עמית סגל מדבר מגרונו של העם? בדיוק מה שעיתונאי לא אמור לעשות

כלום לא בוער. עמית סגל בחדשות 12 (צילום מסך: קשת12)
כלום לא בוער. עמית סגל בחדשות 12 (צילום מסך: קשת12)

ממש בטעות הצליח עקיבא נוביק להסביר בדיוק מה הבעיה עם סגנון הפרשנות של עמית סגל. אירועי הימים האחרונים איפשרו לעמית סגל להדגים שוב ושוב את ניצחון התעמולה על העיתונות

אני לא רוצה לדבר שוב על עמית סגל. אין כוח ואמרנו מספיק. אמרנו שהוא כבר מזמן לא עיתונאי. אמרנו שהאשמה והאחריות למופע הביזאר הפשיסטי שלו הן גם על עורכיו ומנהליו. הפצרנו בו לעבור אל השדה הפוליטי שבו הוא נמצא כבר מזמן גם כך. אבל עמית סגל לא מסוגל לשחרר, אז למה שנשחרר אנחנו. 

אתמול אי אפשר היה לזפזפ אל ערוץ 12 מבלי להיתקל בדמותו המטרטרת, פעם כפרשן לענייני משטרה ופעם כפרשן פוליטי, פעם כפובליציסט ופעם כטוקבקיסט, פעם כמומחה צבאי ופעם כיועץ מדיני. גם אתם לא הייתם ממהרים לוותר על עמדה תקשורתית כזאת, שבה אתם יכולים לגלם כל תפקיד שרק תרצו, להשתיק את הקולגות שלכם בשידור וללהג ללא הפסקה את הפוזיציה הפוליטית שלכם. השאלה הייתה ונותרה, כאמור, מדוע חותמים עורכיו על החרפה האנטי-עיתונאית הזאת.

האפשרות הסבירה ביותר היא שהם חושבים ש"זה מה שהעם רוצה". מקבלי ההחלטות בטלוויזיה תמיד מסתתרים מאחורי התירוץ המביך הזה כשהם מתבקשים להסביר החלטות מבישות ברמה המקצועית והאתית. והנה בא גם הקולגה עקיבא נוביק וקובע זאת מפורשות: "אין עוד פרשן שכל כך הרבה צופים מרגישים שמדבר מגרונם", סח נוביק וקבע כי לכן סגל הוא הפרשן החשוב בישראל. 

אני בטוח שנוביק סבור שזו מחמאה, אך למעשה הוא מדגים היטב את עומק הכשל שבמהותו העיתונאית של "הפרשן". לפני הכל, הוא כלל אינו פרשן. סגל הוא ה"ווקס פופולי", קול העם שמהדהד את עצמו לעצמו, התגלמות הרעיון ש"קול המון כקול שדי". הוא מדבר את רצון העם (וכמובן שגם את רצון האל, זה תמיד הולך ביחד) וזאת כמובן זכותו, אבל בין זה ובין עיתונות אין ולא יהיה לעולם שום קשר. 

יפה כתב הבוקר עמית סלונים ב"וואלה" על מה שקרה על המסך שלכם אתמול: "חברת החדשות הגדולה בישראל פשוט הפקירה את המסך למופע שכלל הכללות, גזענות והתססת אלימות חסרת תקדים, בדיוק בזמן שהייתה אמורה לנסות להרגיע את הלהבות במקום לשלהב אותן". זה בדיוק מה שסגל בא לעשות לאורך היממות הקשות האחרונות. ביום שני הוא האשים את ראש הממשלה, באופן נדיר, בתגובה חלשה למהומות בירושלים כשהורה לבטל את מצעד הדגלים. כבר אז הוא חיפש את הפיצוץ שיפחית את סיכויי הקמת ממשלת שינוי. כלומר, זה מה שהעם חיפש. ואלוהים.

אמש, כשהחלו להתבהר מימדי הפרעות בלוד, הגיח סגל היסטרי לחלוטין על המסך ותבע נקמה. הוא הסביר בבעתה גלויה איך ערביי לוד עוברים בית כנסת אחרי בית כנסת ובניין אחרי בניין ופשוט שורפים אותם. והנה, איכשהו לא נמצאו ראיות לעשרות בתי כנסת ומאות בתים שנשרפו בשטח כפי שאפשר היה להסיק מדיווחו המתלהם, אלא מקרים ספורים ומחרידים כשלעצמם שמתגמדים אך ורק מול הפסיכוזה הלאומנית-משיחית של סגל – ששוב התחזתה לדיווח עיתונאי. 

ערוצי הטלוויזיה המסחרית כבר מיקמו את עצמם מזמן בצד של הבן-גבירים. גם כשהלהבות חורכות את הרחוב הם ממשיכים להזמין את הכהניסטים לאולפן כדי לחרחר מלחמה ולגייס פלנגות של אזרחים שיקחו את החוק לידיים. הרוני דניאלים והבן כספיתים קוראים לצבא להיכנס בהם, להחרים את החנויות שלהם, לחקור כל ערבי שנקלע אל האולפן כאילו הוא טרוריסט מעצם קיומו. כולם מדקלמים דף מסרים וכולם רוצים שהעם ידבר מגרונם. כולם רוצים להיות עמית סגל, בעצם. כי ככה זה כשעושים תעמולה. הבעיה היא כנראה, שוב ושוב, של מי שצופה בזה.