הלב הרחב: חברים וקולגות מספידים את מנשה קדישמן
מנשה קדישמן היה דמות תל אביבית אהובה וייחודית לא פחות מציורי הכבשים שלו. הוא נולד בעיר, חי ויצר בה ויצירותיו ממלאות אותה, וזה עוד בלי לספור את הרישומים שחילק לכל מי שנקרה בדרכו. פרידה מרועה צאן עירוני
עם היוודע דבר פטירתו של מנשה קדישמן, ביום שישי שעבר, החלו להופיע בפייסבוק עשרות רישומים שחילק הצייר והפסל במשך השנים במתנה, בתוספת הקדשה אישית לכל אחד ואחד. לרוב מדובר ברישומים זריזים על נייר מזדמן, בטוש, בעט או בעיפרון. פורטרט, חיה כלשהי ובעיקר כבשה – סמלו המובהק. שפע הדימויים הקדישמניים שהציפו את הפייסבוק בשבוע האחרון היו עדות לנדיבות, לחום ולאנושיות שחבריו ומכריו הקרובים, וגם אנשים שנתקלו בו בדרך מקרה – מספרים עליה.
"הוא היה איש טוב ונדיב בצורה יוצאת דופן באמת. אומרים את זה על רבים, אבל אצלו זה בלט מאוד", מספר חברו של קדישמן, שרון עידן, עורך תוכניות תרבות בקול ישראל וחוקר תל אביב. "הוא כל הזמן רצה לתת, לא יכולת לצאת ממנו בידיים ריקות. כשישבנו הוא תמיד האכיל אותי ואת אורחיו כל כמה דקות: 'אתה רעב? רוצה שוקו?', ושלל מחוות פולניות".
"הוא היה איש נדיב מאוד, רחב לב, מין שיח' כזה. כל בן אדם שישב אצלו – הוא נהג לעשות לו רישום קטן. יש לי מפיות לבנות שהוא עשה עליהן רישומים ומסגרתי אותן. הוא אהב לפזר את העבודה שלו ויש כמות עצומה של דברים שהוא עשה", מוסיף יונה פישר, האוצר הראשון של מוזיאון ישראל, בן גילו של קדישמן שליווה אותו מתחילת דרכו כאמן.
גם האוצר סורין הלר סיפר על ציורים שקיבל מקדישמן: "בביקור בסטודיו של מנשקה באחד העם, הוא שלף דף זירוקס של צילום הפסל שאחר כך הוצב ברחבת המוזיאון. הוא לקח מכחול, ערבב צבע שמן כחול, התבונן בצבע, ערבב שוב, הסתכל אליי ואמר: 'קח, הכחול הזה מתאים לך, תניח אותו על הדף'. כשראה שאני מהסס אמר: 'נו, זה רק צילום, לא יקרה לו כלום. זה כמו שדה, תחרוש קצת'. ביראת כבוד משכתי משיכת מכחול כשהוא מכוון אותי. התבוננתי בכתם, רק כתם על נייר. מנשה נטל ממני את המכחול ומהר, בעוצמה ועם זאת בדייקנות הוא צייר. ראשית את הכבש, ובלי להתרחק או להפסיק המשיך לבסיס, לרקע. אחר כך נעצר לרגע קט, התבונן בראש החשוף ואמר: 'זה יישאר כך, זה אנושי יותר'".
"הבן שלי קרא לו לונה פארק", מספר עידן על הסטודיו של קדישמן. "מיליון כבשים, פסלים, גזירי נייר, חפצי אמנות, בלגן אסתטי יוצא דופן".
