרמטי גדול, וגם כקומיקאי מעודן.

ב-2002 הוא זכה בפרס אופיר על הופעתו המשובחת ונטולת השטיקים כמנהל קבוצת כדורגל דרומית בסרט הז'אנר החביב "בית"ר פרובנס", וב-2014 הוא זכה באופיר נוסף על הופעתו הנהדרת בקומדיה השחורה "מיתה טובה". באותה שנה הוא היה מצוין גם בתפקיד קטן ב"גט" של האחים אלקבץ – מהסרטים היותר טובים שנוצרו בישראל. בין לבין, ב-2009 הוא גילם ראש משפחת פשע ב"כבוד", סרטו השאפתני והמאוד פגום של חיים בוזגלו, שלא הצליח להיות "הסנדק" הישראלי. אני זוכרת שדווקא זאת הייתה ההופעה שגילתה לי איזה שחקן כביר הוא היה, וכמה מעט מהפוטנציאל הדרמטי שלו הגיע למסך.