למה לגברים מותר ולנשים אסור? זה מה שקרה כשהתפשטתי בחוף הים

זה קורה לפחות פעם אחת ביום במהלך חודשי הקיץ. גבר בלי חולצה, לעתים אפילו בלי מכנסיים של ממש, רק זוג תחתוני בוקסר מהוהים משימוש יתר, חולף על פניי ברחוב, מטייל עם כלבו, רץ, מתקן רכב או סתם חי את חייו הנוחים, ואני לא מסוגלת שלא להתרגז. לא מדובר בקנאת פין גרידא. כלומר אני אכן מקנאה, אבל אין זו קנאה מז'אנר "למה לו מותר ולי לא" (אם כי למה לו מותר ולי לא, לעזאזל?), אלא כעס אמיתי ואידיאולוגי שנוגע לעובדה שגופם של גברים שייך להם ולהם בלבד, והם רשאים לעשות איתו מה שפאקינג מתחשק להם, בעוד עבורי ועבור חברותיי הנשים המצב רחוק מלהיות כזה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם רק אעז להסתובב חשופת חזה.

ובכן, לא צריך לחשוב, כי השבוע החלטתי לנסות את העניין אחת ולתמיד. לא ברחוב, כי יש גבול גם לתעוזה שלי, אבל בחוף הים בתל אביב, המעוז הכי פחות שמרני בתוך העיר הכי פחות שמרנית בתוך מדינה שמרנית רצח.
הניסוי הראשון התרחש בחוף הכלבים. שכנעתי חברה להסיר את חזיית בגד הים יחד איתי וכך שכבנו על מגבותינו, מנסות לדוג מבטים מחוצפים. הבעיה היחידה היתה שהשעה שבע בערב כבר חלפה, החושך החל לרדת, ומלבד העובדה שרבים מהעוברים ושבים ודאי לא ראו כלל שאנחנו חצי עירומות, גם לא הייתה כל הצדקה לגיטימית להתערטלות שכן השמש המשזפת התחלפה מזמן בשקיעה ורודה, וכל הסיפור נראה די דבילי.

אלה שכן הבחינו בשדינו המשוחררים השתדלו מאוד להביט לכיוון אחר, ויירשם במיוחד איש הערקיטאס שבימים כתיקונם לא מוותר על הכנסה פוטנציאלית ודואג לגשת אלינו ולהציע את מרכולתו, והפעם פשוט ויתר מראש. פרטיקה יעילה בסך הכל. לסיכומו של עניין נדמה היה שהסביבה מובכת הרבה יותר מאיתנו.

המשטור הפנימי חזק מהכל

הניסוי השני התרחש כעבור יומיים בחוף אביב, הידוע יותר בכינויו חוף הדולפינריום, שם חשפתי חזה בין השעות תשע לעשר בבוקר, לצד שלוש חברות שסירבו להצטרף. למודת ניסיון הזדקפתי גאה במיטת השיזוף שלי, בודקת בחקרנות את עיני המתרחצים והמתרחצות. שוב נמנעו הבריות מאינטראקציה איתי, למעט כמה נערים צעירים שהגניבו מבטים כשחשבו שלא השגחתי, ואישה אחת שנראתה מרוצה ממני מאוד. בשלב מסוים ניגש אליי גבר כבן 50 ומשהו, ובלי להתבלבל הסתכל היישר לפרצופי ואמר: "כדאי לך להתלבש, ייתנו לך דוח. בשבוע שעבר הייתה כאן בחורה שקיבלה קנס 500 ש"ח מפקח של העירייה".

הכצעקתה? תחקרתי את העירייה בנושא, שטענה שאכן פעלתי בניגוד לחוק, אולם הסיפור של האיש לא היה ולא נברא: "סעיף 6א לחוק העזר העירוני – הסדרת מקומות רחצה אוסר על אדם להימצא בשפת הים ללא לבוש רגיל או ללא בגד רחצה. הקנס בגין עברה זו הוא בסך של 320 ש"ח. האיסור חל על שני המינים ללא אבחנה וכך ינהג גם הפיקוח ככל שיידרש. בניגוד לנטען, בחודשים האחרונים כלל לא נרשמו דוחות בגין עבירה זו בחופי תל אביב־יפו".

ניכר כי הרשויות המוניציפליות אינן ששות לאכוף עניינים שקשורים בעירום, אולם מה בדבר רשויות המדינה? האם קיים חוק רשמי שאוסר על התערטלות בציבור? בדיקה קצרה העלתה שלא בדיוק. הצעה לתיקון חוק העונשין שהגיש ב־2011 ח"כ נסים זאב מש"ס בעקבות צילומי ספנסר טוניק בים המלח ביקשה לקבוע כי "התערטלות בפומבי, לרבות התערטלות לשם אמנות או פרסום, היא עברה שדינה שנת מאסר", אבל היא לא התקבלה. לפי עו"ד שי בלו, "אין היום חוק האוסר על התערטלות כשלעצמה. עם זאת קיימות עברות הקבועות בחוק שמצבי התערטלות מסוימים, הפוגעים בערכים מוגנים הבאים לידי ביטוי באותן עברות, עשויים להיכלל בהן: סעיף 349 לחוק העונשין קובע עברה שעונשה שנת מאסר על העושה מעשה מגונה בפומבי, סעיף 215 אוסר גרימת מטרד ציבורי, וסעיף 216 אוסר התנהגות פסולה במקום ציבורי, הכוללת התנהגות מגונה".

בתנועת פשטות המקדמת עירום חברתי מספרים: "החוק בישראל אינו מתייחס במפורש להתערטלות בפומבי. דוחות, כשניתנים כאלה, מתייחסים למגוון עברות כמו הפרת הסדר הציבורי, מעשה מגונה וכו'". במשטרה מחזקים עמדה זו ואומרים: "התערטלות בציבור היא עברה מסוג מעשה מגונה בפומבי והיא מטופלת ככל עברה אחרת בחוק העונשין. אין הבדל בין המינים בנושא. בעיקרון אין מקומות ציבוריים בהם מותר להתערטל, אולם כל דבר ייבחן לגופו של עניין".

מה אנו למדות מכל זה? אני רשאית להסתובב טופלס כמו צרפתיות וגרמניות בפארקי אירופה? התשובה היא ככל הנראה כן, שכן על פי התגובות המסויגות שניתנו, נראה שאף גוף לא ימהר לנקוט כלפי הליכי משמעת, אולם המכשלה טמונה דווקא באזרחים שמסביב, ויכולתי לשאת את אות הקין שמעשה כזה מביא עמו. אפשר לראות במדיניות של אי אכיפה שאותה נוקטות עיריית תל אביב־יפו ומשטרת ישראל במגוון עניינים, בהם גם שימוש בסמים קלים, סימן להתקדמות. לעומת זאת ייתכן שהיעדר חוקים בנושא מעיד דווקא על משטור פנימי חזק כל כך מצד הישראלים, שמייתר כל שימוש בהפעלת כוח פורמלי.