ביום ראשון נפרדו מקדישמן החברים הרבים שהכיר לאורך השנים. השחקן והמוזיקאי ישראל גוריון, חבר ותיק שאף ספד לו בהלווייתו, נזכר: "את מנשה הכרתי בירושלים בשנות ה־50, עוד לפני ששמו היה מוכר. היה לו איזה ג'וב במנזר, הוא היה משגיח עליו תמורת מקום לינה ואולי גם תמורת קצת כסף. הוא היה עושה שם מסיבות, היינו באים כל החבר'ה ופשוט חוגגים, עד שבסוף תפסו אותו והעיפו אותו משם. כשהגעתי לתל אביב הוא כבר היה חלק מהבוהמה. הוא היה בוהמיין אמיתי, הכי גדול שהיה לנו בארץ. הוא היה עוצר אותי ברחוב ומזמין אותי לתערוכות שלו או נותן לי ציור. יום אחד הוא היה אצלי בבית ואמר: 'יש פה יותר מדי דברים שלי'. הוא היה כמו ילד ובמקביל גם אמן ויוצר גדול. אהבתי אותו מאוד. לאחרונה כבר התרגלנו לזה שהוא לא במיטבו אבל נראה שהוא בסדר, עובד פה ושם. הייתי בטוח שהוא יחלים".
כל העיתונים ואתרי החדשות עסקו השבוע בהספדים מרגשים על קדישמן והכריזו עליו כעל אחד האמנים החשובים והגדולים שידעה האמנות הישראלית. אבל מי שירד אל תחתית העמוד, אל זירת הטוקבקים האלימה, גילה תמונה קצת אחרת: האמת האכזרית על תרומתו והשפעתו של קדישמן לאמנות בעשורים האחרונים. רבים טוענים שקדישמן הפך ב־30 השנה האחרונות לפס ייצור כלכלי של ציורי כבשים. עולם האמנות הישראלי לא שפע הערכה לקדישמן והאשים אותו בחוסר חדשנות, בהיעדר סקרנות אמנותית אמיתית על חשבון עשיית כבשים, שהתגלו כמקור לא אכזב לפרנסה. בשנת 1995, שבה זכה בפרס ישראל, היו אמנים ומומחים לאמנות שהזדעקו וטענו שהפרס אינו מגיע לו. סורין הלר אינו שותף לביקורת השלילית: "קדישמן הצליח ליצור שפה ייחודית, בעלת סימן היכר לא רק בישראל אלא בעולם. דימוייו המחברים בין הסיפור האישי לנוף ולהיסטוריה של הארץ הפכו אותו ואת יצירתו למטפורה למדינת ישראל. ביקורות יש על כל יוצר, אבל דווקא כעת נדמה לי שאנו מחויבים לראות את התמונה הגדולה, את התרומה של האיש לתרבות בכלל ולאמנות הישראלית בפרט".
גבריאל אנגל, בעל גלריה אנגל בתל אביב, מחזק את הדברים ומכריז שקהילת האמנות המקומית מעולם לא הבינה באמת את יצירתו. אנגל הציג רבות מיצירותיו לאורך השנים, בעקבות אביו המנוח שהיה ממקימי גלריה רינה המיתולוגית בירושלים. "אנשים חשבו שהוא חוזר על עצמו, אבל הם לא הבינו את הרעיון שעמד מאחורי האמנות שלו – ליצור עדר של כבשים".
זה לא משעמם לראות כל הזמן רק כבשים?
"לא, לרועה זה אף פעם לא משעמם, וקדישמן היה רועה. מעבר לכך, הוא אף פעם לא חזר על אותו ראש. אין ראש אחד דומה לקודמיו. בתערוכת הרטרוספקטיבה שלו ב־2006 במוזיאון תל אביב, למשל, הוא העמיד 200 ציורים של ראשי כבש על הרצפה. עדר של 200 ראשים עומדים. ככה הוא הציג תערוכות, אף פעם לא על הקירות, מבחינתו זה היה כמו יצור חי. אולי רק אנשים כמו רועי צאן יוכלו להבין את זה. הוא לקח את ראש הכבשה והפך אותה לאיקונה ישראלית. כשאומרים למישהו 'אמנות ישראלית' מיד עולה לו הראש של הכבש. הוא יצר משהו שרק מנהיג יכול לייצר – איקונה, ובשפה הוויזואלית זה הדבר הכי חשוב".
מה עם ערך היצירות שלו? הוא בטח לא ירקיע שחקים, השוק מוצף ורווי בעבודות שלו.
"אני דווקא חושב שהמחירים שלו יזנקו כלפי מעלה. יש אמנם הרבה עבודות שלו בשוק, אבל לאט לאט זה יתחיל להיגמר. זו תמיד הטענה כלפי אמנים. גם לפיקאסו ולאנדי וורהול היו הרבה עבודות בשוק. אני חושב שלאט לאט גם יגלו את החשיבות שלו".
תחום יצירתו המשמעותי ביותר היה הפיסול. שפת הפיסול שלו הייתה גסה, חלודה, גברית ו"צברית", אבל באותה נשימה גם אוורירית ומלאת רגש ותנופה. פישר מחלק את עבודתו של קדישמן לשני שלבים: הראשון החל בסוף שנות ה־60. "באופן פרדוקסלי קדישמן הצליח תחילה ברמה הבינלאומית ורק אחר כך בישראל. הוא התחיל כאמן מודרני, בן זמנו, שלמד בלונדון וחזר משם עם אסתטיקה מינימליסטית. בשנת 1969 הזמין מוזיאון בינלאומי לפיסול כמה פסלים מארצות שונות, בעיקר מאירופה, ובמקרה אני הייתי בחבר השופטים. לצדי שפטו שני אנשים נכבדים, אחד מהם הוא המבקר הצרפתי המוכר גירה סטרי ששנים רבות לאחר מכן כתב ספר על קדישמן. קדישמן עבד תמיד מהר ובאופן אימפולסיבי. הוא גמר לעבוד לפני המשתתפים אחרים ונשארו לו כמה ימים פנויים, אז הוא עשה את ההחלטה הכי משמעותית של הקריירה שלו – הוא לקח כמה לוחות מתכת, צבע אותם בצהוב של צוללת ויצר מסלול של הליכה שמוביל לשום מקום ביער הסמוך למוזיאון. על העבודה הנוספת הזאת הוחלט לתת את הפרס הראשון בתחרות, והוא שחזר אותה אחר כך גם במוזיאון הלאומי בניו יורק ובתערוכה בגרסל בגרמניה.
"שלוש־ארבע שנים אחר כך הוא בא אליי וביקש להציג תערוכה עם הפרויקט, אבל סירבתי וביקשתי שייצור משהו חדש. אחרי חודשיים הוא חזר עם הצעה חדשה – 'היער התלוי'. הוא תלה מעין דגלים ברחבת הכניסה למוזיאון ישראל, המון בדים שהתעופפו ברוח. אנשים התחילו לקרוא לזה 'הכניסה התלויה'. במקביל לזה הוא עשה גם עוד פעולה שעתידה הייתה להדהד ביצירות המאוחרות שלו – הוא צבע את העצים בכניסה למוזיאון ישראל בצהוב. הייתה שערורייה גדולה כי ארכיאולוגים טענו שאחד העצים שם הוא בעל משמעות היסטורית, אבל קדישמן עשה מחקר וידע שהצבע ידהה לאחר כמה שנים עד שייעלם, והוא באמת החזיק מעמד רק שלוש־ארבע שנים. הוא צילם את העצים הצבועים ועשה מהם הדפסים בכל מקום".
אחרי השלב הראשון – השלב הפורמליסטי שהתאפיין בצורות מהוקצעות ובמבנים גיאומטריים – בא השלב השני שפישר מתאר כ"כמעט פולקלוריסטי – עבודות חביבות שנועדו לגרום לאנשים להרגיש טוב. הוא פיתח את המיתוס של החברמניות, הארץ ישראליות, בעזרת הכבשים".
לוקס שובה, קרוב משפחה רחוק של קדישמן ואמן בעצמו, ביקש לבלות עם מי שהגדיר כמנטור שלו את ימיו האחרונים. בפגישתם האחרונה חש קדישמן ברע, ושובה נפרד ממנו כשעלה עם בתו מאיה לאמבולנס לאיכילוב, שם בילה את השבוע האחרון בחייו.
"אני זוכר את הפנים שלו בפעם האחרונה שראיתי אותו – אותן פנים של אדם חולם, בלי פחד. מחייכות אפילו. בזמן האחרון הייתי איתו הרבה. בכל הזדמנות שהייתה לי הלכתי לבקר אותו ונשארתי לישון. בת הזוג שלי התחילה לקנא ולא הבינה למה אני מבלה איתו כל כך הרבה כשיש לי משפחה קרובה יותר", הוא מספר.
שובה הגיע לישראל מארגנטינה לפני שש שנים, וכבר בפגישתו הראשונה עם קדישמן התרשם מקצב העבודה המרשים ומדמותו המרשימה לא פחות: "בפעם הראשונה שראיתי אותו קיבלתי כאפה. נדהמתי מצורת העבודה, מהטכניקה, מכמות העבודות. הוא צייר כל היום וכל הלילה. הימים איתו היו הכי כיפיים בחיים שלי. גם לקראת הסוף היינו נשארים ערים כל הלילה והוא היה מצייר, כשהוא במיטה ואני מקרב אליו את הקנבס ולוקח את הציורים המוכנים. הוא היה בן אדם עם לב גדול, אבל גם דמות קשה, סוג של דיקטטור, מין אבא כזה שמנהל הכל בלי לרשום או לחשב, והכל נמצא בתוך הראש שלו. הוא שם זין על הכל, אבל היה אוהב בצורה המיוחדת שלו, עד שהיית מרגיש שזרקו עליך דלי מלא באהבה. גם כשהוא כבר היה מבוגר מאוד והיה קשה לו ללכת, הדבר האחרון שחשבו עליו זה שהוא מסכן. הראש שלו והאנרגיה שלו היו כל כך חזקים ודומיננטיים, שהיית רק שותק ומקשיב לו מדבר, יושב עם עוד עשרה אנשים בתוך החדר שלו, הוא במרכז וכולם רוצים לשמוע אותו".
גם מי שלא הזדמן להם לזכות ברישום פרי עטו מכירים מקרוב את יצירותיו, בזכות פסלי החוצות שלו הפזורים ברחבי תל אביב. המפורסם שבהם הוא "התרוממות" בכיכר הבימה, שאותו הציב בשנת 1974. האם קדישמן ייזכר כאמן תל אביבי כמו אריק איינשטיין ונחום גוטמן?
"מבחינתי, גם כחוקר תל אביב, אני רואה אותו כרוח של העיר", אומר עידן. "קודם כל כי הוא נולד בה, אימא שלו הייתה גננת של ילדי העיר. הוא למעשה לא זז מ־100 מ"ר באזור בר כוכבא־טרומפלדור. לכן גם כעסתי על כך שלא קברו אותו ב'פנתיאון' של טרומפלדור, דקה מביתו, כמו שהיה ראוי וכמו שעשו עם אריק איינשטיין. שניהם היו מאוד דומים, והם גם מאוד אהבו והעריכו זה את זה".
איך היית רוצה לראות את העיר מנציחה אותו?
"הדברים הבנאליים הברורים: רחוב, כיכר, חניון, אבל מעבר לזה – אולי קרן על שמו. הוא הרי תרם לתל אביב בלי סוף עבודות – פסלי חוצות, תמונות מקוריות לבתי חולים ולכל ארגון צדקה תל אביבי".
גבריאל אנגל דווקא סבור שתל אביביות לא הייתה מנת חלקו של קדישמן. "אני לא רואה תל אביב בתוך היצירה שלו. קדישמן דווקא מבטא את היציאה מהאורבניות אל הטבע. אני לא חושב שיש התייחסות לאורבניות בפסלי החוצות שלו, אין כאן משמעות תל אביבית. הוא לא צייר את נווה צדק כמו גוטמן. היצירות שלו מדברות באותה מידה למי שיושב בבאר שבע, בגליל או בתל אביב".